בקרבות הקשים בדרום רצועת עזה, נפל רס"ר במילואים עמרי בן שחר זכרונו לברכה, בן 25 מגבעתיים, לוחם בגדוד 6623 בעוצבת "חוד החנית". אביו, ראש עיריית גבעתיים לשעבר, ראובן בן שחר, תיאר כי בימים שלפני נפילתו, חש כי בנו נפרד ממנו.

"בדיעבד הבנתי שכך היה. אחיו התאום, נדב, אישר את זה, אמר שגם הוא הרגיש ככה", סיפר ראובן הבוקר, "זה קרה בכל החודש האחרון, במספר הזדמנויות שבהן ביקרנו אותו וכשהגיע הביתה. זה היה מאוד ברור. כשחיבק אותי, זה לא היה חיבוק רגיל. עמרי הכניס את הראש לשקע הכתף שלי, כאילו רצה להתחבר קרוב יותר, צמוד יותר".

"היו סימנים שהעידו על כך שעמרי הבין שזה רציני, שזה מסוכן, שיכול לקרות משהו, שהוא רוצה להתחבר יותר, אולי לקבל את המשענת והביטחון. היה חשש שמשהו יכול לקרות, תחושה מאוד ברורה וחזקה שיש פה סיכון כזה שמצדיק את זה שהחיבור יהיה עמוק וחזק יותר".

הוא הציף בפניכם את החששות האלה?
"לא. כשביקרנו אותו פגשנו ילד גיבור וחזק. הצוות שלו בגדס"ר הולכים איתו שבע שנים אחורה, מגיל 18, עוד מהמסלול. הם נשארו חברים כל הזמן. זה אולי יישמע קצת שמאלצי, אבל יום לפני שיצא הוא היה חולה. גרון, עניינים. אמא שלו, ענת, אמרה לו: 'חכה יומיים-שלושה ואל תדאג, אתה תצטרף. אחרי יומיים תהיה בריא וחזק ובלי עניינים'. הוא אמר לה: 'בשום פנים ואופן. אני לא עוזב את הצוות שלי. אנחנו יוצאים ביחד. תגידי לי מה לקחת'. כל מיני כדורים וקשקושים".

מה אתה יודע נכון לעכשיו על מה שקרה בקרב הזה?
"הם גויסו ב-7 באוקטובר, עשו סריקות בקיבוצים, עלו צפונה לכמה שבועות ארוכים ואז ירדו לעזה. הם עמדו לצאת לפעולה כשעצרו אותם בשנייה האחרונה, כנראה בגלל ההסכמים אז. הם נכנסו לח'אן יונס, הגיעו לבית ספר והשתלטו עליו. הם עברו משם לבית ספר אחר. אחרי הפסקה מסוימת הם יצאו לטהר אותו ואז התנפלו עליהם מכל הכיוונים. לא ברור מה, מי ומה קרה, זה מתוחקר. צצו מחבלים עם טילי נ"ט, RPG, נק"ל כמובן. התחיל קרב שניצחנו בו ניצחון גדול, אבל הבן שלי נהרג וגם חברו הטוב, ליאב אטיה. עוד שישה או שמונה חבר'ה נפצעו. קרב גבורה".

מה אתה זוכר מרגע הבשורה?
"זה כאילו עולם מקביל, זה לא קורה לך. יום שישי, 17:00 או 18:00 אחר הצהריים, דפיקה בדלת. הגעתי לדלת ושאלתי מי זה. שמעתי תשובה מאוד רפה. התגנב חשש ראשון. הסתכלתי וראיתי קצין. לא שמעתי אפילו מה הוא אמר. פתחתי את הדלת והתרוקן לי הדם. הפנים נרדמו. שלושה קצינים נכנסו ואמרתי: אלוהים, אל תגידו את זה. ידעו בדיוק למי אני צריך לקרוא: לנדב, לענת. קראתי להם ולא היה צריך לדבר".

כראש עיר השתתפת בלא מעט טקסי זיכרון, ובכל זאת שום דבר לא הכין אותך לרגע הזה.
"כלום. נשאתי עשרות אם לא מאות הספדים, אבל אני לא יכול להספיד את הבן שלי. עשיתי את זה בלית ברירה. ניסיתי לצאת מהקופסה ולומר את מה שאני מרגיש. זה אירוע מאוד רגיש וקשה. אני חושב שזו לא העת למילים, זו העת לזיכרון - לוודא שאנחנו מסדרים את זה בראש. שהילד המקסים שלי חי ואיתי, שהוא חלק מהחיים. כך הוא היה וכך הוא יהיה תמיד".

ספר על בת הזוג שהייתה לו בחמש השנים האחרונות, ליאור.
"ליאור היא סטודנטית לקלינאות תקשורת. שניהם הספיקו פחות או יותר עד עכשיו לגמור חצי מהתואר שלהם. עמדי למד הנדסת חשמל. הוא היה אמור להתחיל עכשיו שנה שלישית, כנ"ל ליאור. הם טיילו בכל העולם, חגגו, חיו את החיים, אכלו במקומות טובים, טיילו במקומות כיפים, למדו קשה. היו להם הרבה חברים מכל הכיוונים".

דרך חברים שהגיעו לשבעה אתה לומד עליו פרטים שלא ידעת קודם?
"כל מי שיגיע ואני לא מכיר אותו, אהיה רק איתו כדי לשמוע דברים שמי יודע אם אשמע אחר כך. בהלוויה אתמול אמר יובל קדושים, אחד המפקדים בסיירת צנחנים, בן מחזור של עמרי: 'אני ידעתי שעמרי ואני החברים הכי טובים'. הוא עצר לכמה שניות ואמר: 'אבל האמת שכולם בצוות שלנו אומרים שעמרי והם החברים הכי טובים'. כולם חשבו שהם החברים הכי טובים של עמרי. יש לו מתת אל, אנרגיה חיובית. הוא ילד מואר. כולם היו חברים שלו, הוא תיחזק את מערכות היחסים. כולם באו, הלכו, התייעצו, נהנו. ילד מיוחד שיכול היה לשנות את העולם. שישנה מלמעלה".