הם היו במקום הכי נמוך: גדלו בשכונות קשות שמנתבות את התושבים שלהן לחיי עוני ולפשע, אליו הידרדרו בגיל צעיר מאוד. הדבר הקל לעשות היה כמובן, "לזרום" עם הסביבה. הדבר הקשה היה לצאת משם ולהשתקם, וזה בדיוק מה השניים האלה בחרו לעשות: טוראי משה בן שמחון וטוראי ג'ניה מרצ'וקוב הפכו ללוחמים בצה"ל אחרי שכולם מסביבם אמרו להם שהם לא יצליחו, ולא רק שהם עשו את זה, הם גם הפכו לשליחים למען אחרים, וזו בדיוק הסיבה לכך שהם מתראיינים כאן בפנים גלויות.
אני מתחיל איתם את הראיון דווקא בשורה התחתונה, כשאני שואל מה המסר שלהם למי שנמצא היום במקום שבו הם היו בעבר. "עם רצון, אפשר לעשות הכל. הרבה אמרו לי את זה, אבל הסיפור האישי שלי הוא ההוכחה לזה שהכל אפשרי. וכן, זה לא יהיה קל", אומר משה. "לא משנה איפה אתה נמצא, אם אתה רוצה להגיע למקום כלשהו, אתה מסוגל לעשות את זה. המקום שאנחנו היינו בו הוא זיוף, אין בזה שום גאווה והמקום האמיתי שבו אתה נמדד, זה הצבא והחברה הישראלית", מוסיף ג'ניה.
צריך להקשיב לשניים האלה כדי להבין את הקושי איתו הם התמודדו. באופן נדיר, הם משתפים אותי ומספרים על המקום שאליו הגיעו, כבר בגיל 8, הגיל שבו נכנסו לעולם הפשע. "כבר אז התחלתי לעשות שטויות. התיק הראשון שלי במשטרה נפתח אמנם בגיל 14, אבל גם לפני זה היו דברים שעשיתי ולא נתפסתי", מספר משה. "הכל התחיל ונגמר בחברה. הסתובבתי עם ילדים גדולים ממני שראו אותי כ"משה שעושה שטויות". נגררתי אחריהם ואחר כך גם גררתי אחרים". גם ג'ניה מספר שגדל בסביבה בעייתית: "מגיל קטן ראיתי את מה שקורה מסביבי והתחברתי לזה, אהבתי את הכבוד ואת הכסף. כל הזמן אתה עולה עוד ועוד, עד שיש לך קשרים עם אנשים שלא כל אחד יכול לדבר איתם".
באופן לא מפתיע, גם בסיפור שלהם ההורים עבדו מבוקר עד ערב כדי לפרנס את הבית ולא ראו מה קורה עם הילדים. משה, שהגיע ממשפחה דתית מוסיף, "בהתחלה הם קיבלו את זה מאוד קשה ובכל פעם אמרו "עוד תיק אחד ואתה לא חלק מהמשפחה". אבל הם תמכו בי, משהו שקורה עד היום". לשניהם תיקים מאוד קשים במשטרה. הם יצאו ונכנסו מתאי מעצר ומבתי משפט, וההורים שלהם כבר התרגלו לראות אותם עם אזיקים על הידיים ועל הרגליים, עוד סממן של כבוד בשכונה ובקרב החברים.
הרגע ש"הביא את הסטירה"
כל מעצר וכל משפט רק הביא אותם לעלות בסולם הדרגות של עולם הפשע. הדרך כבר נראתה סלולה, אבל משהו אחר עבר להם בראש: הרצון להתגייס. "עוד משבר, עוד מעצר ועוד חקירה, ואתה אומר "די, אני לא רוצה". לאט לאט אתה מבין שיש לך צורך במשהו אחר, רצון לצאת מהבועה". על הרגע שבו קיבלו את הפטור מהצבא בעקבות התיקים במשטרה, הם מספרים: "זה הביא לנו את הסטירה".
הדרכים שלהם הצטלבו כששהו יחד במוסד, ממש בזמן קבלת הפטור. "תמיד רציתי להיות קרבי וידעתי שהצבא יהיה דלת היציאה שלי, ותמיד רציתי גולני", אומר משה. התיקים של ג'ניה אמנם נפתחו ונסגרו לסירוגין, אבל הפטור הנחית עליו פצצה: הוא הבין שהצבא ויתר עליו, אבל יחד עם זאת, הבין גם שמחכה לו מלחמה קשה מול המערכת.
הדרך הקשה הזו נמשכה שנתיים, "אולי 200 ראיונות עם מפקד לשכת גיוס, הרבה מאוד מכתבים לכל מי שאפשר", מעיד משה. ג'ניה מוסיף בחיוך, "מ-1 עד 10, הייתי אומר שהקושי של המלחמה עמד על 20. כל אזרח נורמטיבי משרת בצבא ותורם ולי זה גם דלת אל המקום שבו אני צריך להיות. שלחתי מכתבים, המלצות, הלכתי לשבעה חודשים של מכינה קדם צבאית במצפה רמון. פגישות לא פוסקות בלשכת הגיוס וגם עם פסיכולוג מאוד יקר. כל הסיפור הזה היה ללא ספק, מאוד מאתגר".
במקביל למלחמה מול המערכת, ג'ניה ומשה ניהלו גם מלחמה פרטית של יציאה מעולם הפשע. הם עשו את זה במקביל, כשהם שומעים מכולם שאין להם סיכוי ו"איך יחזרו במהרה לפשע". הם מצידם, נושכים שפתיים ונלחמים. "הכל משתנה אצלך: הדיבור, המבטים, השפה. אתה לומד איך להגיב לסיטואציות שפעם היו מסתיימות באלימות. היום אתה מבין, שותק ותופס את הרגליים. זה חיים אחרים לגמרי", מסביר משה. אחד הרגעים הזכורים לו, הוא הרגע שבו מנהל בית הסוהר לעג לו ואמר: "אני מבטיח לך שתוך שבוע תחזור לפה". "כולם מסביב אומרים לך שלא תצליח", הוא מספר. "החברה לא עוזרת", מוסיף ג'ניה. "אומרים לך בוא נעשה ככה וככה, מנסים לגרור אותך למטה. גם בית הסוהר הוא מקום שמוריד לך את המוטיבציה. אלה החיים שאתה מכיר".
"מילדים שפרצו וגנבו, הפכנו פתאום לאנשים שמובילים ועוזרים לאחרים"
כשלבסוף הגיע היום המיוחל והם עלו על מדים, ההתרגשות שלהם הייתה בשיא. "פתאום אמא שלי רואה אותי עם מדים ונשק, משהו שהיא לא חשבה שיקרה. זו גאווה מטורפת". אחרי שנה של נתק, הם פגשו אחד את השני בחוות השומר, הבסיס שפתח בפניהם אתגר נוסף: להמשיך ולהוכיח שהם ראויים לשירות קרבי. מתוך 400 נערים שהגיעו לחוות השומר, רק עשרות נשלחו בסיום הטירונות ליחידות קרביות.
חוות השומר מציעה לטירונים המתאימים להמשיך למסלול קרבי שאורכו חודשיים וחצי, בנוסף לטירונות הרגילה. "גם שם העבר רודף אותך, כולם יודעים מי אתה ומאיפה הגעת", מספר ג'ניה. "המזל הוא שהיינו יחד, היינו צמודים אחד לשני", מוסיף. במשך חמישה חודשים הם רצים, זוחלים ויורים, ולא פחות חשוב - סופגים את המשמעת של צה"ל. "וזה לא פשוט בכלל. אתה זוחל על קוצים שחודרים לך לעור, ומצד שני, זה נותן לך מושג לאן אתה ממשיך מכאן", אומר משה. "מילדים שבכיתה י"ב פרצו וגנבו, הפכנו פתאום לאנשים שמובילים ועוזרים לאחרים", מוסיף ג'ניה.
שנתיים של מלחמה כדי להתגייס ועוד חמישה חודשים לא פשוטים בחוות השומר הגיעו לסיומם. עכשיו, כשהם כבר בני עשרים, הם זוכים להגשים חלום ולהתחיל טירונות בחטיבת גולני, ובעצם רק אחרי חמישה חודשים בצבא מגיעים לקו ההתחלה של בני גילם. שלא יהיה ספק, גם השירות כלוחמים בגולני טומן בחובו לא מעט אתגרים: "קושי זה חלק מהלו"ז שלנו, לפחות שש משברים ביום", צוחק משה, וג'ניה מוסיף: "אתה לומד להתגבר על זה, חושב על זה ואומר "מה אני עושה פה", אבל מסתכל על הדרך שעשית עד עכשיו וממשיך לדחוף קדימה".
בגולני הם נאלצו להיפרד - ג'ניה שובץ לגדוד 13 ואילו משה לגדוד 12, אבל היציאה לבית עם תג העץ של גולני היא מבחינתם הגשמה של חלום משותף. הם לא עוצרים וכבר חושבים על החלום הבא, להיות מפקדים בצה"ל. "כרגע אני שואף לסיים את הטירונות כמצטיין ולקבל את הפק"ל שאני רוצה, קלע, זה משהו שאני עובד עליו מאוד קשה", מוסיף ג'ניה.
בסרטון תוכלו לראות את ג'ניה ומשה נפגשים עם בני המשפחה הגאים שלהם. "אמא שלי לא האמינה שנגיע לזה", אומר ג'ניה. "בתיקים האחרונים שלי, היא חשבה שכבר לא יהיה עם מי לדבר. היא שאלה את עורך הדין מה יהיה עם הצבא, והוא צחק לה בפרצוף. עכשיו היא רואה אותי עם נשק ותג של גולני". משה מסכים ומוסיף, "הגשמנו חלום שלנו, אבל גם של המשפחה".
כדי להבין איזה עוצמה יש באנשים האלה, צריך לשמוע את התשובה שענו לי כששאלתי אותם אם הם מנסים לדחוף לכיוון החיובי גם את החברים שלהם מהעבר. "מאוחר מדי, היום אין עם מי לדבר. חלק נרצחו, חלק בכלא להרבה שנים", עונה ג'ניה. משה מוסיף שגם הוא ניתק קשר עם רוב חבריו מהעבר. המעבר שהם עשו, כנגד כל הסיכויים, הוא כמעט בלתי אפשרי. מבחינתם, זו שליחות. אין ספק שצריך להצדיע לשניים האלה, ההוכחה לכך שאם רק תרצו, הכל אפשרי.