אמו של סמל עוז דניאל ז"ל: "יש שביב קטן של תקווה שאולי הוא בחיים"
בשבעה באוקטובר, נחטף לוחם השריון עוז דניאל מהטנק שלו לעזה על ידי מחבלי החמאס. לאחר 142 ימים, צה"ל מסר למשפחתו כי הוא נפל באותה שבת שחורה כשנאבק בחוטפיו, אך גופתו עדיין מוחזקת בשבי. בריאיון לנסלי ברדה ויואב לימור, אמו סיפרה על התקווה שהוא עדיין בחיים, המאבק להשבתו והקושי לחזור לשגרה
אחרי 142 ימים של תקווה, משפחתו של עוז דניאל התבשרה על נפילתו בקרב בשבעה באוקטובר ושגופתו מוחזקת בידי חמאס. למרות הבשורה המרה, הם ממשיכים להיאבק על הבאתו למנוחות בישראל. אמו, מירב דניאל, סיפרה הבוקר (שני) לנסלי ברדה ויואב לימור על התקווה שעדיין נשארה שאולי עוז עדיין בחיים, הציפייה לעסקה והמאמץ לחזור לשגרת חיים.
"אני חושבת שאני עדיין לא באמת בתהליך אבלות", אמרה דניאל וסיפרה שלמרות הודעת צה"ל, עדיין יש תקווה שאולי נפלה טעות: "זה לא שיש לי ספק, אבל יש איזשהו שביב קטן של תקווה שאולי עוז בחיים והיה איזשהו נס. אני לא חיה באשליה הזאת, אבל אני גם לא פוסלת אותה".
דניאל סיפרה על קרב הגבורה של בנה: "עוז יצא מהטנק כשהוא בריא ושלם, ללא שום פציעה. כשהם יצאו ונשלפו על ידי נחיל המחבלים שהקיף את הטנק, עוז, למרות וכנגד כל הסיכויים, יצא לא חמוש, ניסה בכל הכוחות להילחם ולהיאבק בידיים שלו במחבלים. הוא ניסה לחטוף רימון מאחד מהם ובסופו של דבר ירו בו למוות, ממש ליד הטנק, והוא נחטף כשהוא כבר ללא רוח חיים".
קיבלתם את כל זה במסגרת תחקיר מסודר של הצבא?
"לא, נאלצנו ללקט. בחודשים הראשונים, לפני שקיבלנו את הבשורה, קיבלנו מעט מאוד מידע, אבל ברגע שקיבלו את ההחלטה לחלוט אותו, פרטו בפנינו את הפרטים שבאמצעותם הם הגיעו להחלטה שעוז אינו בחיים. תמיד אנחנו אומרים שזה היה שינוי תודעתי מאוד קשה, כי במשך 142 ימים היינו ממש באמונה שלמה, בתקווה ובאופטימיות שעוז יחזור הביתה. בשעות הראשונות של אותו בוקר, החמאס פרסם את החלק מהסרטון שעוז יוצא חי, אז אנחנו נאחזנו בזה, לא הייתה לנו שום אופציה אחרת".
דניאל סיפרה על הקושי להקים מצבה ללא גופה: "זה מעגל שלא נסגר וחייב להסגר. אנחנו ביצענו קבורה של חפצים של עוז, אלונקה שספוגה בדם שלו והאפוד של מישהו מחברי הצוות שגם עליו יש כתמי דם. מבחינה הלכתית, הדם הוא חלק מהגוף וכן קוברים את זה, אז אנחנו ביצענו קבורה כפי שנדרש, ישבנו שבעה, אבל מבחינתי זו מצבה. עוז צריך לחזור לקבורה ראויה, כמו שמגיע לו ולכל החללים. גם כשהוא יגיע, לא יודעת אם אני אצליח לעכל את המציאות הזו".
מה זה אומר על החיים של המשפחה?
"אני מרגישה שאני חיה באיזשהו עולם מקביל, לא חיה באמת, החיים שלנו השתנו ב-180 מעלות. אמנם חזרנו לעשייה בשביל לשמור על השפיות שלנו, אבל בתוך תוכנו הכאב והשבר הוא מאוד גדול, אני בטוחה שאצל כל המשפחות הוא אותו דבר. אנחנו גרים בכפר סבא ובית העלמין הצבאי ממש נמצא ברחוב הראשי, כשאני עוברת על פני המקום הזה אני אפילו לא מסתכלת לשם. אני בכלל לא זוכרת שיש שם משהו ששייך לי כי עוז לא שם. הולכים לשם באזכרה, אני לא פוקדת את הקבר הזה בשום יום אחר בשנה".