אחרי שנפגע מטיל חיזבאללה ועבר 19 ניתוחים: הקצין שלומד ללכת מחדש

רב-סרן במילואים ווהבה אבו עוואד, נשוי ואב לשלושה מהכפר הדרוזי עין אל-אסד, שירת בצה"ל 11 שנה, עד לתפקיד מפקד פלוגה בגדוד חרב. בשנת 2015 עבר לשב"ס, ובתפקידו האחרון היה קצין אג"ם בכלא גלבוע. במקביל שירת במילואים כסמג"ד בחטיבה 300.

ב-7 באוקטובר 2023 הגיע תחילה לכלא, מתוך הבנה שעלולות לפרוץ מהומות. משם יצר קשר עם מפקד הגדוד במילואים, שאמר לו כי יגויסו במהירות. הוא חזר הביתה, לקח מדים וכבר בשעה 12:30 היה בגבול הצפוני, מתוך הבנה שחיזבאללה עלול לפלוש לשטח ישראל. עד לפציעתו שירת יותר מ-80 יום במילואים, בגזרה באזור שתולה ושומרה.

ב-26.12.23 הוא היה במרחב שומרה, כששמע שריקה של טיל ולאחריה פגיעה. הוא והכוח החלו להתקדם בעקבות הרעש, והבינו שהטיל פגע בכפר איקרית, בכיפה גבוהה שבה נמצאת כנסייה. לדבריו, הם הבינו שיש במקום פצוע, ככל הנראה אזרח ישראלי, ושעליהם לעלות ולחלץ אותו.

הכוח טיפס לכנסייה ומצא את האזרח מדמם. יחד עם התאג"ד נערכו לפנות אותו באלונקה. "ניגשנו עם הרופא לפצוע, הרופא רצה לקבע את הצוואר של האזרח, ובאותה שנייה חטפנו טיל קורנט", הוא משחזר. לדבריו, פגיעת טיל הנ"ט הייתה ללא התרעה מוקדמת.

"באותה השנייה הרגשתי כמו בלון גז שנכנס ברגל ימין ונפלתי על הגב, עם המון רעש חזק מסביב ואבק לבן", הוא מספר. "הייתי בטוח שאני נפרד מהחיים, נפרד מהמשפחה, ואפילו ראיתי את ההלוויה שלי. כאב לי על המשפחה, אבל במקביל הייתי גאה בעצמי על מה שעשיתי במשך החיים שלי, ועל כך שניסיתי לחלץ אזרח".

כשהסתכל שמאלה ראה את הרופא הגדודי, ד"ר אכרם סעד. "אמרתי לו שאני פצוע והוא ישר ניגש אליי אף שהוא נפצע בעצמו. הוא הציל את חיי". סעד קרא לעוד שלושה חיילים, שהרימו אותו ודיווחו בקשר על מצבו הקשה.

החיילים נשאו אותו באלונקה משיא הגובה, דרך סבך וטרסות, עד לרכב הפינוי. משם פונה במסוק לבית החולים בנהריה, שם עבר טיפול מציל חיים ושהה שלושה ימים בטיפול נמרץ. "כשפתחתי את העיניים בטיפול נמרץ ישר שאלתי על הרגל, ואמרו לי: 'הצלחנו להציל אותה'".

הקרב על השיקום - והילדים: "הפסידו אותי בתקופה הזו"

אבו עוואד עבר 19 ניתוחים. מצבו הפיזי הידרדר והוא לא הצליח להרים את הרגל. "הבנתי שלחזור למה שהייתי יהיה קשה מאוד, ובספק אם אצליח ללכת. זאת הייתה תקופת שיקום קשה של כאב וחוסר ודאות. ניסיתי להיות חזק ולהתחזק במשפחה אבל המציאות הייתה חזקה יותר".

באפריל 2024 עבר לשיקום. רוב הזמן שכב, ובקושי הצליח לשבת בכיסא גלגלים. בהדרגה החל לעמוד, להזיז את הרגל וללכת עם הליכון. סד חכם שהותאם לו סייע לו לעמוד על רגליו. הוא מתאר את אגף השיקום במשרד הביטחון כעוגן שסייע לו בתקופה הזו. שלב השיקום הזה נמשך שמונה חודשים, עד לשחרורו מבית החולים בסוף 2024.

גם לילדיו הייתה זו תקופה קשה. הגדול בן 15, האמצעי בן 12 והתינוקת בת 8 חודשים. לדבריו, במשך שנה אביהם לא היה בבית ומצבו לא היה ברור להם. כשהגיעו לבית החולים חששו שלא יישאר בחיים, ודאגו לו עד שפקח את עיניו. "עד עכשיו האמצעי רגיש מאוד כלפיי, הוא מפחד כשאני הולך ומפחד לאבד אותי, והגדול הפך לאחראי מאוד, דאג לאמא שלו. הם הפסידו אותי בתקופה הזאת". מראשון עד חמישי היו בבית הספר, ובסופי השבוע הגיעו אליו לשיקום בתל השומר.

עוד לפני המלחמה רצו אבו עוואד ואשתו ילד נוסף. לאחר שחרורו מבית החולים החליטו להרחיב את המשפחה, בתקווה שילדה תכניס אור לחייהם. "איך שהילדה נולדה זה שינה לנו את החיים, נכנס לנו המון שמחה ואור, העיסוק הוא סביבה וזה תרם למשפחה שלנו", הוא אומר.

אבו עוואד קושר בין הישרדותו לבין החיילים שחילצו אותו, דרוזים ויהודים, שחלקם נפצעו בעצמם. "למרות כל הסכנה ולמרות העובדה שחלקם נפצעו בעצמם, סחבו אותי באלונקה, ובזכותם נשארתי בחיים". לדבריו, לאורך שירותו במערכת הביטחון פגש צעירים דרוזים שרוצים להתגייס ללחימה, להגן על המדינה ולשרת בתפקידים משמעותיים.

גבורת הלוחמים הדרוזים: "דרושה התאמה תרבותית לפצועים"

הוא מזכיר את סא"ל עלים עבדאללה ז"ל, סמח"ט 300, שנפל בחדירת מחבלים סמוך לאדמית, ואת רס"ן במילואים נאיל פוארסה ז"ל, מפקד פלוגת מפקדה בגדוד חרב, שעימו שירת יותר מעשור. לדבריו, פוארסה התייצב בכל צו ונפל בסבב המילואים השלישי שלו במלחמה. "איך היה אומר נאיל: אין לנו ארץ אחרת, וככה אני רואה את הדברים כי עצם זה שאנחנו חיים פה יש לנו זכות וחובה להגן על המדינה".

לפני פציעתו לא הכיר אבו עוואד את אגף השיקום. כעת הוא מספר על סיוע בציוד רפואי, בטיפול רפואי ובתמיכה כלכלית, לצד מענים לשיקום הנפשי שלו ושל משפחתו. "אני מודה לאגף השיקום ובעיקר למחוז טבריה, והיום אני נמצא במקום שבו אני משתקם ומצליח להתקדם הרבה בזכות המעטפת שאני מקבל מהאגף".

מנהל מחוז טבריה באגף השיקום, סא"ל אשרף, מספר כי כשנכנס לתפקיד, שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר, היו במחוז 3,500 פצועים, וכיום מטופלים בו 11,500. לדבריו, יש כיום יותר מ-4,500 פצועים דרוזים מכל מערכות ישראל ומכל מערכות הביטחון, ושליש מהם נפצעו אחרי 7 באוקטובר.

אשרף עצמו התגייס ב-7 באוקטובר למילואים ושירת מעל 300 ימים ברצף. כשחזר, החל לדבריו לבנות את המחוז מחדש לנוכח קליטת פצועי חרבות ברזל. "מי שחוצה את הגבול וחזרה, הוא לא אותו בן אדם", אומר מנהל המחוז. "אתה לא אותו בעל, לא אותו בעל תפקיד, לא אותו חבר, ולא אותו איש קהילה או איש חברה". הוא מספר שהשירות האינטנסיבי חשף אותו לאומץ הלוחמים, למשימותיהם ולמחויבותם, וחידד את אחריותו כלפי הפצועים. חלקם, לדבריו, נפצעו לצדו או בתקריות שבהן היה בעצמו.

לדבריו, הטיפול משתנה בין מערכה למערכה וגם בין פצועים צעירים ששירתו בסדיר לבין אנשי מילואים בעלי משפחות. בחברה הדרוזית, שאותה הוא מתאר כמסורתית וסגורה יחסית, נדרשת גם התאמה תרבותית של הפנייה לפצועים, ההסבר על פוסט-טראומה ובניית תוכניות השיקום והטיפול. הוא מספר כי היותו בן העדה והיכרותו עם התרבות מסייעות לו להתקרב לפצועים ולמשפחותיהם.

מנהל המחוז אומר שההוקרה ללוחמים הדרוזים נוגעת הן לגיוס החובה מתוך מחויבות למדינה והן להתייצבותם ביום פקודה, כדי להגן עליה ולאפשר לדור הבא חיים בטוחים יותר. "אנחנו מתרגמים אותה דרך השיקום, כשהשיקום והליווי הם לכל החיים", הוא אומר. "אנחנו גם לא שוכחים את המשפחות שלהם, לא את האישה, לא את הילד ולא את הסביבה הקרובה שלהם, ודואגים גם להם".