בכותרות העיתונים לא תמצאו ידיעה על חיילים ששמרו שמונה שעות במחסום, על חייל שהפגין גבורה בתורנות מטבח במוצב או על לוחם שטחן שבוע בפילבוקס, מגדל שמירה ממוגן, כשסביבו כפרים ערבים עוינים. לא - בכלי התקשורת תוכלו לקרוא על מבצע מרהיב של שלדג, על גיחה מעבר לגבול של מטכ"ל או על מעצר מתוחכם בשטחים שביצעו לוחמי דובדבן. כבודן של יחידות אלה במקומו מונח, כמובן, אבל חשוב שהציבור יבין כי השירות בגדודים הוא קרבי לא פחות – ואפילו יותר. כי עם כל הכבוד לחיילי היחידות המיוחדות שיוצאים למבצע פעם בחודשיים, הנושאים האמיתיים בנטל היום-יומי הם הגדודניקים.
המאבק הפסיכולוגי היום-יומי של אנשי הגדודים קשה הרבה יותר. זה, פחות או יותר, סדר היום של לוחם ממוצע בגדודים: שמירת לילה, תורנות בוקר, משמרת סיור, שמירה בש.ג, תדריך יומי קבוע (למרות שאתה בגזרה כבר שלושה חודשים), יציאה למעצרים צנועים ואם המ"פ ממש משוגע – גם מסדרי בוקר. הפעילויות האלה משתנות בין גזרה לגזרה, אבל השורה התחתונה היא שללוחם בגדוד אין שעות שינה, הוא זוכה ליחס לא חמים במיוחד וברוב שעות היממה לא ממש מצליח לראות את החיבור הממשי בין מה שהוא עושה לבין ביטחון המדינה. גם אם באופן רציונלי קל להבין את הקשר בין העמידה במחסום להגנה על התושבים, הרי שאחרי שלושה חודשים של התרעות בלי אף מחבל שנראה באופק – הרציונל מתערער.
כדי להמחיש את התסכול, כדאי אולי לתאר את שגרת השמירות. אתה עולה לשמירה של שלוש או ארבע שעות, ולפעמים אתה עולה שוב אחרי שלוש או ארבע שעות נוספות – בגלל שמישהו הוציא גימלים. פעם אחת אתה מפספס את האוכל, ובטעות אף אחד לא שמר לך. בפעם אחרת ירדת משמירה, ופתאום נופלים עלייך בגלל איזו שטות צבאית כמו סדר בחדר או סידור המוצב, בגלל שאיזה אלוף מגיע.
אתה חושב על מה שאתה מפסיד, לכאורה, בגלל הבחירה שלך לשרת איפה שאתה משרת. הבחירה שלך בתנאים הקשים, בזמן שהחברים שלך יוצאים כל יום הביתה ויכולים לראות את החברה שלהם מדי ערב.
לפני הגיוס שלי דמיינתי את השירות הקרבי כמשהו אידיאלי, ולא משנה באיזו יחידה. אחרי הגיוס גיליתי את הפרקטיקה: פתאום הבנתי שלא לכולם יש את אותה המוטיבציה. אתה צריך להרים מסדר כוננות בשבע דקות, אבל כמה חבר'ה זקוקים לשבע דקות תמימות רק כדי למלא את המימיות שלהם. את התופעות האלה לא רואים ביחידות המיוחדות, ואתה מוצא את עצמך מתבאס.
מצד שני, בגדודים נמצאים האנשים הטובים - איך הסתירה הזו מתיישבת? מי שמוכן לסבול בשקט, סימן שיש לו רצון לתרום ולתת מעצמו. בסופו של דבר, השירות בגדודים חשוב ומביא סיפוק: הידיעה שאתה הוא הבסיס לכל מלחמה, ושלמרות שאתה 'עוד אחד' מתוך אלפים – אתה חלק ממי שמרכיבים את ההגנה על המדינה. מדי פעם, כשאתה עושה פסק זמן לחשוב על הדברים, אתה מבין שרציונאלית חשיבות הגדודים לא נופלת מחשיבות היחידות המובחרות יותר. אתה נושא בנטל כמו כולם, אתה מלכלך את הידיים בעבודה השחורה, ומבין שגם אם באותו הרגע זה נראה רע – אין ברירה. אז גדודניקים, תרימו ראש. אתם עושים את העבודה הקשה והחשובה מכולם.