הבן נפל ב-7 באוקטובר - וכל המשפחה הסתערה: "אף אחד לא היה שקוף מולו"

ישי רובין, אביו של סמל עמיחי שמעון רובין ז"ל שנפל בעקבות הקרב במוצב מו"פ דרום ב-7 באוקטובר, עומד היום בראש מערך הדיור, הבינוי, התשתיות והצמיחה הדמוגרפית במנהלת תנופה לצפון. בשיחה איתו הוא מחבר בין האובדן הפרטי לבין המשימה שקיבל אחרי המלחמה: לא רק לשקם את מה שנהרס בקריית שמונה, במטולה, בשלומי וביישובי הגליל, אלא לנסות לבנות שם את החיים של היום שאחרי.

"אתה עומד במטולה, רואה מצד אחד את הכפרים שם, ומצד שני נכנס למבנים שאתה היית חלק בלתי נפרד מהשיפוץ בקריית שמונה ובאזור, ואתה אומר: יש פה ניצחון - זה הניצחון האמיתי למעשה", מספר רובין. "הרגשתי שאני פשוט נותן איזה סוג של מתנה לבן. כאילו, הנה, תסתכלו איפה הם ואיפה אנחנו".

עמיחי רובין, לוחם בגדוד 51 בחטיבת גולני, נפצע אנושות ב-7 באוקטובר במוצב מו"פ דרום שבעוטף עזה, ומת מפצעיו שלושה ימים לאחר מכן. הוא היה בן 23, השלישי מבין שמונת ילדיהם של ישי ובתיה רובין מעכו. מאז נפילתו, שניים מאחיו התגייסו לאותו גדוד שבו שירת ונפל אחיהם.

כשישי מדבר על עמיחי, הוא חוזר פחות לדמות הלוחם ויותר לאדם שהיה לפני המדים. "הוא היה מאוד חכם, מאוד עקשן, אבל הייתה בו רגישות מאוד גדולה לאנשים", הוא אומר. אחד מחבריו ניסח זאת במשפט שהמשפחה הולכת איתו עד היום: "אף אחד לא היה שקוף לידו".

הסיפור מבית הספר והמחברת שנמצאה אחרי נפילתו

אחרי נפילתו הגיע לבית המשפחה אדם צעיר וסיפר להם סיפור שלא הכירו. הוא סיפר שכשהיה תלמיד חדש בכיתה ג', עמד לבד בהפסקה ולא הכיר אף אחד. עמיחי, שהיה אז בכיתה ד', ניגש אליו והכניס אותו למשחק עם שאר הילדים. "למעשה הוא חיבר אותי", סיפר הצעיר למשפחה.

במחברת שהייתה שייכת לו מצאה המשפחה משפט שכתב עם גיוסו: "לשים לב קודם כל לאדם שמולי, אם זה חבר, מפקד, מדריכה, ולהתייחס בכבוד". מי שהכיר אותו מספר שזו הייתה דרך החיים שלו - לשים לב לכל אחד.

בבוקר 7 באוקטובר, כשהחלה המתקפה, עמיחי היה במוצב מו"פ דרום עם מפקד המחלקה שלו, סרן שילה ראוכברגר ז"ל. לפי המשפחה, השניים היו בין הלוחמים שהגנו על חבריהם. עמיחי נפצע ברגלו והמשיך להילחם. בהמשך נפגע בראשו, וגם אז המשיך לירות עד שהתמוטט בשדה הקרב. במשפחה אומרים כי בכך הציל חיילים שהיו איתו במרחב המוגן ותושבים ביישובים שהמוצב הפריד ביניהם לבין הרצועה.

שלושה ימים לאחר מכן נקבע מותו המוחי. כשהרופא דיבר עם הוריו על תרומת איברים, מספר ישי, כמעט שלא היה צורך בדיון. "אמרנו כמעט ביחד: תקשיב, זה עמיחי. עמיחי אף פעם לא דאג לעצמו, הוא תמיד דאג לסביבה ולאחרים, אנחנו מאשרים את תרומת האיברים". איבריו הצילו את חייהם של חמישה בני אדם, ואיברים נוספים נתרמו לעוד חולים רבים.

הקשרים עם חלק ממשפחות המושתלים לא הסתיימו בפגישה אחת. בחלק מהמקרים הם מגיעים למשפחת רובין בימי ההולדת של עמיחי. "הם מחבקים אותנו כל הזמן. מבחינתם יום ההולדת של עמיחי הוא יום ההולדת שלהם - בסוף חלק ממנו חי בהם ממש עכשיו. זה מגדיל את המשפחה במובן מסוים", מספר ישי.

אחד המושתלים היה ראובן קורש, שקיבל את אחת מריאותיו של עמיחי. שנתיים לאחר ההשתלה נפגעה ריאתו השנייה והוא נפטר. אלמנתו ביקשה שעל המצבה שלו ייחרט כי ראובן חי עוד שנתיים וחודשיים מלאים ושמחים בזכות החייל הגיבור עמיחי רובין.

"תהיה פה הנצחה, אבל של חיים"

לפני שהמשפחה נפרדה מעמיחי בבית החולים, כינס ישי את ילדיו סביב מיטתו. "אנחנו בחיים חדשים", אמר להם. "אנחנו מבטיחים עכשיו במקום הזה לעמיחי שאנחנו מתפעמים ומשתאים את סיפור הגבורה הבלתי נתפס שלו ושל חבריו, אנחנו מבטיחים לך להמשיך לחיות. שהבית ימשיך להיות שמח, שימשיכו להיות בו תמיד אורחים. תמיד תהיה פה הנצחה, אבל הנצחה של חיים - לא אנדרטה".

המשפט הזה מלווה את רובין גם בעבודה שלו במנהלת תנופה לצפון, שהוקמה כדי לעסוק בשיקום ובצמיחה של הצפון ובמימוש ההשקעות התקציביות של המדינה. במשרד הנגב והגליל, במסגרת תפקידו של רובין, שוקמו במהלך 2025 יותר ממאה בתי ספר וגני ילדים בקריית שמונה, שלומי ומטולה.

"המבחן שלנו הוא לא גודל התקציב, אלא האם הצלחנו להפוך את השיקום למנוף צמיחה שיקפיץ את הצפון מדרגה", אומר רובין. מבחינתו, הכסף הוא רק אמצעי. השאלה היא אם משפחה ששוקלת לעבור מהמרכז לגליל תקבל תשובות לשאלות הבסיסיות: איפה הילדים ילמדו, איפה אפשר ללמוד לתואר בלי לעזוב את האזור, איפה יולדים, מי מטפל בילד שזקוק לרופא באמצע הלילה, האם שני ההורים יוכלו לעבוד, האם יש מעון יום מסובסד והאם תהיה תעסוקה בעוד עשר שנים.

אחד העוגנים בתוכנית הוא הקמת אוניברסיטת קריית שמונה בגליל. לפי התוכנית, מדובר במהלך בהשקעה של יותר מ-750 מיליון שקל, שכולל גם חיבור למכון המחקר מיגל, ובחזון של מוסד אקדמי שבו ילמדו כ-7,000 סטודנטים. במנהלת רואים באוניברסיטה לא רק קמפוס, אלא מנוע שאמור להביא לצפון צעירים, חוקרים, משרות, חברות, יזמות ומשפחות, ולחזק את קריית שמונה כעיר אקדמית.

משיקום המשפחה - לשיקום הצפון: "עכשיו זה המבחן"

לצד האקדמיה נבנית גם שדרת בריאות אזורית: המרכז הרפואי לגליל בנהריה, המרכז הרפואי זיו בצפת ומערך הרפואה הדחופה בקריית שמונה. מעל ומתחת לעוגנים האלה נמצאות שכבות נוספות - חינוך, רווחה, תעסוקה, תחבורה, מעונות יום, דיור והרחבות ביישובים. במנהלת קוראים לזה תכלול: לא פרויקט אחד שאמור להציל את הצפון, אלא ניסיון לגרום למערכות שונות לעבוד יחד.

השיקום הפיזי היה השלב הראשון, כדי שבתי הספר והגנים יוכלו להיפתח ותושבים יוכלו לחזור. השלב הבא הוא להביא גם משפחות שלא חיות היום בצפון לבחור להגיע אליו. לשם כך מקודמים מענקים והרחבות ביישובים כפריים, מכרזי דיור, רכזי קליטה ואירועי היכרות למשפחות שמתעניינות במעבר.

ועדיין, רובין לא עוקף את השאלה שמרחפת מעל הכל: ביטחון. "זה ברור שקודם כל, אנחנו צריכים ביטחון", הוא אומר. בלי תחושת ביטחון יציבה, קשה לדבר על צמיחה דמוגרפית, גם אם המדינה תציע מענקים ותבנה תשתיות. הוא גם לא מתעלם מהכעס בצפון. "יש כעס בהחלט. כעס אפשר מאוד להבין אותו. הם פונו פה, וכל הטיפול בצפון הגיע בשנת 2026. המלחמה התחילה בשנת 2023".

מבחינתו, המבחן של המדינה מתחיל עכשיו - לא בהחלטת ממשלה ולא במספר שמופיע בספר התקציב, אלא ברגע שבו תושב רואה כביש, בית ספר, מרכז רפואי, אוניברסיטה, שכונה או מרכז עירוני שקמים מול העיניים. "המעשים שלנו הם אלה שאנחנו צריכים להוכיח", הוא אומר.

הסיוט שחזר לרגע - והחטיבה שהפכה לדרך חיים

בבית, ההחלטות לא פחות מורכבות. שניים מבניהם של ישי ובתיה רובין בחרו להתגייס אחרי נפילת עמיחי לגדוד 51 בגולני. כשכטב"ם פגע בבסיס האימונים של גולני, אחד מהם היה בטירונות. במשך כחצי שעה ההורים לא הצליחו להשיג אותו. "זה היה סיוט לא יתואר", מספר ישי.

ובכל זאת, כשהבנים הודיעו שהם הולכים בעקבות אחיהם, ההורים לא עצרו אותם. "אז מה אנחנו נגיד לילדים שלנו? שקשה לנו, אז אתם לא יכולים? ככה חינכנו אותם, והם מחליטים שזה הניצחון".

במטולה, בקריית שמונה, בשלומי וביישובי הגליל, התשובה לשאלה איך נראה "היום שאחרי" עדיין נכתבת: בתים שצריך לבנות, בתי ספר שצריכים להתמלא, אוניברסיטה שצריכה לקום, מערכות בריאות שצריכות לתת לתושבים ביטחון, מקומות עבודה שצריכים להיווצר ומשפחות שצריכות להחליט שהצפון הוא המקום שבו הן רוצות לגדל את ילדיהן.

אצל משפחת רובין ההחלטה התקבלה כבר ליד מיטתו של עמיחי: לזכור אותו, אבל להמשיך לחיות. "שהניצחון שלנו כעם יהיה בזה שאנחנו נדע להמשיך", אומר ישי. "שנדע להביא את הצפון למקום פורח, למקום חזק. זה יהיה הניצחון שלנו הגדול, הרבה יותר מכל דבר אחר".