ההבדל בין השיגורים מהחות'ים בתימן לבין איראן - והמשמעות בעורף

אחרי הפסקת אש מאוקטובר 2025 ועד מרץ 2026, חזרו החות'ים בתימן לשגר טילים לישראל. אומנם איום הטילים החות'י נמוך יותר מזה האיראני, גם כשמדובר באותם סוגי טילים היו אף מקרים שבהם דווח כי "התפרקו באוויר" לאחר השיגור - ועדיין חשוב שלא להיכנס לשאננות.

ישראלים רבים התרגלו במהלך השנה האחרונה לתופעה של התרעות על שיגור מתימן, אבל בלי פיצוץ, בלי זירות נפילה ולרוב גם בלי הפרעה לשגרת החיים. עבור לא מעט אזרחים זה יצר תחושת ביטחון מסוימת, עד כדי כך שיש מי שמודה כי הוא "ממשיך לישון" גם בזמן התרעה. אלא שמתחת לפני השטח המציאות הביטחונית מורכבת בהרבה.

שאננות בגובה האטמוספרה: המלכודת שבתחושת הביטחון

החות'ים בתימן אינם מחזיקים בטיל אחד או מערכת אחידה, אלא בארסנל מגוון הכולל טילים בליסטיים ארוכי טווח, טילי שיוט וכטב"מים "מתאבדים". הטילים האלה מיוצרים באיראן או מבוססים על טכנולוגיה איראנית שעברה התאמה לצורכי כוח השלוחים התימני. הטילים מגיעים לטווחים של כ-2,000 קילומטרים, מה שמקנה להם כיסוי של כל שטח ישראל, עם ראשי נפץ שעשויים להגיע למשקל של מאות קילוגרמים.

החות'ים מפעילים כמה סוגים עיקריים של טילים לטווח רחוק. המרכזיים הם טילים בליסטיים כמו "טופאן" ו"בורקאן", המבוססים על טילי ה"עימאד" ו"שיהאב" להם טווח של כ-1,600 עד 2,000 ק"מ וראשי נפץ במשקל של כ-500 עד 650 ק"ג.

כדי להגיע לטווח הארוך ייתכן שהחות'ים מפחיתים את משקל ראש הקרב, כך שהנזק הצפוי מהם קטן יותר. לחות'ים גם טילים מסוג "פלסטין", ולטענתם טיל "פלסטין-2" הוא בעל ראש נפץ מתפזר.

לצד אלה יש להם גם טילי שיוט דוגמת "קודס-2" ו"קודס-3", המבוססים על הסומאר האיראני וטסים נמוך כשהם נושאים ראשי נפץ קטנים הרבה יותר אבל עם דיוק גבוה יחסית. גם טילים כאלה שוגרו לאחרונה לישראל אבל יורטו הרחק מחוץ לגבולות המדינה. בנוסף, השתמשו בכטב"מים מתאבדים ארוכי טווח, הנושאים ראשי קרב קטנים עוד יותר.

פס הייצור של הטרור בתימן: מנהרות והברחות

בניגוד למדינות בעלות תעשייה צבאית מתקדמת כמו איראן, החות'ים לא מייצרים את הטילים האלה בעצמם. הם מוברחים מאיראן כשהם מפורקים ואז מורכבים מחדש בתימן, לעתים באתרים תת-קרקעיים ובתשתיות מוסתרות. התוצאה היא סוג של מערכת "היברידית" כשמצד אחד יש ידע וטכנולוגיה מתקדמים ומצד שני מגבלות ייצור, תחזוקה ואחסון.

הגורם המרכזי לתחושת השקט מתימן הוא דווקא ההצלחה של מערכות ההגנה הרב-שכבתית של ישראל. המרחק הגדול מתימן מעניק לישראל זמן תגובה יקר. טיל בליסטי שמשוגר משם נמצא זמן ממושך באוויר וזה מאפשר גילוי מוקדם, לעתים כבר בשלב השיגור, באמצעות מכ"מים ולוויינים. לאחר מכן ניתן לחשב את מסלולו ולבצע יירוט בגובה רב מאוד, לעתים מחוץ לאטמוספרה.

יירוט כזה כמעט ואינו מורגש על הקרקע כי אין הדף משמעותי, אין רעשי פיצוץ והשברים נשרפים או נופלים מחוץ לשטח המדינה. לכן נוצרת תחושה מטעה כאילו "לא קרה כלום" גם שמדובר באירוע מבצעי מורכב.

כן חשוב להגיד שבמיוחד בשנה-שנתיים אחרונות ניכרת מגמת שיפור ביכולות של החות'ים. ישנם דיווחים על מעבר מוגבר לשימוש בטילים בעלי דלק מוצק, המאפשרים שיגור מהיר יותר ופחות חשיפה מודיעינית. בנוסף ניכרת מגמת שיפור בדיוק ואף ניסיונות לפתח יכולות תמרון מתקדמות יותר.

המשמעות היא שהאיום גם אם אינו ממומש ברובו, אינו סטטי. די בפגיעה אחת מוצלחת כדי לייצר אירוע משמעותי, מה שכבר קרה בעבר גם במקרה של טילים מתימן.

בהשוואה לאיראן עצמה הפער עדיין ברור. הטילים האיראניים מתקדמים יותר, אמינים יותר ולעתים גם קשים יותר ליירוט. אבל החיבור בין טכנולוגיה איראנית לבין פריסה גאוגרפית רחוקה כמו תימן, מייצר אתגר ייחודי. זה איום שלא תמיד מדויק או עקבי אבל כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. השקט היחסי מצדם של החות'ים לא מעיד על היעדר סכנה, אלא בעיקר על הצלחת ההגנה.