בין הישג צבאי לכישלון מדיני: נתניהו ממריא לוושינגטון - וזה "שעון החול" האמיתי באיראן

כשגלגלי המטוס של ראש הממשל התנתקו ממסלול ההמראה בנתב"ג, נתניהו לא רק המריא למפגש פסגה עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, אלא למעשה לצומת אסטרטגי מהמורכבים בתולדות המדינה. במוקד השיחות: איראן. אך רק שהפעם לא מדובר בתיאום עמדות על "היום שאחרי", אלא בניסיון להחיות מהלך צבאי שהסתיים ללא תכלית פוליטית ובחוסר הצלחה מדינית.

​מבצע "עם כלביא" ייזכר בדפי ההיסטוריה הצבאית כמהלך צבאי מבריק והצגת יכולות, שספק שהיינו רואים גם במקרה של חילות אוויר במעצמות. חיל האוויר הישראלי הוכיח עליונות מוחלטת, כשחדר את מערכי ההגנה המורכבים ביותר ושיתק יכולות קריטיות של משטר האייתוללות באיראן. הם עשו זאת בלי שאבד אף מטוס מאויש. רק שכגודל ההצלחה הצבאית, כך עוצמת הכישלון המדיני.

​הנחת העבודה בצה"ל, כפי שהוצגה באופן ברור לדרג המדיני עוד טרם היציאה למבצע, הייתה ברורה וחד משמעית: התוקף המבצעי של הישגי "עם כלביא" הוא של כמה חודשים בלבד. זהו "חלון ההזדמנויות" שבו איראן נמצאת בנחיתות המאפשרת לדרג המדיני למנף את ההישג הצבאי, לכדי הסכם מדיני יציב שיבלום את תוכנית הגרעין ובשאיפה גם את הטילים.

​אלא שהזמן הזה בוזבז, משום שלא הייתה "רגל מדינית". לא מצד ישראל, לא מצד ארה"ב ובטח שלא מצד האיראנים, שלא הרגישו לחץ מדיני מיוחד. כעת נתניהו טס לטראמפ, על פי הדיווחים כדי לבקש אישור לתקיפה נוספת באיראן, לנוכח המידע על מאמצי השיקום אותם יציג לנשיא האמריקאי.

רק שבקרב גורמי הביטחון עולה השאלה המטרידה והיא: מה תהיה התכלית של סיבוב נוסף באיראן, אם הדרג המדיני לא השכיל לתרגם הצלחה צבאית פנומנלית להסכם בפעם הראשונה. מה ימנע מהתקיפה השנייה להפוך לעוד סבב של "כיסוח דשא" אסטרטגי חסר תוחלת - וצריך לומר שגם יקר במיוחד - עם סיכון גובר שהפעם זה לא יסתיים באותו אופן.

​המרוץ לתוך ההר: היכן נמצא שעון החול?

הרבה מספרים נזרקו לאוויר בהקשר האיראני, שרובם לא מדויק בלשון המעטה וגם - שעון החול מתקתק במקום אחר ממה שהתפרסם בישראל - דרך הדלפות מסביבת הממשלה. ​בעוד שרוב הפרסומים בישראל וגם במערב מתמקדים באתרי הטילים הגלויים ובמתקני הגרעין המוכרים, האיראנים בכלל מנהלים מרוץ בזירה אחרת לגמרי.

נכון להיום, היכולת ההתקפית של איראן נפגעה משמעותית. נותרו להם מספר קטן מאוד של מערבלים פלנטריים, רכיב קריטי וקשה להשגה לייצור טילים בליסטיים בדלק מוצק, ועל פי פרסומים זרים הם מנסים להשיג נוספים מהסינים. קצב הייצור שלהם נמוך משמעותית מכל מה שפורסם, והם הסתמכו עד עכשיו על חלקי טילים שייצרו ונשארו "על המדף", מלאי שאוזל במהירות ובטח שלא החזיר אותם למספרים שלפני המלחמה.

אבל בעוד שבישראל מסתכלים על שיקום אתרי הטילים, ועוקבים אחרי אתרי הגרעין שהותקפו, "שעון החול" האמיתי לא נמצא בכלל בקווי הייצור אלא בתוך ההרים. לקחי "מלחמת 12 הימים" הובילו את איראן למסקנה ברורה: התבצרות עמוקה יותר. הם פועלים במרץ לחפור תשתיות בבטן ההר ובעומקים כאלו, שגם "פצצות ענק" אמריקאיות יתקשו לחדור. זהו תהליך איטי ומורכב הנדסית אבל אם יושלם, הוא עלול לנטרל חלק מהיכולת של חיל האוויר להסב נזק משמעותי בעתיד. שם, בתוך ההרים של איראן, פועל שעון החול והזמן של ישראל הולך לאחור.

​חילופי המשמרות בקוקפיט

​בתוך המתיחות הזו, חיל האוויר נערך לחילופי פיקוד. האלוף תומר בר יסיים בקרוב את תפקידו אחרי קדנציה סוערת במיוחד, והוא יעביר את השרביט הפיקוד לתת-אלוף עומר טישלר (שיועלה לדרגת אלוף). באם יידרש לכך צה"ל ובתוכו חיל האוויר ערוך לתקיפה נוספת באיראן, בין אם פקודה שכזו תינתן לפני או אחרי החילופים בצמרת.

​מי שלא יהיה מפקד חיל האוויר כשזה יקרה, השאלה הגדולה תונח קודם כל על שולחנם של נתניהו וטראמפ והיא לא אם ניתן לתקוף, אלא מה המטרה - וכמה זמן באמת יש כדי להשיג אותה. נדמה שבישראל מנסים לייצר תחושה של דחיפות, שקצת מנותקת מהמציאות בשטח. על הרקע הזו ישנו מי שחושש שהיציאה למלחמה נוספת באיראן, תגיע ממניעים שאולי נכונים בחלקם ואפילו ברובם - אבל בהקשרים זרים ולא ענייניים.

​אם נתניהו לא יצליח לגבש עם טראמפ אסטרטגיה שמובילה לסיום המערכה, בין אם בהסכם גרעין וטילים נוקשה ובין אם בשינוי משוואה אזורי, חיל האוויר עלול למצוא את עצמו ב"לופ" אין סופי של סבב שלישי ורביעי באיראן, בעוד האויב הולך ומתחפר עמוק יותר בתוך האדמה, עד לנקודה שבה היכולת המבצעית לפגוע באיראנים תהיה במקום בעייתי לישראל.