כולל החבר שנהרג ביום הולדתו: דניאל לקח על עצמו להנציח את חבריו שנפלו במלחמה

דניאל, בן 23 מפתח תקווה, חגג השבוע, ב-2 בנובמבר, את יום הולדתו. אבל עבורו, 2 בנובמבר הוא כבר לא רק תאריך של חגיגה ושמחה, אלא יום שמסמל נקודת מפנה כואבת ומטלטלת בחייו. באותו תאריך בדיוק לפני שנתיים, נפל בצפון רצועת עזה חברו הקרוב, סמ"ר איתי פריזט ז"ל, לוחם בחטיבת גבעתי.

"זה היה ב-2 בנובמבר כשאני חגגתי יום הולדת", משחזר דניאל בכאב. "אני מארח חברים ליום ההולדת וכל זה. פתאום מתחילים להבין שקרה משהו, עד שמגיעה הידיעה שהותר לפרסום ואנחנו מקבלים את הבוקס. היינו בשוק ולא עיכלנו את הסיטואציה. מאותו רגע ממש לקחתי על עצמי לספר את הסיפור שלו, מי הוא היה".

כמו לא מעט צעירים, דניאל איבד לא מעט חברים במהלך המלחמה. עוד קודם לנפילתו של פריזט ז"ל הוא איבד את חברו, סמ"ר איתי בוטון ז"ל, שנהרג בדצמבר 2023. ב-19 באוגוסט 2024 הגיע עוד אגרוף בבטן, כשהוא מאבד את חברו סגן שחר בן נון ז"ל, וביום הולדתו את סמ"ר פריזט. מאז הוא לקח על עצמו להנציח אותם, לדבר עליהם ולפעול, שגם במלחמה כל כך קשה שבה אבדו חיים רבים, לא יישכחו אותם.

אף שלא היה חייב: הלוחם שהתעקש על קרבי

הקשר בין דניאל לאיתי פריזט ז"ל החל עוד בגיל צעיר. "שיחקנו ביחד בקבוצת כדורגל במכבי פתח תקווה בילדות, גדלנו ביחד, היינו באותה חטיבה ובאותו תיכון".

כשדניאל מתאר את דמותו של איתי, הוא נזכר בבחור עם לב רחב: "אהבו מאוד להיות לידו. כשהתבגרנו הבנתי כמה הוא אוהב את המדינה ואת הארץ, שהתגייס לקרבי בלי לחשוב פעמיים. הוא היה יכול לשרת במקומות אחרים, אבל בחר דווקא לשרת ביחידה קרבית, בגדוד שקד של גבעתי".

דניאל מספר שאיתי נפצע במהלך השירות הצבאי ושבר את היד. "סיטואציה כזו יכלה לגרום לו לסיים את השירות הקרבי ולעבור לתפקיד עורפי, אבל הוא התעקש להמשיך להיות לוחם". איתי נלחם מ-7 באוקטובר עד שנפל בקרב בצפון הרצועה.

אהב כדורגל וכתיבה - עד שנפל בקרב

את איתי בוטון ז"ל, דניאל הכיר בקבוצת הכדורגל. "איתי נפל בדצמבר 2023, גם הוא שירת כלוחם בגדוד שקד של גבעתי. אני זוכר אותו כנער חייכן, אוהב מאוד את האחר, רגיש. הוא אהב ספורט וכדורגל והיה אוהד מושבע של מכבי תל אביב, שהלך לכל משחק לשער 11, של האוהדים שלא מפסיקים לשיר ולדחוף את הקבוצה לאורך כל המשחק".

דניאל מספר על הצניעות והעומק של בוטון ז"ל. "הוא היה מאוד צנוע. גילינו שבצבא הוא היה כותב כל מיני סיפורים ודברים שחווה בשירות, שהעידו על אדם עם לב רחב מאוד, מוכן לתת מעצמו למען האחר".

מתוך ההלם והאבל הכבד, דניאל החליט להפוך את הכאב למשימת חיים ולפרויקט הנצחה אישי. "לקחתי לעצמי סוג של פרויקט אישי, מה שאני יכול לעשות למען המשפחות והחברים. בהתחלה פתחתי גיוסי תרומות, לקחתי את הכספים והשקעתי אותם בהנצחה. סטיקרים, מחזיקי מפתחות ושלטי חוצות לכל אחד מהחברים".

הוא לא עצר במוצרי הנצחה פיזיים והחל ליזום מהלכים בשטח כדי להביא את סיפוריהם לקהל הרחב. "התחלתי לקחת את זה צעד קדימה והייתי הולך להופעות, נעמד בשורות הראשונות ממש ליד הבמה עם דגלים ותמונות שלהם. בהופעה של שלמה ארצי דיברתי איתו והוא נתן את ההזדמנות והבמה להזכיר אותם. גם בהופעת סטנד-אפ של גיא הוכמן עלינו לבמה, סיפרנו את הסיפור שלהם ואחר כך גיא גם שיתף את זה".

התגייס להנצחת חבריו - למען המשפחות

כעת, דניאל פועל להתארח בתקשורת, רק כדי להשמיע את קולם של חבריו בפני כל המדינה. "הפידבק מגיע מהמשפחות וזה בשבילי עולם ומלואו". כשהמלחמה נמשכת והשגרה נוטה לשטוף את סדר היום, דניאל רואה בחובתו להמשיך להזכיר את הנופלים בכל הזדמנות.

"אנחנו חיים את החיים והמלחמה ממשיכה והזמן ממשיך, אבל בסוף יש משפחות. מתי שרק יש לי האפשרות, בזמן הנכון ובמקום הנכון, חשוב לי לספר את הסיפור". המנוע שממשיך להניע את דניאל בפעילותו הוא הקשר ההדוק עם המשפחות השכולות.

"כשאני מקבל פידבק מהמשפחה ומהחברים, שזה עושה להם שמח בלב ונותן להם קצת נחת שמספרים על הילדים שלהם, מבחינתי זה עולם ומלואו. כשאנחנו מדברים על יום ההולדת שלי ועל ההנצחה, מבחינתי זו סגירת מעגל".