ממדי האסון בטורקיה ממשיכים להתבהר, כשנכון להבוקר (ראשון) מספר ההרוגים מרעידת האדמה עומד על 28,000 איש. משלחות החילוץ וההצלה הישראליות עדיין פועלות על אדמת טורקיה, כשעוד לא אבדה התקווה לחלץ ניצולים מבין ההריסות.

רס"ן במיל', ד"ר איל יעקבי, סגן מנהל המערך האורטופדי במרכז הרפואי מאיר, עזב הכל, כולל את בתו התינוקת שנולדה שבוע לפני כן, וטס לטורקיה כדי להציל חיים. הבוקר סיפר: "אנחנו ברצף טיפולים, כל הזמן מטופלים נכנסים לפה. האופי שלהם קצת משתנה לאורך הזמן, אבל המטופלים לא מפסיקים להגיע".

"גם במהלך הלילה, בשלוש לפנות בוקר, נקראתי לבדוק עוד ילדה שהוצאה מההריסות ועברה החייאה במיון. החייאה מוצלחת, לשמחתנו, אחרי מאמצים כבירים של כל הצוות פה. היא כרגע נמצאת בטיפול נמרץ ומתאוששת. בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא נראתה נפלא. יש עוד אדון מבוגר, סביב שנות ה-60, שהוצא הלילה מההריסות. לצערנו הוא במצב קצת פחות טוב ויצטרך לעבור ניתוח בהמשך היום, אבל גם כן מתייצב וכנראה ישרוד את הסיטואציה.

איך אתה מסביר את זה שאנשים שרדו, על אף הקור והיממות שחלפו מאז?
"זה מדהים שהם עדיין יוצאים מההריסות. נכון, מאוד קר פה, אבל יש סברה שתחת הריסות יש כיסי חום ששומרים עליהם. זה לא כל כך ברור לי, זה לא תחום ההבנה שלי, אבל זה בהחלט מפתיע. ביומיים-שלושה הראשונים קיבלנו מטופלים שחוץ מהפגיעות האורטפודיות, פציעות ופגיעות אחרות שהיו להם, היו יחסית במצב גופני, מצב פיזיולוגי, בסדר. זה דבר מאוד מפתיע. גוף האדם מפתיע אותנו, הסיטואציות מפתיעות אותנו והרפואה לומדת דברים חדשים".

עזבת שבוע אחרי לידת בתך.
"התקשרו אליי ביום ראשון ב-23:00 בלילה. אשתי בדיוק הייתה איתי במיטה, הניקה את אריאל, הבת הקטנה שלנו. היא עתודאית בעצמה, רופאה שמכירה את הסיטאוציות האלה. רגילים במשפחה שלנו שאני יוצא למילואים ואמא נוסעת לצבא. הסתכלתי עליה בזמן שדיברו איתי, היא אמרה: 'ברור, אתה נוסע'. אם היא אומרת שאני נוסע, ברור שאני נוסע".

מתגעגע?
"ברור. אתמול הייתה לי שיחה מאוד מרגשת עם הילדים לפני שהלכו לישון, עם כולם ביחד. הם כל הזמן שואלים, מתעניינים מאוד, אבל אני משתדל שלא לספר להם את הסיפורים על הילדים שפה כי אלה סיפורים מאוד קשים ונוגעים ללב. הם מאוד גאים ושמחים לראות אותי, בכל פעם שיש לנו זמן לדבר קצת".

דפנה, רעייתו של יעקבי, וארבעת ילדיו, הפתיעו הבוקר את איל בשידור חי. "אני מתגעגעת, אבל יודעת שהוא טס למטרה טובה, להציל אנשים", אמרה אחת מבנותיו. דפנה הוסיפה, "יש פרופורציה בחיים, וכשהבנתי שזה מה שמבקשים לא היססתי לרגע. את לא חושבת על הדברים האחרים. אנחנו רופאים, מנתחים, שנינו עם רקע צבאי. הדברים האחרים הם רעשי רקע. החששות והפחדים ממה שיהיה שם נדחקים הצידה".

וכשאת שומעת ממנו את הסיפורים?
"זה נורא, זה בלתי נתפס. כשאיל התקשר אליי בשיחה הראשונה, הוא אמר: 'זה בלתי נתפס מה שקורה פה, אלה דברים שבאמת לא רואים'. כשרואים, צריך להתמודד ואני חושבת שבמקצוע שלנו אנחנו רגילים לעשות איזשהו ניתוק כדי להתמודד".

איל, יש צפי לסיום המשימה?
"לא, אנחנו בינתיים פה. צוות החילוץ כנראה שכן סיימו את העבודה שלהם, אולי חלקית, אני לא כל כך מתעסק בזה. אני מתעסק במטופלים שנכנסים דרך דלת בית החולים. מתי שייגמר ויגידו לי 'חוזרים לארץ', נחזור לארץ. אני מתגעגע, מחכה לרגע שאחזור, זה ייקח עוד קצת זמן. אני אוהב את כולם וכיף לראות אותם הבוקר".