התאהבנו בתשתיות: המבנים באיראן מושמדים - אך הכוח הלוחם נשאר

בין המלחמה באיראן לקייסרות של יפן: סון דזה - מחבר הספר "אומנות המלחמה", מהמשפיעים ביותר על עיצוב האסטרטגיה הצבאית, טען שניצחון מושג בשני אופנים: הריגת האויב, או שבירת רוחו ורצונו להילחם. תרשו לי להיצמד לחלק הראשון.

אנו עמלים על הריסת תשתיות ושוכחים שתשתיות אינן אפקטיביות ללא מי שיכניס בהן רוח חיים, תרתי משמע. עם כל טונות ההשתאות, נטולות הציניות, על הישגי צה"ל עד כה, נראה שהצבא עדיין לוקה בתפיסת קרב מערבית לא בריאה לאזור שבו אנו חיים ואינו משמיד מספיק כוח לוחם אויב.

מלחמה היא דבר נורא ואיום, בעיקר בשל הקטל הרב. לא בכדי אמריקה הרגה כשלושה וחצי מיליון יפנים עד לניצחון השלם ולכניעה המוחלטת של מתאבדי 'השמש העולה'. עיקר הסכנה היא באויב וכל עוד הוא בשטח, השמדת התשתיות אינה מספיקה.

בכלל, אני אוהב להשוות בין יפן הקיסרית לאיראן החומייניסטית. אומנם ההשוואה מעט מעליבה ליפן, שהעמידה את אחד הצבאות האכזריים והיעילים שראה שדה הקרב, בניגוד לאיראן שמפעילה טרור טילים נגד אזרחים, אך את שתיהן הנהיגה חונטה פונדמנטליסטית עם שנאה בעיניים.

המלכודת המערבית: בטון במקום לוחמים

אויבים מסוג זה אינם נכנעים כאשר פוגעים להם במחסן או במנהרה. הם נכנעים כאשר לא נותר מי שימשיך להילחם. כאן נמצאת הטעות המערבית הקלאסית: ההתאהבות בתשתיות. מפציצים ערי תחתית תת-קרקעיות, משמידים מנהרות, פוגעים במפקדות. הכל חשוב, אך אלו רק כלים. מאחורי כל מחסן יש לוחם, מאחורי כל מנהרה יש חוליה, מאחורי כל מפקדה יש מפקד.

זו אינה תיאוריה. זו מציאות שחוזרת על עצמה שוב ושוב בשדה הקרב. ארגון טרור יכול לאבד מחסנים, מפקדות ואפילו ערים שלמות, ובכל זאת לחזור ולהילחם כל עוד נשארים לו לוחמים ומפקדים. בני אדם מחליפים תשתיות במהירות מפתיעה: מגייסים לוחמים חדשים, מוצאים מחסנים חדשים, חופרים מנהרות חדשות. לכן צבא שמבקש הכרעה אמיתית חייב לכוון קודם כל אל הכוח הלוחם עצמו.

כאשר הלוחמים נשארים בחיים, התשתיות חוזרות לחיים. ראינו זאת בעזה; בכל פעם שהשארנו שארית מחמאס, הוא שיקם את עצמו. אנו חווים זאת גם כרגע בלבנון; בכל פעם שחיזבאללה לא הוכרע באמת, הוא חזר חזק יותר. האויב במזרח התיכון אינו מפרש הפוגה כהזדמנות לשלום - הוא מפרש אותה כהזדמנות להתחמש.

המשוואה להכרעה: פגיעה באויב עצמו ולא במחסניו

עוד עיקרון בסיסי במלחמה נשכח לעתים קרובות: כאשר יוצאים למלחמה, לא משדרים לאויב שיש לנו מגבלות. לא משדרים שיש מקומות חסינים, שיש מבנים חסינים, שיש סמלים חסינים. אויב קיצוני מפרש זאת כחולשה ומזהה הזדמנות.

בסופו של דבר צריך להתרכז בעיקרון הטקטי הפשוט: צבא שמתחיל להגביל את עצמו ליעדים מצומצמים מדי, לרחמים מדומים על חיי אויב, פוגע בעצמו. הוא מאריך את המערכה שלא לצורך ומסכן את חיי חייליו. המשוואה צריכה להיות ברורה: מקסימום אויב הרוג במינימום זמן, תוך שמירה מרבית על חיילינו ואזרחינו. זו אינה אכזריות - זו לוחמה מתוך רצון לחיות.

אויבים קיצוניים כמו יפן הקיסרית ואיראן החומייניסטית אינם נכנעים כאשר נשאר להם כוח להילחם. הם נכנעים רק כאשר לא נותר מי שילחם; כאשר אין מי שירים נשק; כאשר אפילו דגל לבן אין מי שירים.

איראן צריכה להיות תמרור אזהרה לעולם, אנדרטה היסטורית לכל מדינה או ארגון שחושב להשיג גרעין בדרכים פסולות או לאיים בהשמדה על עם או מדינה. המחיר חייב להיות ברור מראש. הלקח הטקטי צריך להיות פשוט וברור לכל מפקד בשדה הקרב: קודם כל משמידים את האויב, אחר כך מטפלים בתשתיות. צבא שמבין זאת מנצח מהר יותר, משלם פחות דם, ומונע את המלחמה הבאה. מי שמרחם על האויב בשדה הקרב, ייאלץ אחר כך לבכות את חייליו ואזרחיו.