"כל בשורה יכולה לטלטל את עולמם": מצבם של שורדי השבי שחזרו

יממה חלפה מאז ששורד השבי מתן אנגרסט שב לישראל והבוקר (שלישי) משפחתו סיפרה שהוא החל לשתף מעט במה שעבר. סבא מוטי וסבתא רינה התראיינו לחדשות 12 ושיתפו במפגש המרגש עם מתן: "הוא סיפר שהתפלל בשבי, הוא אמר לי 'סבתא זה כלום (על הפגיעה בידו), הכול יהיה בסדר'".

הם הוסיפו שנכדם אמר שהוא "מצטער על שהבאתי אתכם למצב כזה שנתיים", והדגיש כמה הוא שמח שחזר: "אני מוכן לתרום לחזור ולשרת ולהילחם בהם". "ערב החג היה מאוד מרגש", סיפרה גם פרופ' נועה אליקים-רז, ראש מחלקת השבים בבילינסון. "לשמוע את השירה ולשמוע את המשפחות צוחקות ושמחות. רגעים מאוד מרגשים".

ענת אנגרסט, אימו של מתן, סיפרה ב"מהדורה המרכזית" על העינויים שעבר בשבי ועל השלשלאות שבהן נכבל, על הפציעה שגרמה לו לעילפון ביום החטיפה. "אחת הידיים שלו שרופה, אחת האצבעות לא ישרה. הכול בבדיקה. שום דבר לא מסכן חיים או שדורש טיפול מיידי, אבל המצב של אחת הידיים לא טוב. מיטב הרופאים יפגשו אותו היום והוא יחזור בקרוב לבית, בריא ומחייך".

20 שורדי השבי ששוחררו אתמול אחרי 738 ימים בשבי חמאס נקלטו כולם בבתי החולים בארץ והתאחדו עם קרוביהם. בימים הקרובים יתבהר מצבם הרפואי ותתחיל הדרך הארוכה של השיקום. בני המשפחות והצוותים המקצועיים סיפרו מה ידוע על מצבם הבריאותי כעת ואיך צפויה להיראות התקופה הקרובה.

המשוחררים מתן אנגרסט, איתן הורן, נמרוד כהן, מתן צנגאוקר ועמרי מירן הגיעו כולם על הרגליים ונקלטו בבית החולים איכילוב, והם טרם עברו בדיקות מקיפות, אלא הערכה רפואית ראשונית בלבד. אלו חדשות טובות - אף אחד מהם לא במצב גופני מסוכן, ולא הייתה סיבה להפריע להם בשהות עם משפחתם.

קיים חשש שהם הואכלו בימים האחרונים לפני שחרורם בכמות מזון גדולה יותר ממה שהם הורגלו אליה בשנתיים של שבי, וחלקם סבלו מכאבי בטן בשל כך, אבל בסה"כ מצבם טוב.

היום הם יעברו סדרת בדיקות מקיפה שכוללת טיפול גופני ודימות, וכן הערכה פסיכיאטרית.

אלון אהל, גיא גלבוע-דלאל, אביתר דוד, איתן מור ואבינתן אור הגיעו לבית החולים בילינסון עם בני משפחותיהם. גם הם - הולכים כולם על הרגליים. משפחתו של אלון אהל שיתפה כי עין שמאל שלו לא במצב טוב - "הוא רואה 'פסים'" - וכי הוא סובל מרסיסים בידיים, בחזה ובראש.

פרופ' אליקים-רז שמחה לספר לחדשות 12 שמסקירה ראשונית מצבם של שורדי השבי אפשר להם להתאחד עם המשפחות.

"אנחנו מקפידים ביום הראשון שהם נמצאים כאן לתת להם את הזמן שלהם", אמרה פרופ' אליקים-רז, "הלו"ז של הבדיקות מאוד גמיש". מסיבות מובנות היא לא התייחסה פרטנית למצבם של השבים, אבל הסבירה כי שהות ממושכת בשבי בתת-קרקע נותנת את אותותיה.

"מי שהיה שנתיים במנהרה בלי סדר יום בשבילו לקום בבוקר, להיפגש עם אנשים ולעשות בדיקות  - זה המון", אמרה הרופאה. "הימים האלה מאוד אינטנסיביים, החשיפה לעולם צריכה להיות הדרגתית. כל בשורה טובה או מרה יכולה לטלטל את עולמם. זה חור בזמן של שנתיים שצריך להשלים. כשהם במחלקה אפשר למנן את החשיפה. הם בידיים טובות ויש את כל הצוותים לטפל בהם. אנחנו לא מכתיבים מראש כמה זמן אנחנו ממליצים להם להישאר במחלקת השיקום אבל צריך לקחת את הזמן".

ד"ר עינת יהנה, ראש מערך השיקום של מטה משפחות החטופים, אמרה שאומנם הייתה היערכות של הצוותים הרפואיים לתרחישים יותר קשים נוכח העובדה שחטופים שהו שנתיים בשבי, אבל שבינתיים התמונה דומה למה שראו בשחרור הקודם.

עיקר הדאגות נוגעות להרעבה המכוונת שעברו שורדי השבי בשנתיים האחרונות, שאפשר לראות את תוצאותיה מההתחלה - אובדן משקל גוף רב אצל רובם, חלקם אף ברמה של אובדן 40% ממנו. אבישי דוד, אביו של שורד השבי אביתר דוד, סיפר שבנו סובל מחולשה, מירידה במשקל וממחסור במינרלים.

גם פציעות המלחמה שהם סוחבים ללא טיפול נאות מ-7 באוקטובר, יעסיקו את הצוות הרפואי: הרסיסים שאת פגיעותיהם ניתן לראות על גופו של אלון אהל למשל, וידו של מתן אנגרסט שמלאה בכוויות.

"המרכיב הנוסף הוא חווית הבידוד", אמרה ד"ר יהנה. "היו מי שהוחזקו כל השבי לבד, כמו אריאל קוניו ואבינתן אור, והיו הפרדות מכוונות כל הזמן - לשים ביחד ולהפריד".

"אחד הדברים שלמדנו עד היום מתוך טראומת החטופים הזו הוא שהשחרורים החלקיים היו הרסניים", שיתפה ד"ר יהנה. "אשמת הניצולים על מי ששוחררו בזמן שחבריהם נותרו מאחור. גם למען שורדי השבי וגם למען משפחות החללים - חייבים לסיים את הפעימה כדי שחטופים החיים לא יצטרכו להיאבק גם הם למען החללים".