גל תקיפות עם מטוס אחד: למה המראת המפציצים מבריטניה היא סיוט לטהרן?

לפחות שלושה מפציצים מסוג B-1B המריאו אמש (שלישי) מבסיס בבריטניה בדרך לתקיפת מטרות באיראן. הדיווח הזה, שיצא הלילה, מגיע אחרי פרסומים על פריסת מפציצים אסטרטגיים בבסיסים בממלכה ובבסיסים קרובים יותר לאיראן - צעד שמקצר את זמן הטיסה מכ-30 שעות ויותר לפחות מ-20 שעות.

זה גם מאפשר לחיל האוויר האמריקאי לבצע יותר תקיפות חוזרות, ולהעצים את נפח האש והשמדת המטרות באיראן - פעולה שקשה בהרבה לבצע מבסיסים בארה"ב. הערך המבצעי של מפציצים אסטרטגיים במערכה מול איראן מתחדד אל מול כמות המטרות שיש במדינה הענקית הזאת והמשימה המאתגרת שעליה הכריזו בישראל ובארה"ב: השמדת היכולות הצבאיות וייצור הנשק של איראן. מטוסי קרב רגילים לא מספיקים להשגת היעד הזה, וכאן בדיוק נמצא היתרון של חיל האוויר האמריקאי מול הישראלי.

ארצות הברית מפעילה שלושה סוגי מפציצים אסטרטגיים: B-52, B-1B ו-B-2. אף שמטוסי קרב מתקדמים כמו F-15E או F-35 מסוגלים לשאת חימוש מדויק ולבצע תקיפות עומק, המפציצים מציעים שילוב ייחודי של טווח, כושר נשיאה ויכולת לבצע תקיפות מאסה בהיקף גדול במיוחד.

לא רק כמות, אלא איכות: המספרים מאחורי עוצמת האש

ההבדל הבולט ביותר הוא בכמות החימוש. מפציץ מסוג B-1B יכול לשאת עד 34 טון חימוש. ה-B-52 הוותיק, שביצע גיחות הפצצה עוד במלחמת וייטנאם, מסוגל לשאת כ-32 טון של פצצות וטילים. לשם ההשוואה, מטוס קרב מתקדם כמו F-15E נושא בדרך כלל עד כ-10 טון חימוש, ומטוס חמקן מסוג F-35 נושא קצת פחות מזה, תלוי בתצורת המשימה.

מפציץ אסטרטגי אחד יכול לשאת לעתים קרובות כמות חימוש המקבילה לזו של שלושה עד חמישה מטוסי קרב בתצורה מלאה. בדרך כלל מטוסי הקרב נושאים 4 פצצות, או עד 8 במקרה של מטוסי ה-F-15. כשמוסיפים למפציצים מערכות ניווט וציון (פודים) וטילי אוויר-אוויר להגנה, מדובר ביכולת נשיאה שממצה את המקסימום מהגיחה.

המשמעות המבצעית של הפער הזה ניכרת כשמדובר, למשל, בפצצות חכמות מסוג JDAM (פצצות שימוש כללי שהוסבו להנחיית GPS). מפציץ B-1B מסוגל לשאת עד 24 פצצות כאלה במשימה אחת. ה-B-52 יכול לשאת כ-20 פצצות מסוג זה, וה-B-2 החמקן נושא בדרך כלל עד 16 פצצות במשקל של כ-900 קילוגרם כל אחת.

משימה בין-יבשתית במינימום זמן: היתרון הלוגיסטי

אל מול זה, מטוס קרב כמו F-15E נושא לרוב בין שש לשמונה פצצות JDAM, וה-F-35 בתצורה חמקנית (פנימית) מוגבל לשתי פצצות במשקל הזה, או 4 עד 6 בתצורה מלאה. המשמעות היא שמפציץ אחד מסוג B-1B מסוגל לתקוף עד 24 מטרות שונות בגל תקיפה אחד - משימה שהייתה מחייבת כמה מטוסי קרב הפועלים במקביל.

יתרון נוסף של המפציצים הוא היכולת לשגר מספר גדול במיוחד של טילי שיוט. מפציץ B-52, למשל, יכול לשאת ולשגר עד 20 טילי שיוט ארוכי טווח במתקפה אחת. במונחים מבצעיים, מדובר ביכולת ליצור גל תקיפה עצום שמטרתו להציף את מערכות ההגנה האווירית ולפגוע במספר רב של יעדים בו-זמנית.

הטווח הוא יתרון מרכזי נוסף. מפציצים אסטרטגיים מתוכננים לטוס אלפי קילומטרים ללא עצירה ואף לבצע משימות בין-יבשתיות. הם יכולים להמריא מבסיסים באירופה או בארצות הברית עצמה, כפי שכבר קרה במלחמה הזאת, להגיע לאזור היעד, לשהות זמן רב באוויר ולחזור לבסיס. מטוסי קרב, לעומתם, תלויים לרוב בבסיסים קדמיים ובתדלוק תכוף יותר באוויר - בסיסים שנמצאים תחת איום מתמיד של הטילים האיראניים.

במלחמה עם איראן - מדינה ענקית עם אלפי מטרות ותשתיות צבאיות מבוזרות - היתרון של מפציצים אסטרטגיים הוא ביכולת להפעיל כוח אש עצום בזמן קצר. במקום לשלוח עשרות מטוסי קרב למשימה מורכבת, ניתן לבצע חלק גדול מהתקיפה באמצעות מספר קטן של מפציצים כבדים המסוגלים לפגוע בעשרות מטרות בגיחה אחת.

עם זאת, חשוב לציין שבהקשר של מתחמים תת-קרקעיים בעומק האדמה, גם המפציצים מוגבלים והדבר תלוי בסוג החימוש. ה-B-2 אומנם מסוגל לשאת את פצצות הענק מסוג GBU-57, אך מספרן קטן ומוגבל. לכן, חלק מהמטרות שמתחת לאדמה - כמו מתקני גרעין מסוימים או "ערי טילים" - הן מעבר להישג ידם של המפציצים, למעט פתחי המנהרות והתשתיות שמעל לקרקע.