אני שונא לעשות ספורט. מתנצל מראש בפני רצי המרתונים, שותי החלבונים ומרימי המשקולות: באמת שזה לא הספורט, זה אני. טוב, אולי גם קצת הספורט. בכל זאת, מי רוצה לצאת לרוץ כשאפשר להתרווח בכורסה ולראות שידורים חוזרים של "תהיו בריאים" עם דנה רון?
זו המחשבה היחידה שמהדהדת לי בראש כשאני קם ביום האחרון של חודש ינואר בשעה חמש בבוקר. בחוץ עוד חושך, וזה הזמן להוציא את נעלי הספורט שקבורות עמוק במגירת ה"חבל לזרוק", מתחבאות מאחורי סנדלי שורש וזוג כפכפים שלא מבינים איך כל זה קרה להם. בשעה 6:20 אני כבר נכנס לאולם נורמן שבמכון וינגייט. בכניסה אני נתקל בשני תורים ארוכים, בהם ניצבים עשרות אנשי הקבע שזהו יומם הראשון בתוכנית. לבושים בבגדי ספורט, הם נרשמים, נשקלים, ולמורת רוחן של רוב הקצינות – גם מצטלמים: תמונת ה"לפני", שמבטיחה את קיומה העתידי של תמונת ה"אחרי".
אימון ראשון (או: שמנמנים על מדים)
האווירה בחדר די נבוכה ומגומגמת, ולא רק בגלל השעה. רוב המשתתפים מעולם לא פגשו אחד את השני, והמעטים שכן מזהים פנים מוכרות, מנסים להיאחז בכך כדי להקל על הלחץ. אחרי "מינגלינג" הכרחי, הנוכחים מתיישבים בכיסאות הפלסטיק הניצבים בשורות. "החלק הקשה כבר מאחוריכם", מרגיעה אותם רע"ן אורחות חיים, סא"ל שירלי סובול. "הגעתם, וזה השלב הכי מורכב. אנחנו יודעים את זה ממחזורים קודמים. בקשר להיום, אנחנו נתחיל רק בהליכה", היא ממהרת להפיג את המתח. "לא נרוץ, אל תדאגו".
פייר? נשמתי לרווחה. בפעמים שאני כן רץ, אני נראה כמו פינגווין שדפק את הזרת בשולחן, ויש האומרים – כמו פילה אפריקאית במנוסה. רושם טוב אף פעם לא יוצא לי מזה.
אימון הבוקר הראשון מסתכם בהליכה מהירה של כשעה, סביב אחד המגרשים בווינגייט. המטרה היא לא לשבור את השיא של יוסיין בולט, כי אם להכיר פחות או יותר את סרגל המאמצים של כל משתתף, לאמץ את קצב דפיקות הלב, אבל לא יותר מדי. האימון עובר בשלום, כשאחריו מגיעות המתיחות וארוחת בוקר דלה בפחמימות.
מחדר האוכל עוברים בלי התמהמהות אל חדר ההרצאות, כדי לסכם את היום ולהזניק את עונת ההרזיה. "אני מתרגשת כאילו זה יום ההולדת שלי וכל האורחים הגיעו", אומרת לי רס"ן טל צ'ובוטרו-לוי, מפקדת תוכנית "שינויים בגזרה", בדרך אל האולם. "זה באמת מרגש כל פעם מחדש לראות את ההתחלה של התוכנית הזאת, כשאני יודעת איזה שינויים אדירים אנשים עומדים לעבור בה".
המוניטין של "שינויים בגזרה", אחת מתוכניות הדגל של ענף אורחות חיים, אכן די מרשים, וזו רק אחת מיני רבות במחלקת הכושר הקרבי. בשנה שעברה, למשל, משתתפי התוכנית הורידו יחדיו כמות בלתי נתפסת של 481 קילוגרמים. השיאן הגדול של אותה שנה השיל 53 קילוגרמים ממשקלו, אחר הוריד 40, והייתה גם קצינה שהצליחה להיכנס להיריון, אחרי 12 שנים שבהן משקלה לא אפשר לה להביא את הדור הבא.
הנבחרת של השנה, החמישית במספר, היא הגדולה ביותר שהייתה עד כה, ואולי בעלת הפוטנציאל הגדול מכולן. היא מורכבת מ-55 אנשי קבע – וגם ממני. הם ברובם קצינים, חלקם נגדים, ו-41 מהם גברים. את חלקם רשמו החברים מהבסיס, אחרים ראו את הפרסומים בדוא"ל הצבאי והחליטו לעלות על העגלה. הם באים מכל אגף וחיל בצבא, אבל לכולם שני דברים במשותף: האחד – משקל עודף, השני – התקווה לחייך בתמונת ה"אחרי".
באולם ההרצאות נחשפים אנשי הקבע אל המסגרת החדשה של חייהם: מפגש קבוע בכל יום שלישי בווינגייט, כשאחת לשבועיים יתקיים אימון ארוך מהרגיל וגם שקילה. עליהם להגיע לפחות ל-80 אחוז מהמפגשים, ללכת 10,000 צעדים ביום, ולהתאמן בין שלוש לחמש פעמים בשבוע, לבד, בבית. כל זה, כמובן, לצד משטר הדיאטה הקפדני שהם נכנסים אליו. זהו, נורתה יריית הפתיחה. יש הרבה סיבות להיכשל, הרבה בורות ליפול אליהם. החששות לא קטנים, אבל המוטיבציה – גדולה בהרבה.
אימון שני (או: איך רציתי פיתה)
בפגישה השנייה אני מגדיל לעשות ומקדים את אימון הבוקר באימון אישי: כחצי שעה של ניסיון התמצאות מביך בווינגייט, במטרה לאתר את מקום המפגש. אני מדדה עם עין חצי פקוחה, כשחולפים על פניי משכימי הקום של וינגייט: בחורות חטובות וחבר'ה מנופחים, שמדלגים בקלילות כאילו מדובר בשעה שאלוהים אכן תכנן שתהיה בשעון. לבסוף, ב-6:30, אני מגיע אל הש"ג של בה"ד 8, שם התאספה כבר רוב הנבחרת. אולי זה "משנה מקום, משנה מזל", אבל האווירה בקבוצה שונה למדי מהפעם הראשונה. השואפים לרדת בגדול מדברים הרבה יותר בנינוחות. הם מחליפים חוויות על ההתמודדות עם האימונים שהספיקו ואלה שפספסו, הדיאטה החדשה שהצליחו להתרגל אליה, או על הבורקס ששבר אותם בחדר הדיונים.
לא רק באווירה חלה תמורה, אלא גם באימון הבוקר: במקום ריצה במעגלים, מבשרת צ'ובוטרו-לוי, המסלול הוא מעגל אחד ארוך, כזה ש"אי-אפשר לפרוש ממנו באמצע ולהסתכל מהצד", היא מזהירה. "יהיה לחם?" קופץ אחד המשתתפים מאחור. "לא", חצי מחייכת-חצי נוזפת בו סובול. "תשכחו עכשיו מלחם לחצי השנה הקרובה". "פיתה?" לא מתייאש איש הקבע הרעב, "משהו?"
זו אולי הבדיחה הנפוצה ביותר בקרב המשתתפים, אבל זה גם מה שמשאיר את כל חברי הפרויקט באותה סירה דלת פחמימות. בדיוק לפני שבוע נפרדו מהמתוקים והמטוגנים, וקיבלו את התפריט היומי החדש שלהם, שעבור חלקם, מונה מחצית מכמות הקלוריות אליה היו רגילים עד היום. ארוחת הערב, למשל, כוללת רק ירקות בנוסף לשתי ביצים לגברים, וביצה אחת לנשים. "כשקיבלתי את התפריט התחושה לא הייתה טובה", ממעט בלשונו רס"ן אלכס מורוז, סגן ראש ענף הרפואה המבצעית במקרפ"ר. "זה תפריט דרקוני, וזו קפיצה גדולה. ענקית. שינוי שקשה לתפוס אותו, והיו גם כמה בקבוצה שהתמרדו, שאמרו שהתפריט לא מציאותי. אני בינתיים מנסה. לא ממש הצלחתי לעמוד בתפריט בשבוע האחרון", הוא מודה, "אבל אני מאמין שאני אגיע לזה, גם אם ייקח זמן".
מעבר לאתגר שיש לכל אדם בדיאטה חדשה, על אנשי הקבע מוטלת המגבלה של המטבח הצה"לי, שכבר אין הרבה מילים לשפוך עליו: הכול מטוגן בשמן, ומה שלא מטוגן, מתובל בהרבה מאוד שמן. ייתכן שאלה הם רק חבלי הלידה, קשיים ראשוניים, אבל בעוד רס"ן מורוז נמנה עם האופטימים של הקבוצה, אחרים עדיין מטילים ספק בפרקטיות של תפריט הכאסח שהוצג להם לפני שבוע.
"איפה אני יכולה למצוא סלט כשאני בשטח?" תוהה בחיוך סא"ל הדס אבוטבול, ראש פרויקט "שעון החול" בגבול מצרים. "מעבר לזה, אני בכלל לא אוהבת ירקות. כל התפריט הוא בערך ירקות וחזה עוף, ואני בטוחה שבן-אדם נורמלי לא יכול לעמוד בזה לאורך תקופה. אני בלחץ שלא אעמוד בזה. אנשים מגיעים לפה כי הם שמנים ואוהבים לאכול, ולא כי הם רזים ורגילים לאורח חיים בריא", היא מתלוננת. ואז כולם מתחילים לרוץ במעגל אחד ארוך.
אימון שלישי (או: איך נשברתי בפילאטיס)
לפנות בוקר. אסון. אני לא מוצא את נעלי הספורט המשופצרות שלי. בלית ברירה, כשהשעון דוחק והגוף מאיים לחזור מיד למצב מאוזן, אני נועל את נעלי האולסטארס המרופטות שלי ויוצא לווינגייט. אף על פי שקיוויתי, הנעליים שלי לא עוברות בשתיקה. חברי הנבחרת מסתכלים על פיסת הבד שעל רגליי בבוז. מסתבר שבזמן שאני איבדתי את הזוג שלי, אחרים הספיקו להצטייד בנעלי ספורט חדישות ומתקדמות, כאלה שהמותגים שלהן נשמעים כמו שמות של אצנים ניגריים, דוגמת אסיקס או סאקוני. רבים מהם זנחו את הטרנינגים הפשוטים, והחליפו אותם בבגדים מקצועיים, מבדים נושמים, נמתחים, ופעלים מאתגרים נוספים.
עם או בלי לוק של מקצוען, ההליכה חייבת להימשך, ובמהלכה אני שם לב שמשתתפי התוכנית מתחלקים לשני חלקים: אלה שבאימוני הבוקר הולכים בדד, עם השקט שלהם, ואלה שמשתמשים ב"באדי סיסטם" (אימון משותף עם חבר), תופסים לעצמם בן זוג או שניים, דוחפים האחד את השני ושורפים קלוריות בצוותא. נדמה שרוב המשתתפים בתוכנית נמנים עם הקבוצה השנייה, וכנראה שיש משהו בתמיכה הזאת שעוזר בתהליך. המסגרת הזו מספקת את התחושה שאף אחד מהמשתתפים לא לבד, ומניעה אותם להמשיך ולהשיל עוד קילוגרמים.
בנוסף לאידיליה הקבוצתית, יש כאלה עם הסבר קצת פחות מתקתק להשפעה הקבוצתית, כמו רס"ר המשמעת של חטיבת הבקעה, רס"ב קובי מזרחי, ששואף להשיל 30 קילוגרם ממשקלו כדי לעבור ניתוח בברך. "יש תחרות סמויה בקבוצה", הוא מגלה לי, "שיוצרת לך דרייב כזה, מוטיבציה להצליח. כל אחד מספר כמה הוא הוריד, ואני יודע שאם אני שומע שהרבה אנשים הורידו יותר ממני, זה נותן לי סיבה להוריד יותר בפעם הבאה, כאילו לנצח אותם".
משם, עוברים המתעמלים להתנסות הספורטיבית הבאה שלהם: פילאטיס. מעולה, חשבתי לעצמי. לשכב על מזרן ולעשות קולות של מתעמל בחדר ממוזג נשמע כמו פינאלה מצוינת לשעת ההליכה הזו. מצד שני, פילאטיס? כן? באמת? אבל אם זה עובד ללאה שנירר, מלכת הפילאטיס של הרצליה, מי אני שאתווכח?
הכניסה לחדר הפילאטיס נראתה מבטיחה: מראות, מזרנים כחולים פזורים, ויש משהו מרגיע באוויר. מתחילים בתרגילי עמידה, כשהידיים מתוחות במקביל לרצפה וכפות הידיים מסתובבות. אבל דווקא אז המדריכה הופכת את עורה. "עוד מעט תשנאו אותי", היא צוחקת, ומורה לכולם לשכב על המזרנים. לאחר מכן מגיעה סדרה של תרגילים שיותירו 40 אחוז מהשרירים שבחדר תפוסים להפליא. "קדימה!" היא גוערת בנו בדימוי יצירתי, "כל מי שנבל פה, לפרוח!"
אחרי כשעה של פילאטיס, רוב הפרחים קצת עייפים. מה שנראה כמו התעמלות פחות ספורטיבית משחמט, מתברר כאימון רציני ומתיש. בזמן שהצמחייה האנושית יוצאת מהאולם, עומדת בדלת מפקדת התוכנית, מברכת כל אחד מהם לשלום עם חיוך מסופק. "הם עוברים התקדמות משביעת רצון", היא מתנסחת באופטימיות זהירה. "נקודת התורפה שלהם זה האוכל, קשה להם להתרגל לתפריט, אבל הם מתמודדים די יפה באימונים".
אימון רביעי (או: אם אין לחם, לא ניגע במצות)
אימוני הבוקר בימי שלישי הפכו כבר לשגרה שקשה להפרידה משבוע העבודה הקבוע. הדבר נכון פי כמה עבור אנשי הקבע שלוקחים חלק בפרויקט. נראה שהמסגרת הקבועה הזאת עושה את שלה, ואנשי הקבע נותרים ממושמעים גם בבית. כזכור, כבר מהיום הראשון הם התחייבו לפעילות גופנית שלוש פעמים בשבוע, בלי יתר הקבוצה, וזה לא מובן מאליו. עבור משתתפי התוכנית, אנשי צבא שלא זוכים להרבה זמן פנוי, מדובר באחד הקשיים הגדולים בתהליך: לפנות זמן לספורט אחרי שנים של הזנחה.
על הקושי הזה מעיד גם הקצין הבכיר ביותר בתוכנית, רח"ט תקשוב בזרוע היבשה, תא"ל מאיר מסטאי. אחרי שנים ארוכות של שירות צבאי תובעני, התוכנית הזו היא הפעם הראשונה שבה הוא קיבל החלטה אמיצה לדאוג לעצמו. "זו פעם ראשונה שהכנסתי את עצמי למסגרת שהיא רק בשבילי, ואין לי מה להתבייש בזה", הוא מספר. "פחות מעניינים אותי המרתונים, האתגר המרכזי שלי הוא לשמור על אורח חיים בריא. לאכול נכון ולהישאר ככה לאורך זמן. בגלל זה אני מתכנן את כל השבוע שלי כדי שאספיק לעשות ספורט", הוא מתגאה. "גם הרל"שית שלי מנסה לפנות לי זמן לכושר, אבל זה בדרך כלל בא על חשבון שעות שינה – לקום מוקדם יותר בבוקר, או לישון מאוחר בלילה. למרות שבסופו של דבר, זה עוזר בתפקוד. אני כבר זקוק לפחות שעות שינה, חושב יותר טוב".
דבריו של תא"ל מסטאי לא חדשים למפקדת התוכנית, קצינה בקבע בעצמה, שמכירה את חוסר הזמן באופן אישי. "זמן הוא מה שהכי מקשה על קצינים לשמור על אורח חיים בריא", היא מגבה אותו. "העבודה תובענית, דורשים מהם הרבה, ולא תמיד מוצאים זמן לצאת לאימון. אבל זה כל העניין בתוכנית הזו: עד עכשיו, החבר'ה האלה שמו את עצמם במקום האחרון. תמיד דאגו לחיילים שלהם והזניחו את עצמם. עכשיו, יתהפך העולם, הם מגיעים לאימון. הם שמים את עצמם ראשונים, וזה חשוב".
אנחנו מסיימים את ארוחת הבוקר שאחרי אימון ההליכה השבועי, ועוברים אל אולם נורמן, האהוב והמוכר, ואני מתחיל כבר להזיע רק מהלחץ. אחרי שהפנימו את התפריט הכבר-לא-חדש שממנו אסור להם לחרוג, קבוצת ההרזיה של "שינויים בגזרה" מסמנת את היעד הבא שלה. הוא אולי במרחק שלושה שבועות, אבל זה לא עוצר אותם מלהתכונן אל שדה הקרב העתידי. לא מדובר בסייבר או בכל מיני קשקושים עם פלזמות – אלא בליל הסדר.
לכבוד החג, יאיר קרני, אושיית תזונה ארצית שמלווה את הקבוצה מיומה הראשון, מתדרך את המשתתפים כאילו היו חייליו החדשים. וכמו כל מפקד בתדריך חשוב, גם קרני דואג לחזור על אותן סיסמאות שמציירות את התירוש כמשקה של השטן, ומוציאות לי כל חשק למצה עם שוקולד, ואלוהים יודע שאני אוהב. משפטים בסגנון "עוגיות קוקוס הן בערך השומן הכי רווי בעולם!" או "דין תירוש כדין משקה מתוק – אסור!" שממחישות שאף פעם אי-אפשר להירדם בשמירה, ואין דבר כזה הנחות. גם לא בליל הסדר.
אימון אחרון (או: נשיקה בווינגייט)
"היום זו קפיצת מדרגה", מאיימת רס"ן צ'ובוטרו-לוי בשעה 6:30, בה כולם עומדים לעזוב את האולם החמים אל הקור של הבוקר. "אנחנו מתחילים את הדיונות. אתם הולכים לשנוא אותי על זה, אבל אתם תתרגלו. שימו לב שזה בסדר להגיד שזה קשה, זה שלב שמתחילות בו הרבה פציעות ונקעים".
איזה כיף, אני חושב לעצמי. גם לעלות דיונות וגם פציעות ונקעים, וכל זה לפני השעה שבע לפנות בוקר? במה זכיתי? ואם אפסיק רגע להתבכיין, האימון של היום הוא אבן דרך בתוכנית "שינויים בגזרה". ראשית, הוא מסמל את קצם של החודשיים הראשונים: החלק הקשה מאחורינו. לתפריט כבר התרגלנו, והלשון כבר שכחה את טעמה של הפחמימה הפשוטה. זו תחילתו של הסוף, אם תרצו. מלבד זה, היום הוא גם הדייט הראשון של קבוצת ההרזיה עם הדיונות של וינגייט. כמו כל פגישה ראשונה, גם כאן נקבע המקום, המתח באוויר, וכל המשתתפים מקווים לסיים את הדייט כשהם רוכנים מעל הדיונות – ואולי אפילו תהיה נשיקה.
אנחנו יוצאים משערי מכון וינגייט, ומתחילים ללכת בדיונות שלחופי הים, כשהבריזה הקרירה של הבוקר בהחלט מקלה על ההליכה. כמו כל אימון, המתקדמים שבקבוצה פותחים פער, צועדים במרץ קדימה. אני נשרך מאחוריהם, ומנסה, בין ההתנשפויות, להיראות נינוח.
אחד מאותם מתקדמים הוא הרס"ר מזרחי. היעד שלו כאמור היה להוריד 30 קילוגרם, ונדמה שהוא מתקרב לשם בצעדי ענק: עם שתי מידות ועשרה קילוגרם פחות – בחודשיים. "זה שינוי אדיר", הוא פוסע בצעדים גדולים על החול הרך, ואני רץ אחריו, "פשוט רעננות אין-סופית. אני יכול לישון הרבה פחות בלילה, למשל. הרופא שלי אמר שאם אני ממשיך בקצב הזה, אני כבר לא אצטרך ניתוח, ומבחינתי, זה ההישג הכי גדול. מעבר לזה, אף פעם לא העזתי לקנות טייץ", הוא מחייך, ומצביע על מכנסי ההליכה הצמודים והשחורים שהוא לובש. "פשוט לא חשבתי על זה, ועכשיו אני הולך איתם לכל אימון. לא בשביל הפוזה, בשביל השרירים".
רס"ב מזרחי לא לבד. לצד קליקת הרס"רים שמתקדמת יפה, כל חבר בקבוצה מתהדר בירידה במשקל, כזו או אחרת, וזו רק ההתחלה, הם מבטיחים. אלה היו החודשיים הראשונים של התוכנית, ויש עד יולי להתכונן לקיץ הקרב ובא. אחד מאלה שמסתכלים קדימה, אל קו הסיום, הוא סרן נועם לוי, רמ"ד GIS בחיל הים, שהשיל בשמונה שבועות 15.3 קילוגרם ממשקלו. "אני מתעסק במשקל שלי כל החיים, ולא האמנתי שתוך חודשיים אני אהיה במצב שאני נמצא בו היום. אני מרגיש את זה בכל תחום בחיים. מחמיאים לי במשרד, את החגורה כבר קיצרתי. אני מחכה לעשרת הקילוגרמים הבאים, ואז אני מחליף את הגרדרובה", הוא צוחק – אבל מבטיח.
זה היה האימון האחרון של "שינויים בגזרה" שאליו הצטרפתי. לא ברור אם היו אלה הדיונות שהכריעו אותי, או דווקא ההשכמה הקבועה ב-5:00, אבל כך או כך, נאלצתי למצוא דרך אחרת להכין את גופי לקיץ הקרוב. גם השנה, כך זה נראה, לא יהיו לי ריבועים מתחת לחולצה. זאת אומרת, אם אחליט לא ללכת על התוכנית שגיבשתי, שהיא לצייר ריבועים על העיגול הגדול שהוא הבטן שלי, לפני הגיחה לחוף.
התוכנית, חשוב לציין, נמשכת גם בלעדי עד חודש יולי – אז יסכמו המשתתפים חצי שנה של אימונים אינטנסיביים. עוגה, אפשר להניח, לא תהיה שם. עכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך לדפוק לאפה שווארמה. כל הדיבורים האלה על אורח חיים בריא עשו לי תיאבון. אבל אולי אקמץ בעמבה הפעם, בכל זאת.