הגברת התקיפות והרחבת הקו הצהוב על הפרק: כך הסתבכה ישראל בלבנון

משעות הבוקר (שלישי) נפתח בצפון לקול אזעקות וזמזום של רחפנים וכטב"מים שחיזבאללה שיגר לעבר כוחות צה"ל בדרום לבנון וביישובי קו העימות בצפון. בזמן הדיווחים על "הרחבת הלחימה", תושבי הצפון והחיילים בשטח מוצאים את עצמם לכודים בתוך מציאות של "הפסקת אש" מדממת, שקיימת בעיקר על הנייר. ההערכה היא שתקיפות צה"ל יתגברו במהלך היממה הקרובה, כשלא כל התוכניות קיבלו את אישור הדרג המדיני.

בצה"ל כבר יש מי שמדבר על "מלכוד אסטרטגי", בעיקר בגלל המגבלות של הנשיא האמריקאי. למרות ההישגים המבצעיים המרשימים של השנתיים האחרונות, ישראל נראית כמי שצועדת בעיניים פקוחות לתוך מדרון חלקלק של כישלון אסטרטגי, כשגם לצבא יש אחריות למצב, אחרי שהרמטכ"ל ובכירים נוספים היו חלק ממי שדחפו לכניסה ללבנון, מבלי שהציעו ראייה אסטרטגית ארוכת טווח ואף התעלמו ממצבו של צה"ל אחרי מלחמה ארוכה.

המקור למשבר הנוכחי נעוץ בקרע עמוק בין הדרג הצבאי למדיני. הדרג הצבאי סופג ביקורת נוקבת, על שמרנות מחשבתית וכישלון בהגנת הגבולות. ניהול המערכה והאחריות העליונה מוטלים על הדרג המדיני - ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון, ישראל כ"ץ. אבל צה"ל דחף לכניסה ללבנון, מבלי שהרמטכ"ל הציג ראיה אסטרטגית ונקודת סיום.

כאשר חיזבאללה הצטרף ללחימה וירה את הרקטות הראשונות אחרי חיסול המנהיג העליון עלי ח'אמנאי באיראן, צה"ל "קפץ על השלל" וטען ל"התאבדות" של חיזבאללה. "עכשיו נטפל בהם" אמרו בכירי צה"ל בשלל תדרוכים. הצבא נכנס ללבנון למטרה חשובה, השמדת תשתיות הטרור לאורך גבול הצפון. שמדה מוחלטת של תשתיות בכפרים השיעיים, שלא נעשתה בסבב הקודם. אבל בצה"ל התעלמו מהמגבלות המדיניות והצבאיות.

האפשרות לקדם את צה"ל רק 10 ק"מ לתוך שטח לבנון ואז "לעמוד" במקום, הפכה את האירוע לבעייתי מראש. בנוסף, הוטלו הגבלות אמריקאיות על תקיפות מעבר לדרום לבנון, כשגם בין הקו הצהוב לליטני יש מגבלות תקיפה. זה אומר בצורה הכי פשוטה שצה"ל נלחם "עם ידיים קשורות מאחורי הגב" ולא יכול להשיג את הביטחון הרצוי ליישובים ולכוחות.

בצבא אמורים היו לדעת את זה, אך נראה כי המטה הכללי לקה ב"עיוורון" לאפשרויות ועושה רושם שלא היה בסביבת הרמטכ"ל הקצין הבכיר האחד שיעז לאתגר את המחשבה. "זה צבא שעוד חבול מ-7 באוקטובר ונמצא בפאניקה", אמר לנו על כך אלוף לשעבר בצה"ל.

מנגד, הדרג המדיני אשם בהיעדר מוחלט של תכנון לטווח ארוך ובאימוץ עיוור של גישת "כיסוח הדשא", החלשה זמנית של האויב, ללא חתירה להסדר פוליטי משנה מציאות. לא מעט אזהרות נשמעו לפני שישראל חזרה ללחימה בלבנון. גם כאן אצלנו נכתב שמרגע שהצבא יגיע ליעדים שלו ויעמוד במקום, הכוחות יהיו פגיעים עד כדי חוסר אונים.

המגבלות האמריקאיות הפכו את הבעיה לגדולה עוד יותר, כשההנהגה התגלתה במערומיה ובחוסר יכולתה לפעול מול האמריקאים לביטחון האזרחים הישראלים. חיזבאללה נהנה מההפקר: רחפנים וכטב"מים הפכו מאירוע טקטי לבעיה אסטרטגית, שישראל לא יודעת איך לצאת ממנה.

צה"ל שומר על עמימות - חיזבאללה מגביר לוחמה פסיכולוגית

אחת הנקודות המקוממות ביותר בניהול המערכה היא התפקוד של מערך הדוברות. לא פעם הציבור נותר ללא מענה לאחר חדירות כטב"מים שהסתיימו בלי דיווח מעבר ל"אבד קשר" או "האירוע הסתיים". בצה"ל נוטים לטשטש את תמונת המצב כדי למנוע מהאויב "הערכת נזק" (BDA), אבל הריק ההסברתי הזה מוזן בשמועות, ומאפשר ללוחמה הפסיכולוגית של חיזבאללה להשיג הישגים תודעתיים, על חשבון חוסן העורף.

לשם נכנסת גם אשליית רצועת האבטחה, שהיא למעשה חזרה על רצועת הביטחון של שנות ה-90. למרות הרס התשתיות בטווח של 6 עד 10 ק"מ מהגבול, חיזבאללה הפגין יכולת התאוששות מהירה. שיקם את ארסנל הרקטות, הקים מערך רחפנים והתעצם בתחום הכטב"מים. זה קורה למרות ההצלחה הצבאית, בעיקר כי היא לא נוצלה על ידי הדרג המדיני.

כעת גורמים בישראל מתדרכים על הכוונה להעצים את התקיפות בגלל המצב בשטח והעובדה שחיזבאללה מגדיל את טווח ועוצמת המלחמה בכל יום שעובר. למעשה, הייתה ציפייה שכבר הלילה יהיו תקיפות בעומק לבנון אבל נכון לרגע זה, המהלך לא יצא אל הפועל.

השאלה הגדולה היא מה האפשרויות של ישראל ואם תקיפה עוצמתית עכשיו תעצור את ההפקרות. בצה"ל רוצים להרחיב את הקו הצהוב מעבר ל-10 ק"מ, להתקדם לקו ה-14 ק"מ ומעט מעבר לזה, כדי להוציא את יישובי הצפון מטווח הרחפנים.

אבל הרחבת התמרון הקרקעי לא תשנה את המציאות מיסודה, ללא הסכם מדיני נוקשה המלווה בפיקוח מודיעיני הדוק. הרחפנים ימשיכו לטוס לעבר כוחות צה"ל בלבנון, הכטב"מים ליישובי הצפון ונזכיר שאמש כטב"ם פגע בבית במטולה. גם אלפי הרקטות יישארו בעומק לבנון.

ישראל מוגבלת גם על ידי "הפסקת האש של טראמפ" ותלות מבצעית בחימושים אמריקאיים, המהווים בלם טבעי לכל רצון להסלמה רחבה. הרחבת התמרון, העצמת התקיפות וגם הקרסה נוספת של מגדלים בדאחיה של ביירות לא יעצרו את האש. מהלך כזה לא יהיה נכון בלי הבנה של נקודת הסיום וההסכם שיבוא אחרי.

ישראל ניצבת בפני צומת גורלי: המשך מדיניות ה"דשדוש" והתגובות המדודות או מעבר לאכיפה צבאית חסרת פשרות, שתבהיר לממשלת לבנון ולעולם שהריבונות הישראלית אינה הפקר. ללא שינוי תפיסתי עמוק, "הביזיון המערכתי" בצפון ימשיך לגבות מחיר דמים יום-יומי, רחוק מההצהרות שנשמעו בעבר על "ניצחון מוחלט" - מושג שככל שעובר הזמן, הולך ומאבד מרצינותו.