האיראנים ניסו להפיל מטוס קרב ונכשלו: הטייס חמק

במהלך מבצע "שאגת הארי" באיראן, נרשם ניסיון להפיל מטוס קרב ישראלי של חיל האוויר במהלך תקיפה בשטח המדינה. כך הותר לפרסום הערב (מוצ"ש). לפי גורמים בצה"ל, המטוס היה קרוב לפגיעה, אך הטייס זיהה בזמן את האיום והצליח להימנע מפגיעה. המשימה עצמה הושלמה כמתוכנן.

בצה"ל ציינו כי האירוע תוחקר לאחר התקיפה וכי הופקו ממנו לקחים מבצעיים. עוד נמסר כי מאז תחילת המלחמה נרשמו ניסיונות רבים לפגוע במטוסי קרב ישראליים הפועלים בשמי איראן, כולל במערבי נ"מ מתוכננים, אך צוותי האוויר הצליחו להתמודד עם האיומים.

בחיל האוויר הדגישו כי הפעילות המבצעית תימשך גם תחת איום: "חיל האוויר ימשיך לטוס ולתקוף בכל מקום שבו יידרש, כולל בשמי איראן, וישלים את משימותיו בכל גיחה מבצעית". על רקע האירוע, גורמים המעורים בפרטים ביקשו להבהיר כי אין כל קשר בין ניסיון ההפלה לבין עייפות הטייס.

השינוי בפעילות של חיל האוויר באיראן

בתחילת המערכה חיל האוויר הוציא לאיראן מטסי ענק של 200 ו-150 מטוסי קרב בכל אחד מהם. מטס "בראשית" היה המטס הפותח של מבצע "שאגת הארי" והשתתפו בו 200 מטוסי קרב, כשאחוז ניכר מהם מטוסים דו-מושביים. אפשר להבין מה זה אומר מבחינת כמות צוותי האוויר שהשתתפו במהלך, אלפים רבים בצוות הטכני, גפי חימוש ואחרים. זה היה המטס הגדול ביותר בתולדות חיל האוויר וגם המטסים שבאו אחריו כללו 100 ו-150 מטוסים בכל אחד מהם.

מה שקורה כעת מכונה בחיל האוויר כ"רכבות קטנות" ללב איראן, כאשר האסטרטגיה הישראלית חולקה לשני מאמצים מקבילים. המאמץ הראשון התמקד בדיכוי יכולת הירי וסיכול מטחים מתוזמנים לישראל. זה בנוסף לתקיפה של מטרות ייצור אמל"ח, משטר ונוספות. ה"רכבות הקטנות" הן בעצם מטסים קטנים של 8 עד 12 מטוסים שיוצאים לגיחות במערב ומרכז איראן בכל שעתיים-שלוש. זמן ממוצע ומוערך כדי שלא לייצר דפוס פעולה.

מעבר להשמדת המטרות, הכוונה של המהלך הזה היא לייצר "תחושת נרדפות" אצל האויב, למנוע ממנו את היכולת לשקם את אתרי השיגור או לפתוח את מנהרות האחסון הענקיות שנפגעו, בהן לכדו - או "פקקו" כפי שאוהבים לקרוא לזה בצה"ל - מאות טילים ומשגרים. בין השאר מדובר בתקיפת השופלים שהאיראנים כל הזמן שולחים כדי לפתוח את פתחי המנהרות בערי הטילים.

במקביל ל"רכבות" הקטנות, חיל האוויר מוציא שלוש או ארבע פעמים ביום מטסים כבדים של 40 וגם 50 מטוסי קרב, שמגיעים ליעדים משמעותיים ומרוחקים, בראשם טהרן. המטסים האלו נושאים כמות אדירה של חימושים שנועדו להשיג נזק מצטבר משמעותי במרכזי הכובד של המשטר האיראני.

בשלב הזה של מטסים קטנים משולבים במטסים מעט גדולים יותר, הקצב התייצב על 100 עד 150 אחוז. עדיין גבוה ומורכב כאשר חושבים על הטווח והעומס שיש על צוותי האוויר והמטוסים, שכל אחד מהם יוצא בכל יום לשתיים וגם שלוש משימות באיראן.

השינוי נבע גם מהצורך לנהל "כלכלת חימושים" ואורך נשימה מבצעי תוך שמירה על כשירות הפלטפורמות והאנשים לאורך זמן. אם בימים הראשונים מפקד חיל האוויר האלוף תומר בר הגדיר שיש לקחת סיכונים גבוהים, גם על חשבון "דברים שיכולים לקרות", כדי לפרוץ את ההגנה האווירית באיראן ולתקוף מטרות עוד לפני השגת עליונות אווירית מלאה, בשלב הנוכחי המערכה מנוהלת בצורה "חכמה" יותר.

הדגש הוא על שימור ההישגים לצד תקיפת קבוצות חדשות של מטרות. המטוסים והכטב"מים "יושבים חזק" על פתחי המנהרות ואתרי השיגור כשהם פוגעים אפילו בציוד הנדסי, כמו שופלים, שהאיראנים מנסים להפעיל כדי לשקם את ההריסות.