משפחתו, חבריו והמפקדים הבכירים בצה"ל, ליוו את סא"ל תומר גרינברג ז"ל, מפקד גדוד 13 בגולני שנפל בקרב בשכונת שג'אעיה, בדרכו האחרונה. גרינברג הותיר אחריו אישה, אשירה, ואת בתו הקטנה ארבל בת השלוש.
הוריו, אייזיק ועדינה גרינברג, סיפרו הבוקר (חמישי) על הפרידה הקשה מבנם האהוב. "קשה לי לדבר על תומר בלשון עבר. בשבילי, תומר פה, עד יומי האחרון", אמרה עדינה, "קשה לי ממש. זה לא קל לאבד ילד, ועוד ילד כזה. זה נורא. לא יודעת איך נתקדם מפה הלאה. מבחינתי יש את החיים עם תומר, עד שתומר נפל, ועכשיו יהיו החיים החדשים, ללא תומר לצערי. אני מקווה שנעמוד בזה. ימים יגידו".
"בין תומר לבתו ארבל הייתה אהבה אמיתית. הוא כל כך אהב אותה והיא אהבה אותו: 'אבוש, אבוש'. כשיצא להפוגה של כמה שעות והם היו אצלי בבית, היא לא נתנה לאף אחד להתקרב אליו. היא עטפה אותו, לא נתנה לי להסתכל עליו אפילו. עוד מעט היא צריכה לחגוג יום הולדת ארבע, בלי אבא. זה קשה מנשוא. עם כל הגבורה, מה שתומר שעשה והדיבורים עליו, זה לא יחזיר אותו לארבל. ממש לא. זה פצע כואב ומדמם בלב, שאי אפשר לתאר אותו".
"תומר גיבור, אישי שלי וגיבור של כל מדינת ישראל. הוא בחור צנוע, שלו, מסביר פנים. זו אבידה לנו ואבידה למדינת ישראל, ואפילו לעולם, כי זה בחור מיוחד משכמו ומעלה. לא בגלל שהוא תומר שלי, בגלל שהוא פשוט היה כזה מגיל קטן: אהבה לזולת, עזרה לאחיו שגם בקבע. לא היה משהו שזיו יבקש והוא לא יעשה. זיו התייעץ איתו בהרבה דברים".
תומר היה מפקד דגול ונערץ, מהחומר שעשויים רמטכ"לים. זו הייתה גם התחושה שלכם?
אייזיק: "עד גיל 18, המנהיגות לא הייתה הדבר הכי בולט אצלו. הוא היה נער רגיל שהלך לבית ספר, היו לו הרבה חברים, הוא היה מתאמן בכל מיני חוגים, אבל זה לא היה הדבר שבולט אצלו. לא יודע מה קרה ביום שהוא התגייס. הוא רצה בכלל ללכת לדובדבן, עשה גיבוש, הגיע עד הסוף, ומשום מה לא קיבלו אותו. באותו רגע הוא החליט שרוצה ללכת לגולני. ביום שהגיע לשם, מהרגע הראשון, המקום הזה שינה אותו לגמרי: המ"כ הראשון, המ"מ הראשון, המ"פ הראשון, זה הפך אותו לבן אדם שהוא: חדור אהבה לארץ ישראל. ככל שהוא התקדם בתפקידים, זה הלך והתגבר. אני כל כך גאה שהוא הגיע לחטיבה הזאת. הלהט הגדול הזה, זה משהו מדהים. בזמנו רצינו שיעצור, שיפסיק עם הקבע, אבל הבנו שאי אפשר לעצור אותו. זה היה כמו סופה כזאת שהולכת ומתגברת. החטיבה הזאת, המפקדים והפקודים שלו, גרמו לו להיות כזה סוחף".
עד כמה הדאגה מהסכנה שבה נמצא תומר, עלתה בשיחות ביניכם?
אייזיק: "הדאגה הייתה כשהוא לא היה, אבל בגלל הביטחון שלו בעצמו, בחיילים שלו, במפקדים שלו והנחישות שלו, לא היינו דואגים. כשהוא היה עוזב כן הייתה דאגה, להורים מודאגים יש תמיד נטייה לראות טלוויזיה כל הזמן, אבל כשהוא היה מגיע הביתה הדאגה לא הייתה קיימת, הוא היה מסיר אותה. כשפגשנו אותו בהפוגה, פחדנו מה נראה. בכל זאת, זה מפקד שאיבד 41 חיילים. הוא היה כל כך מלא ברוח קרב, בדבקות במטרה. אמרתי לאשתו: תשמעי, לא רואים עליו כלום. היא אמרה: 'חכה שהכל ייגמר והאדרנלין יירד. אז אולי נראה משהו'. הוא אומנם דיבר על ה-41, אבל היה כל כך עם רוח קרב, שכשהוא עזב חשבנו: הבן אדם יודע, אין מה לדאוג. לי כן הייתה כל הזמן הרגשה במלחמה הזאת, שזה לא ייגמר כל כך טוב".
עדינה: "אני מקווה שצה"ל יינצח ושהניצחון הזה יהיה בשביל תומר. אני מקווה שהוא ייראה את זה מהמקום שהוא נמצא בו כרגע ויהיה גאה בכולם. זה מגיע לו, כי הוא עשה את המיטב".
"מדברים על ניצחון, לנצח את החמאס. אולי את החמאס ננצח פעם אחת, צריך לסמוך על האנשים שיובילו אותנו לניצחון", אמר אייזיק, "אבל הניצחון הגדול של המדינה הזאת לא יהיה על החמאס, אלא אם נחזור להיות מה שהיינו לפני ה-7 באוקטובר, שכל אחד אוהב את השני, ולא חשוב אם הבן אדם חילוני או דתי, בא ממקום כזה או אחר. האויב שרוצה להרוג אותנו לא מסתכל אם הבן אדם חרדי או חילוני, אם הוא גר בקיבוץ או ביישוב בשומרון. כולנו אותו הדבר והאויב רוצה להרוג אותנו, זה מספיק כדי לאחד אותנו. אם אחרי שהמלחמה תיגמר נחזור להיות מה שהיינו לפני זה, מוות החיילים, החטופים והאזרחים שנהרגו בהתחלה, יהיה לשווא. הניצחון הגדול זה שנחזור להיות עם מאוחד, כמו שהיינו עד לפני כמה שנים. אומנם תמיד היו בינינו חילוקי דעות, אבל היינו מאוחדים כי ידענו שיש מישהו מבחוץ שרוצה להרוג אותנו. אם לא נחזור לזה, זה לא שווה כלום".