האויב של האויב: האם ישראל משתפת פעולה עם סוריה מתחת לרדאר?

בזמן שצה"ל ממשיך לפעול בשטח סוריה, ושתי המדינות עדיין רחוקות מהסכם שיחזיר את היציבות לאזור ויאפשר את יציאת כוחות צה"ל משם, בין ירושלים לדמשק מתפתח, על פי פרסומים זרים, מה שנראה כמו ערוץ ביטחוני יוצא דופן.

סיכול חוליות המזוהות עם חיזבאללה, האינטרס המשותף להרחיק את איראן והחשש מהתבססות צבאית טורקית, מציבים את שני הצדדים, לפחות בחלק מהנושאים, באותו הצד של המתרס יחד עם הירדנים, שתקופים מהאוויר ניסיונות התבססות של דאעש וגורמים פליליים. השאלה הגדולה היא אם מאחורי התיאום, שמתווך על ידי האמריקאים, כבר מתקיים גם שיתוף פעולה מודיעיני בפועל.

קשה למצוא שתי מדינות שנמצאות במצב מורכב יותר מישראל וסוריה. צה"ל ממשיך להחזיק בכוחות ובמוצבים בשטח סוריה, ישראל תוקפת מעת לעת מטרות מעבר לגבול, ודמשק דורשת את נסיגת הכוחות הישראליים. אך בכל זאת, למרות המתח הצבאי והמדיני, מתפתח בשנה האחרונה ערוץ ביטחוני חריג בין שתי המדינות. לא מדובר בשלום ובוודאי שלא בברית צבאית, אלא בניסיון לייצר מערכת אינטרסים משותפת, מול איומים שמדאיגים את שני הצדדים.

השינוי המשמעותי ביחס המשטר הסורי לחיזבאללה

אחד הביטויים הבולטים לשינוי הזה הוא המנגנון הביטחוני שהוסכם להקים במסגרת המגעים בין ישראל לסוריה בתיווך אמריקאי. בהודעה המשותפת, שפורסמה לאחר הפגישה בפריז ב-6 בינואר 2026, הוכרז על הקמת מנגנון תקשורת משותף בפיקוח ארצות הברית, שנועד לאפשר שיתוף מודיעין, תיאום צבאי, מניעת חיכוכים וטיפול במחלוקות ביטחוניות. המטרה הייתה לייצר ערוץ ישיר, שיאפשר לשני הצדדים להעביר מסרים ומידע גם בתקופות של מתיחות, ולמנוע הידרדרות לא רצויה.

אבל ההתפתחות המעניינת יותר היא לא עצם קיומו של מנגנון התיאום, אלא האינטרסים שעשויים להפוך אותו לרלוונטי בשטח. אחד מהם הוא המאבק בתשתיות חיזבאללה בסוריה. במשך שנים שימשה המדינה ציר מרכזי להעברת אמצעי לחימה מאיראן ללבנון, מרחב התארגנות עבור פעילי הארגון וזירה שבה פעלו מפקדים ולוחמים שסייעו למשטר אסד. נפילת המשטר שינתה את המציאות וכעת, השלטון החדש בדמשק מבקש לבסס את שליטתו ולמנוע מארגונים חמושים זרים לפעול בשטחו באופן עצמאי.

הדבר מקבל ביטוי גם בפעולות שמבצעים מנגנוני הביטחון הסורים. בימים האחרונים הודיעו הרשויות בדמשק על סיכול התארגנות של חוליה שלטענתן הייתה קשורה לחיזבאללה ותכננה לפגוע בבית הזיקוק בחומס. החשודים נעצרו ונתפסו חומרי נפץ. חיזבאללה הכחיש את הטענות, אולם עצם העובדה שהשלטון הסורי מציג את הארגון כאיום ביטחוני פנימי, ומודיע על פעולות נגד תשתיות המזוהות עמו, ממחישה את השינוי ביחסי הכוחות במדינה.

מבחינת ישראל מדובר בהתפתחות בעלת משמעות אסטרטגית. אחד היעדים המרכזיים של ישראל בשנים האחרונות היה למנוע מאיראן לשקם את הציר היבשתי דרך סוריה, להעביר נשק מתקדם לחיזבאללה ולבסס מחדש תשתיות צבאיות סמוך לגבול. אם מנגנוני הביטחון הסורים פועלים בעצמם נגד חוליות הברחה ותשתיות של חיזבאללה, נוצר מצב שבו יש מפגש של האינטרס של המערכת הביטחונית הישראלית והסורית, גם אם המניעים של כל צד שונים לחלוטין.

הזווית המודיעינית - והניסיון לבלום את ארדואן

השאלה המתבקשת היא אם שיתוף האינטרסים הזה כבר הפך לשיתוף פעולה מודיעיני. האם ישראל מעבירה לשלטון החדש מידע על מיקומי מחסני נשק, נתיבי הברחה או פעילות של חוליות איראניות? האם מידע ישראלי מגיע למנגנוני הביטחון הסוריים באמצעות האמריקאים? והאם מתקיים גם תהליך הפוך, שבו דמשק מעבירה לישראל מידע על התארגנויות עוינות בשטח המדינה? נכון לעכשיו, אין אישור פומבי לכך שחילופי מודיעין כאלה מתקיימים בפועל, אבל המנגנון שהוקם נועד בין היתר לאפשר אותם. כך שייתכן וזה קורה שכל מתחת לפני השטח.

גם במישור הבכיר נרשמו התפתחויות חריגות. לפי תחקיר ש"רויטרס" פרסמה עוד באוגוסט האחרון, ראש המוסד, רומן גופמן, שוחח בטלפון עם שר החוץ הסורי, אסעד א-שיבאני. לפי שלושה מקורות ששוחחו עם הסוכנות, השיחה עסקה בין היתר בנוכחות הצבאית הטורקית בסוריה. עצם קיומה של שיחה ישירה בדרגים האלה סביב סוגיה ביטחונית רגישה, ממחיש עד כמה המציאות האזורית השתנתה מאז נפילת משטר אסד, ועד כמה הסבירות של שת"פ מודיעיני סבירה והגיונית.

טורקיה היא מוקד נוסף שמעניין את מערכת הביטחון וצה"ל. ישראל חוששת מהעמקת הנוכחות הצבאית הטורקית בסוריה, מהקמת תשתיות צבאיות וממערכות מכ"ם, שעלולות להשפיע על חופש הפעולה של חיל האוויר. מנגד, דמשק רואה באנקרה שותפה אזורית חשובה, שסייעה לשלטון החדש ולכן לא בהכרח מעוניינת להיענות לדרישות הישראליות. למרות זאת, השיחה שדווח עליה בין ראש המוסד לשר החוץ הסורי, מצביעה על כך שהנושא נמצא על השולחן גם בערוצים הישירים.ועבודה דרך האינטרסים המשותפים יכולה לסייע גם בנושא הזה.

אבל צריך לומר שהדרך לשיתוף פעולה רחב עדיין רצופה מכשולים. באוגוסט, בעקבות תקיפה ישראלית בבסיס אבו א-דוחור, דווח שדמשק הפסיקה את הקשר עם ישראל. בהמשך התקיימו שיחות נוספות בתיווך אמריקאי בירדן, בניסיון להפחית את המתיחות ולחדש את המגעים.

הסוגיות שבמחלוקת והקו האדום המשותף

הפערים בין הצדדים נותרו משמעותיים. ישראל דורשת הגבלות על נוכחות צבאית זרה ושל פעילות צבאית בדרום סוריה, בעוד דמשק דורשת את נסיגת צה"ל מהשטחים שאליהם נכנס לאחר נפילת אסד, ומתנגדת למגבלות שיפגעו ביכולתה לשקם את צבאה.

גם סוגיית העדה הדרוזית בדרום סוריה והמתיחות בסווידא מוסיפות מורכבות למערכת היחסים. מבחינת ישראל, הנעשה בדרום סוריה אינו רק עניין פנימי של השלטון החדש. כל שינוי במאזן הכוחות באזור, כל התארגנות חמושה וכל איום על היישובים והכוחות הסמוכים לגבול, עלולים להשפיע ישירות על ביטחון ישראל.

האינטרסים המשותפים לא מבטלים את המחלוקות, אבל הם עשויים ליצר מציאות חדשה אם הדרג המדיני בישראל ישכיל לבנות אסטרטגיה אזורית מנחה, שלתוכה ישלבו את התחום הצבאי-ביטחוני. כרגע זה לא קורה, ישראל לא סומכת על השלטון הסורי ודמשק אינה מוכנה לקבל את הנוכחות הצבאית הישראלית בשטחה. בכל זאת, שתיהן מבינות שהחזרה של איראן וחיזבאללה לסוריה עלולה לפגוע בהן, כל אחת מסיבותיה.

לכן, השאלה היא אם מתחת למחלוקות הלא פשוטות, לתקיפות ולדרישות ההדדיות, גם נבנה מנגנון ביטחוני שמאפשר לשתי המדינות שעוינות אחת את השנייה לפעול מול אויבים משותפים. אם יתברר שהערוץ הזה כולל גם העברת מידע מודיעיני ושיתוף פעולה מעשי, תהיה זו התפתחות משמעותית במפת הביטחון האזורית. כזו שיכולה לשנות את האופן שבו ישראל מתמודדת עם האיומים מצפון.