"למה הסתננתי לתוך טירונות גולני - ואיך זה שאפילו המפקדים בבא"ח לא ידעו שאני כתב"
"ברכותיי, מח"ט גולני אישר", אני קורא בהתרגשות את האס–אם–אס ששלח לי העורך. "אתה מתגייס ב–22 בנובמבר".
לא יכולתי לבקש מתנת יום הולדת 20 טובה מזו: לעבור חודשיים של טירונות, ככתב סמוי, בחטיבה מספר אחת בצה"ל. הזדמנות של פעם בחיים לטעום מתהליך ההכשרה האמיתי של לוחמי החי"ר.
אבל אז החלו אצלי ההרהורים. עבורי זו טירונות שנייה (טוב, אם מחשיבים טירונות 02 בבה"ד החינוך כטירונות). יתרון? אולי דווקא חיסרון. מה שבטוח זה שאצטרך למצוא סיפור כיסוי טוב, אחרת הרעיון השאפתני יקרוס כמו מגדל קלפים. הבעיה היא שתעודת החוגר שלי מסגירה את הפז"ם, הנעליים שלי ישנות ושונות מהזוגות שיקבלו הטירונים, ותיק השלישות מלא בחותמות של "במחנה".
לסגור את הפייסבוק
אז זה הסיפור שהמצאתי: התגייסתי באוגוסט 09' לחיל הרבנות הצבאית (כהוכחה, אישור הזקן שברשותי, שהרס"ר יקרע לי אחר כך בפנים, חתום על ידם באמת. פריבילגיה של כתב רבנות לשעבר). במשך כשנה וחצי נלחמתי, ובסוף גם הצלחתי, להעלות את הפרופיל הנמוך שנקבע לי כתוצאה משבר בגב במהלך טיול גיוס לוורנה שבבולגריה. כן, חייבים לחשוב גם על הפרטים הקטנים, אחרת זה לא יישמע אמין.
והיו עוד כמה פינות שהייתי חייב לסגור. נפרדתי מחשבון הפייסבוק שלי עד להודעה חדשה. השהיתי אותו, כדי שלא אאלץ לסנן הצעות חברות. על מנת למנוע תקלות, שמי נמחק מעל עמודי "במחנה", ומושאי הסיקור שלי בטח חשבו שהשתחררתי מהצבא בלי לומר שלום. חיל הלוגיסטיקה תרם לי מדי אל"ף חדשים, וחברים שמחו להשאיל לי כומתת בקו"ם חתולית שלא ראתה מימיה סכין גילוח.
היחס לפרויקט היה כמו מבצע צבאי לכל דבר. רק מעטים ידעו עליו: המח"ט, הסמח"ט, מפקד הבא"ח ושתי קצינות שלישות. זה הכול. אפילו למפקדים הישירים שלי לא נאמר שאני סמוי. שאני לא באמת הולך להפוך ללוחם מן המניין.
ביום הראשון שבו הגיע לבסיס ברגבים (אי–שם ליד בנימינה) אופק רון–כרמל, צלם "במחנה" שליווה אותי בכישרון לאורך כל התהליך, האמינות שלי איימה להיסדק. אופק ביקש לצלם דווקא את מחלקה 2, המחלקה שלי, והמפקדים הרימו כמה גבות. אבל הוא הסביר שהוא כאן מטעם דובר צה"ל, ושזה מה שביקשו ממנו לעשות. התירוץ נבלע, בקושי.
אופק כבש את הטירונים באישיותו והעניק יחס שווה לכולם. גם למי שביקש להצטלם בעירום בשעת ט"ש. אך הוא כיוון את העדשה בעיקר לגיבורי הסיפור שבכיתה ג', בה נכללתי גם אני. הלחץ היומיומי לא אפשר לטירונים לתהות יתר על המידה לגבי מטרתו של הצלם, אבל עשה רושם שלסגל דווקא כן. בשלב מסוים, נודע לי שהמפקדים שלי עלו על זהותי, אך הם שמרו עליה בסוד מפני הטירונים - והמשיכו להתייחס אליי כאל חייל מן המניין.
לחם עם שוקולד
המסע שעליו תקראו בעמודים הבאים מתחקה אחר סוד הקסם של החטיבה החומה. גולני היא חטיבת החי"ר הוותיקה ביותר בצה"ל, והיחידה שהשתתפה בכל מלחמות ישראל - אפילו במלחמת העצמאות. במשך עשרות שנים, הראבק של חייליה ומפקדיה יצר סביבה הילה של חטיבה שהולכת עד הסוף, שלא עושה לעצמה שום הנחות.
הראבק הזה הביא לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים. הראבק הזה הוביל לניצחון בקרב על הבופור במלחמת שלום הגליל. והראבק הזה הופך אותה לחטיבה הכי פופולרית אצל המתגייסים.
המסע שעליו תקראו בעמודים הבאים מנסה לגלות מה גורם לשישה מלש"בים להילחם על מקום פנוי אחד בגולני, אבל בעיקר לבדוק מה עובר על האחד הזה שהתקבל. מה עובר עליו בלילות הלבנים בלי אמא, רחוק מהחברה, ושלארוחת ערב מוגשת לו פרוסת לחם עם ממרח שוקולד. שוקולד חום, כמובן.
שבת, חלום
שבוע ראשון: הגולנצ'יקים מתרגלים למעבר מהאזרחות ונתקלים בדילמה - לצאת שבת, או להגשים את עצמם
אור ראשון עולה על בסיס האימונים של חטיבת גולני. יום שלישי, פעמיים כי טוב וגם מאוד שלֵו. שיירה של חיילים צועדת בשלשות, אך קולה לא נשמע. אפילו הציפורים המצייצות נמצאות כעת בחדר האוכל. רק הרעש המעצבן של שער הכניסה ששורט את המדרכה מפר את השקט.
"לאן הגעתי?" אני שואל את השומרים בכניסה. "דמיינתי טירונות עם ראבק, צרחות וגם קצת אבק שריפה".
"אל תדאג, אתה מהר מאוד תתגעגע לשקט הזה", הם מבטיחים.
השעה כבר 7:50 וכמעט כולם כאן עוד ישנים. אני צועד לעבר המשרד של קצינת השלישות, אשת סודי לעתיד. נגד שחולף מולי מופתע לגלות הולך על שתיים בבניין. הוא מסביר לי שהשלישים מתאוששים ממה שעבר עליהם אתמול, מרגע השיא שלהם - יום הגיוס לחטיבת גולני.
אני מביט בו. "שחר השלישה עוד ישנה אם לא הבנת, אז אולי כדאי שתסתובב לך בחוץ עד שהיא תגיע", הוא מציע.
קצת מפחיד לסייר עכשיו בבסיס. הפרפרים בבטן לא ממש מעניקים לי את תחושת הביטחון שיש לי בדרך כלל, ככתב שמתהלך בבסיסי צה"ל ונהנה מהחסינות שמקנות לו התגיות הכחולות של "במחנה" על הכתפיים. ובכל זאת, זה המקום שאבלה בו בחודשיים הקרובים, בסיס האימונים של החטיבה המבוקשת בצה"ל, אז כדאי שאתחיל להתרגל.
עין לא מקצועית עוד תחשוד שהגיעה לבית–ספר יוקרתי, אולי פנימייה. שדרה של עצים ופרחים מובילה לחדר האוכל. המרפאה ובית–הכנסת בבסיס לא היו מביישים אף יישוב מבוסס. במרחק מאה מטרים מהכיכר המרכזית, ניצב אולם ספורט מרווח. מצד שמאל עומד בניין ובו כיתות לימוד ואולמי הרצאות.
משם, כבר קצרה הדרך למגורי הטירונים, "הפלוגות". ארגזי חול מקדמים את פניך ולצדם מוֹטות וחבלים, ממש כמו בהפסקת עשר ביסודי. דאגו כאן אפילו לחצר אחורית, אותה יגדיר מאוחר יותר סמל המחלקה כ"מגרש המשחקים הביתי שלו".
האמת, זה נכון, בא"ח גולני דומה לבית–ספר. אבל לא יסודי, לא תיכון. האוניברסיטה של החיים.
20 שניות לטילון
כמה שעות מאוחר יותר, התהליך השלישותי מושלם. שתי הקצינות, נועה ושחר, מאחלות לי בהצלחה ומבהירות שכעת אני בידיים של חטיבת גולני, לפחות לחודשיים הקרובים. "חכה בסבלנות עד שהמפקד יבוא לקחת אותך", הן מסכמות ונעלמות.
חייל בלונדיני, רזה וגבוה כמו האנטנה שבמרכז הבא"ח, ניצב מולי. "קח את התיק האישי שלך ובוא אחריי", הוא אומר לי. המפקד יעקב, נעים להכיר. הדופק שלי כבר מזמן מחוץ לסקאלה.
אני חריג כאן - בתוקף שליחותי הגעתי לגולני עם פז"ם מכובד. הטירונים האחרים, לעומת זאת, נחתו בבא"ח היישר מהבקו"ם. המפקדים מבינים שצריך לתת להם זמן לעכל את המעבר ממסיבות גג בתל אביב למציאות שכולה משמעת. זאת הסיבה שהוחלט להעביר לנו "טרום טירונות". זהו שבוע מתעתע, לא דומה לטירונות שתתחיל אחריו, אבל חיוני עבור המתגייסים הטריים.
בתקופת ה"טרום" אתה צריך לעמוד בזמנים שמקציבים לך המפקדים, להסתדר בשלשות כשבכיסי מכנסי הב' שלך אין חפיסת סיגריות ופלאפון. אלו הימים שבהם אתה אמור ליישר קו עם העב"ם שנקרא צה"ל, לשאול את כל השאלות, ולקבל תשובות.
המפקדים משועשעים מהדור החדש, הפעור. "אני לא יכול עם המפקדים האלה, הם לא מפסיקים לצחוק", אומר טוראי עידן גואטה לחבריו בזמן העמידה בשלשות מול חדר האוכל.
"אל תתפזר", צועק עליו מרחוק מפקד ממחלקה אחרת. "בוא קבל מה־זה צחוקים. אתה רואה שם את השקם? 20 שניות ובדקת לי כמה עולה הטילון החדש, זה עם הפצפוצים והעטיפה הזהובה, ועל הדרך תגיד גם שלום למש"קיות הנחמדות שמתקרבות לעברנו".
בסוף היום, המפקדים מבהירים שהכול נעשה כאן מתוך דאגה. עכשיו, רגע לפני שעת הט"ש (טרום שינה), חשוב להם להבהיר משהו. "הדרישות שלנו לא גדולות", הם אומרים, "אבל כל חייל חייב לעשות שלושה דברים בשעה הזו: להתקלח, לצחצח שיניים ולצלצל להורים. זה חוק בל יעבור. גם ככה הם חושבים שאתם כבר בעזה".
שש שעות שינה מאוחר יותר, מתקבצים הטירונים ומראים סימנים ראשונים לכך שהם מרגישים אט–אט בבית. "איך אפשר להסתיר זקפת בוקר עם המדים האלה?" תוהה אחד.
"אפרופו זקפה, מישהו פה היה בבורגאס באוגוסט?" שואל טירון אחר.
"כולם היו בבורגאס", משיבה לו חבורה מקובצת ממול. "בטוח היינו ביחד, רק פשוט לא שמנו לב אחד לשני. בכל זאת, עוד לא הכרנו. אבל לא היית עם חברה שלך, נכון?" הם מוודאים.
"מה נראה לכם?" הוא ממהר להשיב. "לא הולכים למסעדה עם סנדוויץ'".
געגועים מול שאיפות
שבוע הטרום מצטייר בעיני רבים מהחיילים כבזבוז זמן. אחרים מתייחסים אליו כתקופת זמן גורלית, כזאת שתקבע מה הם יעשו בשלוש השנים הקרובות. הטרום כולל את ימי הגיבושים לסיירת גולני וליחידת אגוז, ורק עשרות יזכו להגשים את החלום הזה ולשרת בהן.
הטרום–טירונים מתחילים לברר פרטים על הגיבוש. כבר בשאלה הראשונה הם מבינים שהוא כרוך ב"דמי רצינות": מי שרוצה לעבור אותו, יצטרך לסגור שבת בבסיס. לרבים מהם זה לא מתאים. הגעגועים לבית מנצחים מבחינתם את השאיפות. "תאמינו לי, אתם תסגרו עוד כל כך הרבה שבתות בצה"ל", אומר המפקד גל מיחידת אגוז. "חבל לוותר על חוויה כזו רק בשביל עוד סופשבוע באזרחות. אני אומר לכם מניסיון, לא טוב להיות לחוץ בית".
לא טוב, אבל זה מה שקורה. ביום חמישי בצהריים, רוב החבר'ה מהמחלקה נמצאים על הטיולית, מריחים את החופש אחרי מסדר רס"ר בן ארבע שעות. מי שבחר להישאר, מעביר את הזמן עד כניסת השבת בעבודות גינון. גם אני עודר את דרכי לגיבוש.
השמש יורדת על הבא"ח והשבת נכנסת. החיילים מנצלים את הזמן לנוח וללקט מידע מהסגל, שחלקו הגדול עבר את הגיבוש לפני כשנתיים וחצי. "מי השתתף בעבר בגיבושים או בימי סיירות?" שואל גל וממהר להוסיף: "מי שיצא לגיבוש צנחנים, לא נורא, לא קרה כלום. רק שלא ירים את היד".
במוצאי השבת, מפקד נוסף במחלקה, סמל דוד לוין מסיירת גולני, מכנס את המתגבשים לשיחת מוטיבציה אחרונה. "לא האיזולירבנד שתמרחו על הכתפיות כדי שיהיו יותר נוחות יעביר אתכם את הגיבוש, וגם לא המידה של מדי הב' שתקבלו להחלפה", אומר לוין. "רק המחשבה שאתם מסיימים אותו תעביר אתכם. תזכרו שהכול בראש".
כמה פעמים שמענו את הסיסמה הזו בימים האחרונים, אבל קשה להשלים איתה. הרי לכל אדם יש גם את סף היכולת שלו. "השאלה אם הוא יודע מה הסף", אומר לי המפקד לוין בשיחה אישית לקראת מחר. "אני, למשל, עוד לא גיליתי את שלי".
מרפקים אדומים
שבוע שני: זמן הגיבוש מגיע. בתפריט: ספרינטים, זחילות - וההבנה שהסיוט הזה גולש גם אל תוך הלילה
יום ראשון עכשיו, מוקדם בבוקר. שיירת טירונים צועדת לכיוון השטח הפתוח הסמוך לבא"ח. ההתרגשות בשיאה. היא מצליחה אפילו לשתק מעט. לפתע אתה חש כאבים קלים ברגליים, גם צינון קל. הכול בראש, כבר אמרנו. אני באמת יצאתי לגיבוש מנוזל קלות, אבל כשיריית הפתיחה נשמעת, אני שוכח מהכול. אפילו אין לי הזדמנות להיזכר.
המגבשים שלנו, אייל ואיתמר, יוצאי סיירת גולני שהגיעו לעשות מילואים, נראים די חביבים. הפעילות שבניצוחם - קצת פחות. כל מתגבש מקבל כובע לבן ועליו מספר. מעכשיו אין יותר שמות, רק מספרים. אני 704.
"כדאי שתגיעו ראשונים", אומר איתמר. "אני ממליץ בחום". הציניות של המגבשים תלווה אותנו עוד הרבה בימים הקרובים. הם כבר היו בסרט הזה, פחות או יותר כשנולדנו. עכשיו הם מביטים עלינו מלמעלה. זה אחד התפקידים שלהם: להוריד לנו את הביטחון ולנסות לשלוח אותנו הביתה. כי מי שבאמת יקשיב להם, כנראה לא מתאים.
כשאתה יוצא לגיבוש, אתה מכין את עצמך להרבה דברים. אבל יש מונח שפשוט לא רצינו לשמוע: "יישור קו". יישור קו עם פנים לסוללה אומר שני דברים: או ספרינט - או זחילה עד לסוללה ובחזרה. המונחים האלה נשמעים שוב ושוב ושוב.
אין גבול לדמיון של המגבשים. יש להם הרבה מרץ, לחבר'ה האלה, שיושבים מולנו בכיסאות מתקפלים ושמשיות פתוחות סטייל במאים בהוליווד. יש להם זמן לדבר בטלפון עם החברים והמשפחה, אפילו להתעניין בנדל"ן. הם הגיעו לעשות חיים. מילואים, אבל על אזרחי.
החושך יורד עלינו ואפשר להתגאות. לא הצליחו לשבור אותנו בשעות הראשונות. אוהל הפורשים שבקצה ההר ריק מאדם, מה שאומר מבחינתנו שלא קרה עד עכשיו כלום, מלבד כמה פצעים שנוצרו ושרירים שנתפסו. הפסקת מנוחה ושתייה - וחוזרים לזחול.
כמו בכל צוות, יש כמה חזקים ובעיקר כמה שלא סוחבים. 702 ו–708 משתרכים מאחור. "אני שומע יותר מדי פעמים '708 ואחרון' בסוף כל סבב", אומר אייל לחמשת האחרונים באחד המקצים. "צר לי לאכזב אתכם, אבל חבל על הזמן שלכם, מה אתם עושים פה?"
אחד החיילים משיב: "אנחנו רוצים לסיים".
"שמעת איתמר? הם רוצים לסיים", מגחך אייל. "אתם תסיימו, השאלה רק איפה. צא!"
זחילות במקום ברצלונה
היום הראשון מסרב להסתיים. אומרים שהוא הכי קשה. למרות זאת, באוהל הפורשים יושבים כעת רק ארבעה חיילים. "פרשו כבר די הרבה", מעודד אחד מהצוות. "הם פשוט חוזרים לבא"ח בנגלות".
בסוף, גם למגבשים נמאס. הולכים לישון. אתה חוזר לאוהל, נזרק על שק השינה ונרדם. לילה טוב.
"שתי דקות הייתם מחוץ לאוהל ועמדתם בח'", צועק פתאום המפקד של צוות 7. מבט מכווץ עיניים מגלה שאמצע הלילה עכשיו. אמצע הלילה, אבל המשימות נמשכות. זה רגע של שבירה. לא מעט מתחרים יוצאים לאוהל הפורשים.
חמש בבוקר, חושך בחוץ, ושוב צריך לקום. אתה מנסה לעמוד על שתי הרגליים, ולא ממש מצליח. בתור אדם מאמין יותר קל לך, כי אתה חייב להניח תפילין. משם אתה כבר אומר "נזרום עם הכאב". גם התפילה מקלה עליך, כי היא מורכבת מקטעי עמידה וישיבה. ככה אתה עושה קצת מתיחות לשרירים הדואבים.
בזמן הפסקת האוכל (מנות קרב משופרות: אננס משובח, טונה טרייה), מפקד הצוות מגיע ומבחין בשביזות שעל פנינו. "ספרו לי איך עבר עליכם הלילה", הוא מתעניין.
"הריח של הבשר שהכינו המגבשים שיגע אותנו", עונים שניים.
"הרחתם, אה? תתעודדו, בתקופתי המגבשים היו אוכלים מול העיניים שלנו בזמן שאנחנו זחלנו. מה שכן פספסתם זה את תצוגת התכלית של ברצלונה אתמול מול ריאל מדריד".
מי זכר בכלל את הסופר–קלאסיקו? יש לנו דאגות משלנו. אבל המפק"ץ דואג להזכיר: "0-5 לבארסה, וזה עוד רק בגלל שהיא פשוט ריחמה על ריאל".
"אני לא מאמין שפספסתי את המשחק הזה", מתמרמר אחד הטירונים. "במקום זה אני זוחל כמו מניאק".
צולע, אבל לפניך
היום השלישי מגיע, וכולם מצויים באפיסת כוחות. הנחמה היחידה זו הסטטיסטיקה שרצה בין המשתתפים בגיבוש. היא אומרת שאם עברת את היומיים הראשונים, יש סיכוי של 95 אחוז שלא תפרוש גם היום. עכשיו אתה כבר עסוק בחישובים. "נשרו מאיתנו כבר שבעה", אומרים בצוות 7. "זה אומר שהם לא יכולים להדיח יותר". אשרי המאמין.
עם שקיעת החמה, מגיע רגע החסד. אייל ואיתמר מקפלים את כיסאות הנוח והשמשייה ומאחלים לנו בהצלחה בהמשך. "אנחנו סיימנו את חלקנו בגיבוש", הם מכריזים. "חשוב לנו לבקש סליחה אם חלילה פגענו במישהו. הייתה לנו כוונה, אבל שונה".
אף אחד מאיתנו, המתגבשים, לא היה במלחמה. אבל משהו בסיטואציה הזו מזכיר קצת מצב כזה. אתה יוצא לחוויה הזו עם קבוצה גדולה של חברים. בזמן הגיבוש אתה מתחיל להתעניין: ראית את יוסי? מה עם אופק? שמעתי שיניב פרש. כן, עידן נפצע. בסוף אתה משבח את השורדים: טוב לראות אותך, כל הכבוד. צולע, אבל עשית את זה.
למחרת יש לך יותר זמן פנוי לעצמך. אתה מקפל עם המתגבשים את האוהלים, ותוך כדי שם לב לכתמי הדם במרפקים. מתחיל לחפש סימנים בגוף ולהשוות עם החבר'ה. שלי מתגלים כממוצעים. מה שמפתיע אותי זה לא הדם, אלא המדים שקיבלתי רק לפני ארבעה ימים. הם היו חדשים מהניילון, ועכשיו הם נראים כמו מדי מילואימניק הכי ותיק בצה"ל.
הרגע הזה, שבו אתה עולה על ציוד עם הפנים לכיוון הבא"ח, הוא ההפנמה שסיימת. עד אז, לא מעט טירונים דואגים להטריד אותך בכל מיני ספקולציות.
"אולי זה עוד תרגיל של המגבשים?" תוהה מתחרה צהוב.
"חבר שלי אמר לי שלפעמים גיבוש נמשך גם שבוע", מנפיץ טירון אחר.
אנחנו נכנסים לבא"ח לקול מחיאות הכפיים הסוערות של הטירונים. אתה רואה את הגאווה שלהם ומתחיל לעכל את גודל ההישג. תוהה כמה קשה להסביר מה קרה קילומטר מכאן. היה צריך להיות שם כדי להבין את התחושה הלא מוגזמת. באמת שלא. גיבורי מלחמה בלי אש חיה.
51 כבוד
שבוע שלישי: מתחלקים לגדודים. ישי ה"אתיופי לייט", ג'ורדן מניו יורק ומאיר הג'וקר - כולם עכשיו אחים
האווירה היום, נר שני של חנוכה, קצת שונה. הטירונים עוטים באחת ארשת פנים רצינית. זהו לא רק היום של "מסדר הדמעות", בו נגלה באיזה גדוד שובצנו, אלא גם תחילת ההכשרה הקשה. החוקים עכשיו משתנים, החברים מהטרום מתפזרים ואי־אפשר יותר להריץ צחוקים עם המפקדים. אני כבר יודע שלא אהיה בסיירת או באגוז. ויתרתי על הרעיון, כדי לחוות את החיים באחד הגדודים הרגילים - אבל לפחות הוכחתי משהו לעצמי.
"ברוכים הבאים לפלוגה ח', גדוד 51", מברך אותנו המ"פ, סרן גלעד לוין, בפתח שיחת ההיכרות. הוא לא מרבה במילים. מאוד קורקטי.
מפקדי הכיתות לא מנסים להיות קשוחים יתר על המידה. הם משתדלים להחדיר בנו מוטיבציה. "כיתה ג' של מחלקה 2 זו הכיתה המצטיינת של הפלוגה. סליחה, של הבא"ח", מצהיר המ"כ, סמל ינון חן, בזמן שהוא קורא את המצ"ל (מצבת לוחמים) הכיתתי שהכנו.
לאן שלא נלך, מעכשיו נצטרך לדווח על הנוכחות של כולנו. כדי שיהיה מעניין, חובה עלינו לכתוב גם משפט מקורי. אימרה. "מישהו רוצה לנחש מה המשפט במצ"ל? הוא לקוח מהסרט 'מבצע סבתא'", שואל ינון.
"זה לא אני, זו סבתא שלי?" אני מנחש.
"לא", הוא משיב. "'תתחיל הכי חזק שלך ולאט־לאט תגביר'. זה בדיוק מה שאני מצפה מכם".
גם מפקד המחלקה, סג"ם אסף בסיל, מכנס אותנו לשיחה. "התגייסנו למען מטרה אחת: לנצח במלחמה הקרובה", הוא מכריז. "שלא תטעו. להיות גולנצ'יק זה לא להיות לוחם רגיל. זה להיות אח כבר מעכשיו, וגם בעוד 20 שנה, כשחבר שלך מגדוד 51 יבקש טרמפ, יהיה לך מקום אחד ברכב ואתה תיקח אותו ותשאיר את הצנף בדרך".
כן, גם בטרום זה הורגש, אבל עכשיו הרבה יותר: צנחנים הם לא כוס התה של החטיבה החומה. אפילו גדודי גולני האחרים הופכים פתאום ליריבים. לפני מספר שעות יכולת להשתבץ באופן אקראי לגדוד 12, ועכשיו אתה צועק "12 בלאי".
שפה, בדידות וכביסה
האחים לנשק חדשים עבורי עכשיו, אפילו את השמות שלהם אני לא מכיר. מלבד שם אחד: מאיר כהן. שעות בודדות חלפו מתחילת הטירונות, והוא כבר מסתמן ככוכב. אומרים שעוד בטרום הוא קנה לו שם. גמל. הוא שותה מימייה בשמונה שניות. אבל את פרסומו הוא הרוויח בזכות הצחוק המתגלגל.
מאיר כבר הספיק להכיר את כולם. עכשיו הוא עורך בינינו היכרות. "איציק דנן - ראש טלוויזיה. המשביז הלאומי", הוא מכריז. "לדניאל שרוני יש את הח' והע'. נתנאל רוזמן אשכנתוז ומפלצת פז"ם, ואלי חכמון הוא הזקן שחי במאה הקודמת, לא מפסיק לומר 'להיט'".
מאיר ממשיך בסבב: "ג'ורדן פוגל וקורי אנדרסון הם האמריקקים הפראיירים שהגיעו מערוץ החיים הטובים לעשות טירונות. דולב אבוקסיס ונוי בנג'ו זוג נשוי מחצור. דורון אוחיון הוא האדיש, ישי ראובן - אתיופי לייט. הראל מדר והראל מעברי כל היום מדברים עם החברות שלהם, הן ממש שותות להם את השעת ט"ש. זהו, עכשיו המ"מ לא יכול להתלונן שאנחנו לא מכירים אחד את השני".
כל אחד מהטירונים בכיתה מגיע מעולם אחר. הקצינים בצה"ל אוהבים לקרוא לזה כור היתוך. המפקד ינון דווקא לא מסכים עם הקביעה הזו. "אומנם כולם לובשים מדים, אוכלים אותו דבר, אבל עדיין מדברים אחרת. מדינת ישראל לא הצליחה להפוך לכור היתוך".
ינון מנסה ליצור בינינו הבנה ואכפתיות, בעיקר לאור העובדה שישנים איתנו שני חיילים בודדים. "מה לדעתכם הקשיים של העולים?" הוא שואל.
"שפה, בדידות וכביסה", אנחנו עונים.
"אוי, זה נכון, אחד הדברים שהכי קשים לי זה הכביסה", מסכים ג'ורדן. "אין מי שיכבס לי וזה הדבר הכי שנוא עליי בסופי השבוע".
ג'ורדן, בן 18, הגיע ארצה מניו יורק ביום הכיפורים האחרון. הוריו נשארו בארצות הברית, ולא מתכוונים לעלות ארצה. גם הוא לא. "באתי להתנדב ולעשות שירות משמעותי, אחר כך אשוב לניו יורק", הוא אומר. "הריחוק מהמשפחה קשה לי".
מפקדי הבא"ח דאגו שלפחות בשבת הראשונה נרגיש כמו בבית. האוכל משובח, המיטות סבבה ואפילו יש לנו אורח, חיים טרבלסי, מרצה מטעם הרבנות הצבאית. "אתה נכנס לבסיס ומרגיש שבאת בשערי ישיבתו של אברהם אבינו", הוא מתפייט. "ברור לכם, או לפחות אמור להיות, ששהותכם בבא"ח היא מסר שאתם מוכנים להקריב את חייכם למען המולדת".
נראה כי הבעיה של החבר'ה היא פחות הקרבת החיים, ויותר הוראות המפקדים. איציק יושב בקצה השולחן ומהנהן בראשו. לא הבנתי אם הוא מסכים עם טרבלסי. נראה לי שהוא פשוט מנקר. עייף. סליחה, עייף זו מילת גנאי כאן. מזל שהסמל לא שומע.
לאיציק, בן 20 מהרצליה, יכול היה להיות עכשיו פז"ם די רציני. אולי הוא אפילו כבר היה "נוגע בקיר", עובר חצי מתקופת השירות. אבל הוא בחר ללמוד בישיבת שבי חברון למעלה משנה, ולא בתור בני"ש. איציק הוא מסוג הדתיים שבאמת אכפת להם. כאלה שילכו הכי רחוק עד בית–הכנסת. הוא יודע לעמוד על שלו. וגם על הראש של המפקד ינון. בזריחה, בשקיעה, בין הערביים ובצאת הכוכבים. דורש את הזכויות המגיעות לו בתור אדם מאמין.
להזמין מונית לבא"ח
אנחנו מתחילים את השבוע עם שפצורים. אין דבר משעמם מזה. אנחנו עדיין לא מבינים את החשיבות של מימיות קשורות לאפוד וקסדה מוסוות. הצבא גם חוסך באיזולירבנד. טוען שזה דבק יקר. אתה מסתכל על המפקד ינון חותך לנו "אּיזו", כאילו הוא נפרד מרקסי שלו.
הסגל טוען שתחושת הערך כלפי הציוד היא הדבר שמייחד את גולני. "אי־אפשר להחזיק את האפוד איך שבא לכם", מסביר ינון. "אתם צריכים ללבוש אותו כמו תיק בית–ספר".
"הקשב, המפקד", פונה אליו מאיר. "לא סחבתי תיק בית–ספר מאז כיתה ח'".
זה בסדר, מאיר השלים 12 שנות לימוד. והאנגלית שלו פרפקט. הוא המתורגמן של ג'ורדן וקורי. ועדיין הוא כאן כדי להוכיח משהו. "אני רוצה שאבא שלי יהיה גאה בי", הוא מספר למפקד. "אכזבתי אותו הרבה בילדותי. גרמתי לו ללא מעט בעיות".
מאיר, בן 18 וחצי מכפר יונה, הוא דמות שלא פוגשים כל יום. רגע אחד הוא רוצה לצאת לגיבוש סיירות במחזור מרץ הקרוב. דקה אחר כך הוא מזמין מונית לבא"ח, שתיקח אותו מכאן. הקיצוניות הזו, בשילוב העקשנות הבלתי נלאית, הביאה את מנהל בית־הספר התיכון בו למד, להילחם עליו. עכשיו הוא מסמן את ההשבעה בכותל כיעד המרכזי. "בעוד חודש וחצי אני אצא הביתה, ודבר ראשון אלך למנהל עם התג של גולני", הוא מבטיח. "זו אמירת תודה. אני לא יודע איפה הייתי עכשיו בלעדיו".
מצד שני, מאיר, ובייחוד הסגל, לא ממש יודעים איפה הוא יהיה עד ההשבעה. הצחוק המתגלגל, זה שהקנה לו שם טוב ב"טרום", עושה עכשיו את האפקט ההפוך. השבת היא שבת סליחות. כל "בום" - עיכוב או שבת - מתבטל. מאיר צבר לא מעט "בומים", ולמזלו גם הוא נהנה מהחסינות. הוא צוחק גם על זה: "היום יום העצמאות?" הוא שואל את הכיתה בחיוך. "אז למה אני שומע כל–כך הרבה בומים?"
גם בקורס העזרה הראשונה מאיר מתקשה לשתוק. עכשיו, המ"מ בסיל כבר נכנס לתמונה. לשמחתנו, גם האיומים שלו נאמרים בחיוך. "מאיר, יש לך מזל ששמתי עליך כסף שאני אצליח להעביר אותך טירונות", הוא צוחק.
"אין בעיה", עונה מאיר. "חצי חצי".
נכתבו בדם
שבוע רביעי: הטירונים מקבלים נשק. ירייה טרגית אחת מגלה לחיילים כמה כוח יש להם פתאום ביד
שביזות יום א' לא חלה על המחלקה שלנו, כנראה. כולם נהנו בסוף השבוע, אבל החיוך משתלט עלינו גם בדרך חזרה לבא"ח. לא מובן אם זה בזכות החברות שנוצרה מיד או מפני שכבר היום נחזיק "תבור" משלנו.
"בעוד שעתיים תקבלו את הזכות הבסיסית - והיא להגן על עצמכם", אומר המ"פ בשיחה על הנשק. "לפני כ–70 שנה, לדורות שלפנינו, לא הייתה הזכות הזו. כדי להבטיח שמה שקרה אז לא יישנה, ניתן לכם הנשק. הוא לא נועד למשחק וגם לא למעשים קיצוניים. רק להגנה עליכם ועל המולדת".
"עד מחר כל אחד זוכר את מספר הנשק שלו בעל פה וגם ממציא לו שם", דורש מפקד כיתה ב', סמל און שעיבי, כשהוא מציץ עלינו מפתח הנשקייה. הראל מעברי מכנה את התבור שלו אביהו, על שם אביהו מדינה, "התמלילן הטוב בעולם". ישי מאמץ את השם חלי, כמחווה לאהבת נעוריו, ואילו חכמון בוחר לקרוא לו סבטלנה.
השמים מתקדרים ומתמלאים בעננים. החורף הגיע סוף–סוף, ואיתו גם הגשם והברד. הפוזה הראשונית של המפקדים לא נותנת לך להסתובב עם חולצה מתחת לב'. שלושה שבועות התייבשנו מחום, והיום אנחנו סחוטים מגשם. "יכולתי לשים עכשיו על עצמי סוודר, להתהלך בנעליים חמות ולבחור את החולצה הכי יפה שלי", צוחק לעצמו חכמון. והוא באמת יכול לומר את זה. הוא בן 20 מבת ים, התגייס באוקטובר 09' ליחידת מודיעין מסווגת, והסתובב שם על אזרחי. נהנה מהחיים. לפני כמה חודשים הרגיש שמיצה. "רציתי להגיע לשייטת", הוא מספר. "עשיתי גיבוש אבל הייתה לי בעיה בצלילה, משם התגלגלתי לכל מיני מיונים, ועכשיו אני כאן".
בישראל הגשם משתק. כמה שמחכים לו, ככה נבהלים מפניו. הלימודים בירושלים מתבטלים, משחקי כדורגל נדחים ורק בגולני זה האות להתחיל. "שבע דקות והייתם על מד"ס (מדי ספורט)", מכריז המ"מ. אתה מסתכל על החבר שלך. מדמיין אותו עכשיו עם חולצה ומכנסיים קצרים ונהיה לך עוד יותר קר. בחוץ לא רואים בא"ח. גשם זלעפות מטשטש כל תמונה.
"קדימה, אחריי", אומר בסיל ונעלם מהעדשה. ריצת קילומטר בלילה חורפי. אתה רוצה לצאת מהפלוגה ולא יודע איך עושים את הצעד הראשון. הגוף שלך רועד. עוד לא עברת מאה מטר וכבר עשית מקלחת להיום. "די, מספיק לבכות", מרגיע המ"מ. "כשאני הייתי טירון לימדו אותי שיש שני דברים שעובדים בחורף: הווישרים וגולני".
חלילה לא שופט
ירייה אחת מרעידה את הבא"ח. זה לא המטווחים שמעבר לכביש, אותם אנחנו שומעים בלי הפסקה. חייל בגדוד 51, משלב האימון המתקדם, התאבד הבוקר. "בדיוק אתמול דיברנו על כוחו של הנשק", אומר סרן לוין במסדר הנפת הדגל הפלוגתי. "אני לא מכיר הרבה סיבות שגורמות לנער בן 18 לשים קץ לחייו. אני חלילה לא שופט, אבל לנער כזה יש כל כך הרבה זמן לתקן כל טעות שעשה עד היום".
ההלם הוא גדול. אתה מתחיל לקלוט שהגעת למקום של חיים ומוות, גם אם המטרות שעליהן תירה היום, במסגרת שבוע איפוס הנשק, עשויות מקרטון. טעות אחת בקו יורים וסיימת סיפור. זה יכול לקרות גם במגורים. תתעורר ותמצא את חבר שלך יורה לעצמו כדור בלב. "אני והמפקדים לא נוכל לעצור את מי מביניכם, שלא נדע, שיחליט לעשות דבר דומה", ממשיך המ"פ. "אבל אתם, כמחלקה ואפילו כפלוגה, אחראים לחברים שלכם. אתם איתם יום ולילה, מכירים את החוזקות והחולשות שלהם. חייבים להיות ערניים ולדווח".
במקרים רבים, המפקדים היו מעדיפים לשתוק. המ"פ רוצה דווקא לחשוף. הוא מבין שזה חשוב להמשך. שאפשר ללמוד מהאירוע במקום להדחיק. גם מפקד הבא"ח, סא"ל אייל אסרף, עובר בין הפלוגות ומדבר על המקרה בגילוי לב.
יוצאים לשטח. חצי קילומטר מהבא"ח. זה הכי רחוק שהגענו עד עכשיו. שם ממוקמים המטווחים. צריך לאפס את הנשק, וזה לוקח זמן. רבים מאיתנו קיבלו תבור מהקופסה וצריכים לכוון אותו. בראש של כולנו חולפות מחשבות על פק"לים עתידיים. כולם רוצים להיות קלעים ומפחדים מהמא"ג. איציק לא יודע מה הוא רוצה. העיקר לא מא"ג. אף על פי שמבנה הגוף הגדול שלו מתאים למקלע, הראבק קצת פחות. "אני מעדיף לשבת בכלא ולא לסחוב אותו", הוא מתוודה.
המקבצים שלנו מהווים אינדיקציה ראשונית בקביעה מי יהיה צלף. ישי מסומן. הוא ירה מקבצים בגודל של ג'וק. גם איציק היה לא רע, אולי בגלל הפחד להיות מא"גיסט. מפקד כיתה א', סמל ראם אלנקרי, לא מצליח להרגיע אותו: "יופי, איציק, ככה אני רוצה שתנגן גם על המא"ג".
יציאות סוכר
השבוע קורי חוגג יום הולדת. הבחור כבר בן 25. לא מובן מה הוא עושה פה. רק הוא יודע. לפני עשרה חודשים עלה לארץ ממיאמי. בדומה לג'ורדן, הוא כאן בלי ההורים. עליו לפחות אפשר לומר שהוא כבר ילד גדול. בחודשים האחרונים קורי מתגורר בקיבוץ גבעת ברנר. "אני לא רוצה כרגע להתחתן ולהביא ילדים לעולם", הוא אומר. "נקשרתי למדינה הזו מגיל 13 והיא הייעוד שלי".
המראה החיצוני והשקט עלול להטעות את כולם. מדובר בפאנקיסט לשעבר. התסרוקת עכשיו שונה, אבל הקעקועים מסגירים אותו. אחד מהם מסמל סלידה מנשק. "כל עוד אין צורך להשתמש בו", ממהר קורי להסביר. קעקוע אחר מדבר על תקומת העם היהודי וזיכרון השואה.
קורי הוא באמת המבוגר האחראי שבחבורה. הוא אף פעם לא מתלונן. אם כבר רק עלינו, כי אנחנו מתווכחים עם ההוראות של המפקדים. אמריקאי אמיתי, אבל מת על הישראלים. "הרבה עולים מתקשים לעכל את השוני בין התרבויות", הוא מחייך. "אבל אני ממש התחברתי למנטליות בארץ. זה בדיוק אני".
היציאות בטירונות הן סוכר. שום דבר שמזכיר קו. הגענו לבסיס ביום ראשון, ומחר אנחנו כבר עפים הביתה. טוב, רובנו. שיחת המחלקה השבועית עומדת להתחיל, והפעם אין סליחות. מכל מחלקה יישארו לפחות שני טירונים כדי לשמור על הפלוגה.
סגירת שבת בצוות של שישה אנשים מאגדת באופן מעניין את המתנדבים טובי הלב ביחד עם ה"עבריינים" הפלוגתיים. אחד שרק לקצינה, שני התחצף למפקד. חייל אחר הפקיר נשק - יצא מהמגורים בלי לקחת את התבור - וחברו סוגר כי סירב להתגלח. השביזות ניכרת על פניהם. שאר הטירונים עכשיו נראים כמו חתנים על א', מזמזמים את השיר "מחר אני בבית", ואילו המקורקעים מחכים לביקור של ההורים. גם אני נשאר.
במחלקה שלוש עוד לא נמצא המתנדב האמיץ. גם לא אחרי דיוני לילה ממושכים ברחבת הפלוגה. בסוף רק אחד מהם נשאר שבת. הוא מקצר לנו את הרוטציה. עכשיו השמירות הן 2:8. "אני אומר לכם, זה משחק מכור", מתסיס עידן גורן מכיתה א' במחלקה 2. "אנשים כאן הפקירו נשק, אכלו בזמנים מול הפרצוף של המפקד ולא קרה להם כלום. הכול קומבינה".
זה לא מנחם אף אחד. השבת כבר נכנסה ואי־אפשר לנסוע חזרה הביתה.
מרק ומור"ק
שבוע חמישי: החיילים מתחילים לשמור ולעשות תורנות מטבח. בין לבין, הם שומעים מורשת קרב מבינת ג'בל
פעם בחודש וחצי זה קורה. וזה קשה. מעצבן. שוחק. אחרי שאתה מתאמן בביטחה בבסיס ואוכל בנחת, מגיע תורך לעשות שמירות ותורנות מטבח. במסדר הנפת הדגל היומי, המ"פ מנסה לרתום את הטירונים למשימה בדיבורים מלאי פאתוס. "השבוע הזה אמור לגרום לכם להבין שאתם לוחמים", הוא אומר. "קיבלתם נשק, איפסתם אותו ועכשיו אפשר להקפיץ אתכם בכל זמן נתון. אם יהיה לכם מזל, על רובכם לא יירו בשלוש השנים הקרובות, וכך גם אתם לא תצטרכו לירות. אבל אל תשלו את עצמכם. יכול להתרחש כאן אירוע חריג כפי שקרה בעבר. אנחנו מוקפים בכפרים וביישובים שלא ממש מסמפתים אותנו".
אפשר לעשות הרבה דברים בשעתיים. ללכת למשחק כדורגל, לצפות בסרט של אל פאצ'ינו, לצאת לדייט וגם לחזור ממנו. ואפשר גם לשמור על מגדל מים. "צריך לוודא שהוא לא מתנדנד ושאף אחד לא עולה עליו", מסביר המ"מ בסיור עמדות.
עכשיו, לך תצפה מהחייל שלך שאחרי חצי השעה הראשונה, בה הוא עסוק בקריאת משפטי מחץ של חיילים שבוזים, הוא לא ישבור שמירה. טוב, מודה. לי זה לקח פחות מחצי שעה. הכתובות על הקיר שאלו אותי שאלות עמוקות וגנבו ממני את הריכוז. "למה אתה פה?" "איזו סדרת טלוויזיה הכי אהבת בילדות?" "נכון שאתה מחכה לנוהל שבת כדי להתחפשן?"
והיו גם אימרות שפר. "קשה באימונים ואין קרב", כתב אחד גיבור. "שבור שמירה, אל תדאג", הציע אחד שיודע. "המ"כ שלך לא יבוא, הוא עסוק יותר מדי", טען שלישי.
בתורנות המטבח, דווקא לא נורא. אפילו להפך. קורי ואני נשלחנו לקונדיטוריה. זה מתאים לשנינו. אני בולס כל פיסת בצק נטושה ובשביל קורי זה הבית. הוא מחזיק בתעודת שף מאוניברסיטה במיאמי והספיק להכין כמה ארוחות בחייו. "יום יבוא ואולי אעבוד גם במסעדה של השף גורדון רמזי", הוא מקווה.
התורנים מתחלפים ואני נשלח לקונטיינרים הבשריים. שעות של שטיפת כלים פלוס שטיפה עצמית. כשכולם רטובים עד לשד עצמותיהם ורשימת השירים של אייל גולן שזמזמנו בזיוף נגמרת, פתאום אנחנו שמים לב שדמות קצת יותר בכירה שוטפת כלים בכיור החלבי. כולם רצים לבהות. כן, זה המ"מ. הוא רוחץ, אחרי זה מנקה, ובסוף עוד עורך שולחן. לא מדובר רק בתוספת כוח רצינית לסד"כ במטבח. היום בסיל קנה רשמית את פקודיו. "איזה גבר", מתפעל דולב. "איך אפשר לא לפרפר עבודה עבורו?" תוהה מדר.
אל תסתמרטט
בעוד חודשים אחדים, בסוף האימון המתקדם, יתכבד מחזור הגיוס הנוכחי במסע כומתה לאורך 70 קילומטר. כדי להכין אותך לקו הסיום, בונים עבורך סרגל מאמצים שכולל ריצות בוקר, אימון גופני וגם מסעות. המסע שייערך היום הוא האחרון עבורנו ככיתה. הבאים אחריו ייערכו בפורום מחלקתי. זמן לצמצום פערים ולהיכרות נוספת עם כוח הסיבולת של החבר שלך מהטור השני.
אחד סוחב מים, השני אלונקה והשלישי מכשיר קשר. אורך המסע הנוכחי הוא ארבעה קילומטרים, אבל הקצב שלו מעצבן. משהו בין ריצה להליכה. השוק שלך חוטפת שוק. "זהו שריר המסעות שאמור להיבנות עם הזמן", מסביר המפקד ינון.
עכשיו זה רק החימום, אבל הקושי גדול. "אל תסתמרטט", פוקד ינון על מדר לחזור לעמוד על הרגליים בסוף המסע. "מסיימים כמו גברים. עד הבא"ח".
בכל אותו זמן, המ"מ משקיף מהפורד. לא נעים. וביום שישי, כבר באמת לא נעים: בלו"ז שלנו מופיע אימון קרב מגע ראשון, שייערך לעיני הסגל המחלקתי אשר יתרווח בנחת בכיסאות שבאולם הספורט. בתיזוז כזה עוד לא נתקלנו. שעה בהילוך מהיר. מאוד מהיר. בטן. גב. צד שני. קיר. מחבל. כל מילה כזו שווה הרבה מאמץ. פה אין חוכמות. על משמעת משלמים. גירדת באף בלי אישור? זחלת עד למפקד והתכבדת במאה שכיבות סמיכה. נשארה לך חתיכת טישיו בכיס של הב'? 500 כפיפות בטן, בהצלחה.
"זה יותר קשה מהגיבוש", מסנן שרוני לבנג'ו.
"איזה כיף שחבר שלך לא נסחף", הוא עונה בציניות. "יום אחד היינו בגיבוש וזה הספיק להרבה זמן".
שבת בפתח. ההורים והחברים מורשים לראשונה לקפוץ לומר שלום. לפתוח שולחן ולפנק אותך לכל השבוע. החאפלה בספסלים שמחוץ לבא"ח עוברת למגורים. כל אחד חוזר עם שקיות ומפזר על המיטות של כולם.
"הג'חנון של אמא של מעברי להיט", מכריז חכמון. מאיר חזק בצ'וקולוקים, כלומר במתוקים. פותח אצלו בארון "גזלן" אישי עם הר של חטיפים. שרוני מתאהב בחמין שהכינה אמא של מדר.
השבתות בבסיס עוברות מהר. תפילה, סעודת שבת, צחוקים עם חברים, שינה. לפעמים אתה אפילו לא מספיק את כל מה שרצית לעשות.
ישי מכניס גורם מעניין למשוואה. "אם אומרים לך לסגור 28, אבל את השבתות אתה מבלה עם מישהי מהבסיס, אתה מסכים?" הוא שואל את יניב חזקיהו מכיתה ב', שמהנהן בחיוב.
"אבל אתה יודע, יותר מ–28 לא הייתי סוגר עבורה", מסייג ישי. "בזמן הזה אתה כבר יכול להשיג מישהי מהעיר שלך".
למסור את הנפש
ארגזי תחמושת מפוזרים בבימת האודיטוריום שבבא"ח. לידם מונחת רשת הסוואה וגם כמה דגלים של גולני. מוצאי השבת בטירונות מוקדשים לרוב לערבי מורשת של הגדוד. הפעם מתחילים עם הסיפור הכי מוכר. הכי טרי. הכי כואב. הקרב בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה.
זה קרה ב–19 ביולי 2006. מבצע "קורי הפלדה" יצא אז לדרך בעיירה שנחשבה למעוז של ארגון חיזבאללה, במה שהתפתח לאחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה. פלוגה ג' של הגדוד נתקלה בעשרות מחבלים וספגה שמונה הרוגים, בהם הסמג"ד, רס"ן רועי קליין ז"ל.
המ"פ בוחר לעסוק פחות בסיפור הגבורה של קליין, שקפץ על הרימון, ומעדיף להתמקד בחיילים הפשוטים. הוא הכיר אותם טוב. שירת איתם יחד. "החיילים האלו מסרו את נפשם", הוא אומר בקול קצת רועד. "חלקם לא היו אמורים להיות שם. אחד היה בדרך לקצונה, חייל אחר הגיע במיוחד. הם אותם האנשים שהפכו את הגדוד לכל כך מיוחד".
"הם זה אתם", מסתכל סרן לוין ישר ללבן שלנו בעיניים. "הקלע, המא"גיסט, הקשר. אף אחד לא קיבל התרעה מוקדמת בביפר. גם אתם לא תקבלו. אם לשפוט לפי מה שמתחולל מחוץ לבא"ח, היום הזה לא כל כך רחוק".
עברו כמה שבועות מהטירונות, והאינטנסיביות של הפעילות עולה. אבל ההפנמה שהגענו לכאן כדי להילחם מתרחשת ממש ברגעים אלה. על כל מה שאתה לומד בבא"ח, אתה נבחן. עכשיו אתה מבין שהציון לא נרשם לך ביומן ולא מלווה אותך בפסיכומטרי. אתה מקבל אותו רק בשדה הקרב.
קריעת שמע
שבוע שישי: קרע נחשף בין החיילים. נוכחות מופרזת בתפילות הבוקר גורמת לחילונים להיתפר - ולהתלונן
בוחן מסלול הוא עוד אחד מתנאי הסף של הלוחם. יש לך עשר דקות וחצי לרוץ כמעט קילומטר עם אפוד ונשק, לעבור קיר גבוה, לטפס על חבל ולהבין שלפעמים עדיף לא להסתכל למטה, כי אתה עלול לשבור את הצלעות בנחיתה מהסולמות או מהמוט.
הדגש עכשיו הוא בעיקר על הטכניקה. גם ככה לא נצליח לצלוח את כל המכשולים אורגינל. המד"סניקית מדגימה איך עוברים כל תחנה והמבטים שלנו לא זזים לצדדים. "אולי כדאי שתעברי איתם את הבוחן גם בזמן אמת", מציע המ"מ.
"רעיון טוב", עונה המחלקה. "זה מאוד יעזור לנו".
השבוע רק התחיל והמפקדים לחוצים בזמנים. שוב יורדים היום לשטח, לשבוע קליעה. עדיין קרוב לבא"ח, אבל הפעם השהייה ממושכת. השיפצורים, עליהם עבדנו כל כך קשה, נושאים פרי. אתה לומד כיצד מקימים מאהל, איך אפשר להסתדר בלילה בלי פנס ולא לצעוק על חבר שלך שסיים לך חצי קופסת טונה. את ארוחת הערב שלך.
גם כאן יש מאזין ששומר על השטח מפני גורמים עוינים. רק בשבוע שעבר אותרו שני תושבים מאחד הכפרים הסמוכים, שניסו לגנוב נשק ואמצעי ראיית לילה. אחד מהם חזר לכאן השבוע.
כדי לשמור על הערנות שלנו מתבצעת הקפצה. אבל מישהו שכח לקום. איציק לא שמע את מילת המפתח ונשאר באוהל. אחרי דקה כבר לא היה לו איפה להעביר את הלילה.
"זה ביזיון", צועק המ"מ תוך שהוא בועט באוהל והורס אותו כליל. "אנשים כאן תופרים את חברים שלהם. אותם אלה שלא קמו בזריזות לחפות עלינו עכשיו, הם אלה שלא יצייתו להוראות בשעת לחימה. ידליקו סיגריה כי בא להם. המחבל יזהה אותם ובאר–פי–ג'י אחד יחסל את החברים שלהם".
מטרות הירי מפוזרות במטווח. גם המקבצים שלנו. "מי שלא 'על המטרה', שלא יירה", מבקש המ"מ במקצה מאה מטר בשכיבה. "אל תבזבזו לי את הכדורים. לכל כדור יש מטרה והיא לפגוע בין העיניים של המחבל. כרגע מדובר במטרות קרטון, אבל עוד מעט הן יהפכו לאויב סורי או לפעיל חמאס".
חטיבת גולני אוהבת לדבר בשטח. במספרים. בעובדות. בניגוד לוויכוח מי החטיבה המובילה בצבא, הנה אחת שאי–אפשר לסתור אותה: גולני היא חטיבת החי"ר המאמינה ביותר בצה"ל. שבעה מתוך תשעת המ"כים בפלוגה שלנו דתיים. שניים מתוך שלושת מפקדי המחלקות חובשים כיפה. הסמ"ך. מפקד הבא"ח. הסמח"ט. המח"ט. וגם אחוז גבוה מהטירונים. כולם יראי שם.
לרוב לא מדובר בחבר'ה שהגיעו לצבא מהמכינות הקדם–צבאיות ומישיבות ההסדר, אלא באנשים שומרי מסורת. "המתפללים", כהגדרת המפקדים. אמונה זה דבר טוב. היא מידבקת. מאחדת בין הטירונים. בייחוד בשעות משבר. אפילו במסעות. אבל במסדרי הבוקר - זה כבר אחרת.
עם ההשכמה, הלו"ז הצפוף מאלץ את המפקדים להטיל את משימת סידור המיטה על החילונים, בזמן שהרוב אומרים קריאת שמע. לא מדובר אומנם בעבודת כפיים תובענית, אבל זה מעצבן לסדר את המיטה שלך כל בוקר. ושל עוד שלושה מחבריך. לא כולל שטיפת מסדרון, מקלחות ושירותים.
"התחזקתי", מצהיר מעברי בצחוק. "מהשבוע הבא אולי גם אני אניח תפילין".
זה לא נאמר סתם. משהו קורה במחלקה 2. גם במחלקות אחרות בפלוגה. "מי שהמצב הזה מפריע לו - שירים את היד" מבקש המ"מ בשיחת המחלקה השבועית. הידיים נשארות למטה. "הקשב המ"מ", פונה אליו מעברי. "אני לא חושב שמישהו מבינינו יודה. זה סתם יוצר חיכוכים. אני מעדיף להמשיך לסדר כמעט לבד את המיטה ולא לעורר מהומות".
"אתה טועה", עונה בסיל. "אני יודע בדיוק מי כאן מנצל את זמן התפילה ומי רואה בה שעת ט"ש. אפילו שעת שינה. אני מצפה מכם להיות הוגנים ולא לתפור את חברים שלכם. אנחנו לא מפסיקים לדבר על ערך הרעות והנה המבחן האמיתי. אם לא נפתור את זה עכשיו, זה יוביל למחלוקות יותר מהותיות וכואבות".
המ"מ לא יודע עד כמה דבריו קלעו בול למטרה באותו ערב. במסדר הבוקר למחרת נחשפת כיתה א' במערומיה. בין החברים נוצר פילוג, ויותר גרוע: מתגלה מקרה של השפלת אחד מהטירונים. כמה מחבריו הלכו רחוק מדי ושכחו את ערך הרעות מאחור.
מדובר במקרה נקודתי וחריג. אולי אפילו אישי. אבל זה עדיין לא מפחית מההלם והכעס במחלקה ובקרב הסגל הבכיר. הם לא התכוננו לסיטואציה כזו. לא יודעים אפילו איך להעניש. בסוף האשם יעלה למשפט מג"ד ויישב עשרה ימים בכלא. כעבור שבוע החברים יהפכו שוב, הפעם באמת, לחברים. עד אז כל הכיתה מצורעת.
"אם במהלך השבוע האחרון, בזכות ההישגים במטווחים, הסתובבתי בתחושת גאווה שאני מפקד המחלקה שלכם, היום אני מתבייש לומר שאני חלק ממחלקה 2", מכריז המ"מ בשיחת חירום מחלקתית.
"אני האשם", הוא ממשיך. "לא ידעתי שדבר כזה מתחולל מתחת לאף שלי. אולי לא הייתי קשוב מספיק, אבל מה שבטוח זה שאני לא אתן לזה לקרות שוב. מהיום הדברים ייראו אחרת. כדאי שתבינו. לא אני, לא המפקדים, המשפחה או החברה יחזיקו אתכם כאן. רק החברים. אתם תעברו לילות לבנים יחד, תסחבו עשרות קילוגרמים על הגב שלכם ואין מי שיעזור לכם. רק אלה שלידכם. תסתכלו טוב טוב אחד על השני ותפנימו".
בעולם הספורט, זה מסוג רגעי המשבר שמובילים את הקבוצה לאליפות. כאן בטירונות, מסתפקים באחדות.
סיפור של חורף
שבוע שביעי: הטירונים יוצאים לשטח וטובעים בבוץ. בסוף, הסערה דווקא מצילה אותם. אבל רק לזמן קצר
אתה מרגיש אותו מתקרב אליך. יכול אפילו לחוש בו. זה התג של גולני. בפעם הבאה שנצא הביתה הוא ינוח על הכתף שלנו. ישתלב עם הנשק וסיכת החי"ר. עד אז נצטרך לעבוד קשה. מאיר המציא עבורנו את הריקוד "נוגעים בתג". נרקוד אותו ברגעי השבירה שעוד יבואו בשבועיים הקרובים.
"זהו שבוע השטח הגדול הראשון שלכם", מכריז בסיל. "מי שיבוא בראש טוב, ייהנה מכל רגע. מי שלא, יסבול, כי מדובר באחד השבועות הקשים בהכשרת הלוחם".
שבוע השדאות מפגיש אותך לראשונה עם האדמה. ועם הבוץ. ושוב עם האדמה. אותה אדמה, לה יש קשר כל כך חזק עם החטיבה. ארז גרשטיין, גוני הרניק, אלירז פרץ ומאות מחיילי גולני המונצחים באתר שבצומת גולני, מכונים בחטיבה "עובדי אדמה". גם אנחנו, בזכותם. "לפני שאתם לומדים את הצעדים המקצועיים הראשונים של הלוחם, חשוב לזכור מאין באנו ולאן אנחנו שייכים", אומר המ"פ באחת ההזדמנויות. "הם העבר שלנו, ובעיקר העתיד".
העתיד עכשיו נראה מאוד מעורפל. לרובנו לא היה זמן לצפות במהדורות חדשות בתקופה האחרונה, אבל תחזיות מזג האוויר מצביעות על שבוע סוער במיוחד. המפקד ינון איחל לנו כבר להשתכשך בחצי מטר בוץ ולהשתמש בחליפות הסערה. עכשיו זה קורה. "תגידו לי שזה היה הפלאש של הצלם", אומר מאיר בייאוש כשהוא מבחין בעוד ברק מסנוור.
בשטח סבוך קוצים, מול נוף ירוק, כל שלישיית חיילים מקימה את האוהל האינטימי שלה. חייבים להיות מוסווים. אסור ש"האויב" יזהה אותנו בשביל ההליכה שממול. רוצה לומר שנישן מתחת או בתוך שיח. רוצה לומר שלא יהיו ברשותנו פנסים בלילה. רוצה לומר שניפול הרבה לבוץ ואולי נוציא גם כמה גימלים.
אפילו עם האוכל צריך להיות מחושבים. מנת קרב אחת אמורה להספיק לשלוש ארוחות של ארבעה לוחמים. המשמעות היא שכדאי לך לדעת את לוח הכפל, אחרת תיתקע עם פרוסת ריבה גלמודה לארוחת הצהריים של מחר. אנחנו העדפנו להישאר קצת רעבים בארוחות הערב והבוקר ולהתפנק בצהריים.
הסיוט של כולם הוא הקוצים. טירוני גדוד 12, שחזרו משבוע השדאות, הפחידו אותנו עם שריטות בכל הגוף ומרפקים פצועים. אף אחד מאיתנו לא האמין שנתמסר לזחילות. "הקשב, המפקד", פונה בנג'ו לינון. "תן לנו לזחול עוד מאה מטר עד לח' של כיתה ב' ולסיים בהסתערות חוזרת על השיחים שלידם". לצערו, הוא לא מקבל אישור מהמפקד.
נדודי שינה ותה
הלילה הראשון עובר בשלום: הגשם לא מצליח לחדור לאוהלים. מה שכן, העננים הכהים חגים מעלינו בעצבנות. רומזים שכדאי לנו להוציא את החלפ"ס (חליפת סערה) מהתד"ל (תרמיל דרך לקרב לחייל) - ומהר. אבל הציוד שלנו נשאר חשוף. מדי הב' להחלפה ושק השינה נרטבים. עכשיו אתה מבין את ההבדל בין ריצת אמוק בגשם זלעפות, בסיומה מחכה לך מקלחת חמה בפלוגה, לבין ריצת קילומטר עם אפוד סחוט שאחריה מחכה לך תרגיל הסתוות עם מעיל רטוב.
מדובר בתחרות מאתגרת שמשכיחה את הקור והרטיבות בנעליים. עשרות חיילים מהמחלקה מול חמישה אנשי סגל. ה"סורים" מחכים לנו במרחק חצי קילומטר מהיער החשוך, ואנחנו צריכים לחמוק מהם על פי הכללים שלמדנו. לזחול בשקט, לא להשתמש באור, ולקוות שהפנס של המפקד לא יסנוור אותך, אחרת סיימת את המשחק.
זו שעה וחצי של התגנבות יחידים. לא מזהים אף אחד. גם לא שומעים כלום. רק את טיפות הגשם החודרות לגוף. שישה חיילים נותרו בחיים והצליחו לכבוש את המוצב. עכשיו המשימה האמיתית היא לעבור את הלילה.
ארבע בבוקר, אני עולה לשמור על אוהלי המחלקה. אני מזהה את המ"מ נעמד ליד מכשיר הקשר. תמיד חשבנו שיש לו נדודי שינה: האורות במבנה הסגל דלוקים כל לילה, כל הלילה - והוא יוצא החוצה עם כוס תה חם. "אתה לא אוהב לישון?" אני שואל אותו. הוא צוחק. "אין מה לעשות, יש הרבה עבודה, זה מה שגורם לי להישאר ער. עד שמגיע סוף השבוע. רק בשבועות האחרונים הצלחתי לרדת בתחנה שלי ולא אחריה. הבנתי שכדאי להיעזר בנוסע שלידי".
גם שרוני כאן איתנו. לו יש נדודי שינה זמניים, רק הלילה. "הגשם הזה מעצבן", הוא ממלמל. "והקור מקפיא לך את העצמות, איך אפשר לישון ככה?"
"תהיה אופטימי, משיב לו בסיל. "דמיין שעכשיו היית חלילה בשבי הסורי במינוס 20 מעלות. ככה אתה כאן עם החברים, מתפלש בבוץ. נהנה מהחיים".
"אני מעדיף לחזור לבא"ח", אומר שרוני. "אני מוכן לקנות לך פיצה. אתה יודע מה, שתיים. רק בוא נחזור מחר".
"פיצה מבחינתי זה מגש", מזהיר המ"מ בחיוך.
אבי נמני בטיולית
משהו משתבש בתוכניות של המחלקה. בעוד 20 דקות הייתה אמורה להיערך הקפצה נוספת. כזו שאומרת לך לקפל את האוהל באמצע הלילה ולהעמיס את הציוד עליך, כי נוטשים את המקום. ההרפתקה הזו נדחית. הסיבה: בינתיים מגיעים דיווחים על חמישה חיילים ממחלקה אחרת שהתעורר לגביהם חשש כי הם סובלים מפגיעות קור.
חלק מהאוהלים קורסים, ועכשיו מתחת לכל פיסת בד מצ'וקמקת נאלצים להידחס חמישה חיילים. השק"שים נותנים לך תחושה של מיטת מים. אתה מרגיש רעידות גוף. לא שלך. של החבר בקצה השני. הוא על רטט כבר יותר משעה.
המ"פ ומפקד הבא"ח לא יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכונים מיותרים. אין ברירה. הם חודלים את שבוע השדאות. המחזה מדהים. לפני עשר שניות ראית אנשים שבורים, כחולים מקור, עם הראש באדמה. אבל עכשיו "חוזרים לבא"ח", ושתי המילים האלו משכיחות מכולם את הסבל, הקור והרעב.
מתקפלים - ועולים לטיולית. היא מתמלאת בוץ, ואנחנו מתיישבים ברווחים שנותרים בין השלוליות והכתמים. כולם נרדמים ורק ינון מדבר בטלפון. "מה אתה אומר", הוא מופתע. "פיטרו את אבי נמני ממכבי? הסמל צדק. לפעמים כוכבים באמת מתרסקים".
הטיולית עוצרת בשער האחורי של הבסיס. מי מאיתנו שכבר פנטז על מקלחת רותחת, כדאי שימתין. מסע סמל מתחיל. בוציים כמו שאנחנו, עם אפוד ותד"ל ובלי גופיות תרמיות, גטקעס או "חם־צוואר", אנחנו כבר נעמדים בשני טורים. "זה לא קשה, זה לא קל", צועק סמל המחלקה, סמ"ר מתן–אל מימון. "ברוכים הבאים למסע סמל".
שישה קילומטרים בריצה והליכה, אחרי שלא אכלת למעלה מחצי יממה. אתה חושב על המחיר של סיכת חי"ר בריקושט, אבל מעריך את השווי של זו שתקבל בסיום המסע.
כשחוזרים, מגיע הזמן לקרצף את הציוד. לנסות להחזיר אותו לקדמותו. זה לוקח יום שלם. למחרת אתה עומד למסדר מ"פ, חלק מהפקת הלקחים של השבוע האחרון. "מהיום, חייל שאין לו את כל הציוד המתאים", מתדרך המ"פ את המפקדים, "לא יכול לרדת לשטח. אני לא אקח עליו אחריות. עדיף שיפסיד חלק מההכשרה, אבל יחזור בריא ושלם הביתה".
עכשיו גם חוזרים לבסיס, בריאים ושלמים אף הם, כמה חיילים שזכו להיעדר משבוע השדאות. אלו העולים החדשים, שנסעו לשבוע של עברית והכרת הישראליות. הם ביקרו במוזאון הפלמ"ח, צפו בסרט "גבעת חלפון" ואפילו דקלמו שירים של אייל גולן.
"לוק, עשינו שם גם אוריגמי", מסביר לנו ג'ורדן, המצטיין השבועי.
"אתה מבין, ישי", צוחק איציק, "בזמן שהם עשו אוריגמי צפרדע, לנו עשו אוריגמי מהגב".
שבועה סוף
שבוע שמיני: יוצאים למסע מ"מ, מקבלים את התג, נשבעים בכותל. זהו, עכשיו גולני שלנו באופן רשמי
סופרים את הימים לאחור. ביום רביעי נישבע אמונים לצה"ל בכותל המערבי לעיני אלפי בני משפחה וחברים. מחזור גיוס נובמבר 2010 הוא הראשון להחזיר את מסורת ההשבעה של טירוני החטיבה במקום הקדוש. אתה לא מרשה לעצמך להישבר עכשיו. אפילו אם שבוע הפרט והצמד נפתח במסע מ"מ.
גם המסע הזה נערך על קיבה ריקה. עוד לא אמרנו "בוקר טוב", ועל הגב שלנו נערם הציוד האישי לשבוע הקרוב. הפעם מדובר בשמונה קילומטר של "מסע פילים". אלף המטרים האחרונים - עם אלונקה פתוחה. זה קשה. גם מנטלית. אנחנו סוחבים איתנו על הגב את כל השבועות שחלפו מאז החלה הטירונות. צועדים כבר שלוש שעות וזה נראה כאילו חצי מסע כומתה מאחורינו. "קדימה, תתעוררו, זו רק ההתחלה", מעודד המ"מ. "לפנינו עוד קילומטרים".
שתי אלונקות נפתחות. אתה מבין שהגעת לקטע האחרון, אבל הוא הכי קשה. אנשים נעשים חסרי סבלנות. וכוחות. אתה צריך חילוף. מרים את היד, אבל היא נשארת באוויר. זה לא סימון לשלום, מקסימום לזה שעוד מעט הבחור באלונקה יאמר "בוקר טוב" לבוץ שם למטה, אם לא יבואו להחליף אותך.
מבט לאחור, בשארית כוחותיך, מגלה תמונה בלתי צפויה. השרוכים בנעלי החי"ר החדשות נחשבים לחזקים. עכשיו הם משתחררים. גם הכתפייה של התד"ל מציקה פתאום לכמה טירונים, שעוצרים בצד. "חשבתם שחבר זה מי שקונה לכם במבה בשקם, אה?" מסתכל עלינו המ"מ. "טעיתם".
חברים זה לא רק בשעת ט"ש, אני יודע. אבל אני לא מבקש עכשיו צ'וקולוקים. רק שהכתף שלי תישאר במקום.
בסיל מסתובב שוב לכיווננו. "זו רק ההתחלה", הוא שוב צועק. "אבל אתם יכולים להיות גאים, סיימתם מסע תג והרווחתם אותו ביושר". היינו כחולמים.
תפסיק להיות חלבי
"תחילת תנועה במגמת סריקה", מדגים דורון השתלטות על כיפה. הוא בוחן את השטח עם הכוונת, עוקב אחר כל אבן כאילו מדובר במחבל. "מספיק לחשוב בכאילו", עוצר אותו הסמל, כמעט קורא את המחשבות שלנו. "היום זה אבן, מחר זה מחבל. צאו מהסרט. תתחילו להבין שאתם לא מתאמנים בשביל הכיף, אלא כדי לחזור בחיים מהקרב הבא".
אתה מתרגל הסתערות על יבש והמוח מתייבש. כבר שלוש שעות אנחנו חוזרים על אותן הפקודות, מחכים לירות באש חיה. בינתיים, בתור הפסקה, אנחנו זוחלים על שיחים. "המפקד, היד שלי מלאה קוצים", מתלונן מדר.
"תפסיק להיות חלבי", משיב לו ינון.
"אין בעיה", ממשיך מדר. "אבל אם חברה שלי תבוא אליי בטענות כשאחבק אותה, אני אפנה אותה אליך".
גם ג'ורדן רק מחכה לחיבוק. חמישה חודשים חלפו מאז התראה עם הוריו, ובשעות אלה הם עושים את דרכם מניו יורק לתל אביב. באים להתגאות בלוחם שלהם, לראות אותו נשבע אמונים בכותל. הראש שלו לא נמצא כאן, עם כל ההוראות המבלבלות בעברית. גם הגוף שלו לא רוצה להיות כאן, רק עם ההורים שנוחתים עוד שעה.
כבר שבוע שג'ורדן מבקש מהמפקדים לצאת היום. זו זכותו כחייל בודד. אבל מישהו פישל. אין עכשיו שום טיולית בסביבה, וגם האמר שחונה לידנו לא יכול להתניע למשימה הזו.
הוא שותק. הדמעות חונקות את גרונו. בשבילו כל דקה עם אמא ואבא שווה הרבה. עד הגיוס ואולי גם עכשיו, כטירון, לפעמים לא בא לך לראות את ההורים. אבל אתה מסתכל עליו, הבחור הכי חייכן במחלקה, סובל. פתאום אתה מבין מה גם אתה מפספס.
כמו מרקו, ג'ורדן מחפש כל דרך אפשרית לצאת מהשטח. חולפות מספר שעות והוא שוב מחייך. המפקד ינון מלווה אותו בצעדה חזרה לבא"ח ומשם לתל אביב. לפחות את הלילה הוא יעביר עם אמא.
צד שמאל של האוטובוס
"שבע דקות הייתם על א'", מקפיץ אותנו המ"מ בליל יום רביעי. השמועות אומרות שהכינו לכבודנו כתובת אש. אנחנו צועדים בשביל שבצדיו נרות ונעמדים בשלשות. "נשבע אמונים" נכתב מולנו לקול שיר של בועז שרעבי. מי ידע שבכמה לילות ללא אמא נהפוך לבחורים מסתערים קדימה.
כחתנים ביום חופתם, אנחנו עולים על האוטובוס לירושלים, בדרך לעיר הקודש. "כרגע זה לא מתאפשר לכולם", אומר בסיל, "אבל מהיום, תשתדלו לשבת בצד שמאל של האוטובוס, כדי שברחוב יוכלו לראות את העץ על הכתף".
אני משתדל למלא אחר הוראות המ"מ ומתיישב משמאל לקורי. הוא לא דיבר הרבה בחודשיים האחרונים, אבל היום קשה לו להסתיר את ההתרגשות. קורי יכול היה לשרת חצי שנה, על פי פקודות צה"ל, אבל האריך את השירות בשנה נוספת כדי להגיע לכאן. "אתה יודע, בארצות הברית לא הסבירו לי על צה"ל והחטיבות שמרכיבות אותו", הוא מספר. "אבל כשקראתי מיוזמתי על גולני, היה לי ברור שזו החטיבה שבה אשרת. זו לא רק החטיבה שנלחמה בכל מלחמות ישראל. היא תמיד תהיה ראשונה בקרב. בכל מלחמה, בכל מבצע, תמיד בחוד החנית. גם אני רוצה להיות שם".
רוח קרה מנשבת בירושלים, אבל "לא קר על אָל"ף". אז אנחנו סובלים בשקט. לפני 70 שנה, לדורות שלפנינו, היה הרבה יותר קר, יסביר מאוחר יותר סא"ל (מיל') הרב משה קינן בעוד הרצאה בחסות הרבנות הצבאית. קשה לנו להבין את זה, והמ"פ מנסה לתקוף מכיוון אחר, עתיק פחות. "כשאני הייתי בתיכון, היה מפחיד לעלות על אחד האוטובוסים שעומד כאן מולנו", הוא מסביר. "כוחות צה"ל, ורק הם, הצליחו להחזיר את השקט היחסי. בזכות מבצע 'חומת מגן', האמא שאתם רואים מהחלון יכולה ללכת בביטחה בלי החשש התמידי שליווה את כולנו, שמא יופיע מחבל ויתפוצץ. עכשיו הגיע התור שלכם. הזכות והחובה שלכם היא להגן על מדינת ישראל".
אל רחבת הכותל נוהרים ההמונים. אתה חש צמרמורת בכל הגוף. לא מאמין שהרגע הזה הגיע. הקרובים מקדימים את בואם. אמרו להם לבוא בשש, אבל הם מתעקשים על ארבע וחצי. רוצים שהבן יטעם את המלווח, את האינג'רה, את הסנדוויצ'ים מהמאפייה ליד.
"זה התבור?" שואל אותי דני יפה, מנהל בית חב"ד בסידני. הוא בא לכאן עם אשתו לחופשה בישראל. מבקש שנצטלם. גם חיים הכט מגיח לפתע לביקור חפוז בכותל, אבל אנחנו לא מחפשים מסביבו אף מצלמה נסתרת, רק את המצלמות של ההורים.
עשרה לשש. אנחנו עומדים במנהרה. מחכים לצאת כמו מלוע של תותח. אתה מרגיש את האבנים רועדות משירה ומצעקות "51 כבוד". אוהדי בית"ר היו גאים בנו עכשיו. אולי אפילו מצרפים אותנו לארגון "לה פמיליה".
אנחנו צועדים בחמישיות ונכנסים לרחבה. עיני כולם נשואות אלינו. אחרי 22 שנות היעדרות, גולני שוב כובשת את הכותל. ההורים דומעים מהתרגשות. עיניו של המ"פ בורקות אף הן. אתה מביט סביב, מנסה לקלוט את העוצמה, לעכל את החוויה. ולא מצליח. שוב אותו השקט כמו ביום הראשון בבא"ח. ורק קול צעקה נשמע. אני נשבע.
לא באמת
אפילוג: כך הגיבו החברים כשחשפתי את זהותי - וזה מה שהיה לרמטכ"ל לומר על כל העניין
ההשבעה הסתיימה. הפרפרים בבטן של הטירונים מתפזרים. אנחנו חוזרים לבא"ח ועכשיו כולם עסוקים בשאלה למה לא יצאנו הביתה מיד לאחר המפגש עם ההורים בכותל. אצלי הפרפרים מתקהלים שוב. הרגע הגדול והמפחיד עוד נמצא לפניי. לא הקיר בבוחן מסלול, לא הזחילות בשבוע השדאות, אפילו לא הגיבוש. זה הרגע שבו אחשף בפני חבריי. איך הם יגיבו? האם ייעלבו? אולי יצחקו?
חודשיים ישנו יחד באותו חדר, חלקנו מנות קרב, שיתפנו אחד את השני בסיפורים אישיים. מלבד סיפור אחד. מאוד מהותי. מה אני עושה כאן.
יושב כאן איתנו
אנחנו נכנסים למועדון הפלוגתי ומתיישבים בשקט. שיחה מחלקתית כמו בכל שבוע. אומרים מי מקבל עיכוב או שבת ומי יוצא מוקדם הביתה בתור מצטיין. אבל היום זה שונה. גם המ"פ יושב מולנו. "אל תדאגו, לא קרה דבר רע", הוא מרגיע ומתחיל לספר למה גם הוא נמצא כאן. "לפני חודשיים קיבלנו פנייה לא שגרתית מעיתון 'במחנה'", אומר סרן לוין. "הם ביקשו לשלוח כתב שילווה את הטירונות במחלקה. והוא יושב כאן איתנו".
ההלם בחדר גדול. אנשים מביטים זה על זה בפה פעור. חלקם חושדים בי.
אני נעמד מול הכיתה, לקול ה"וואו" הגדול שנשמע בחדר, ומתחיל לספר להם את שורשי העלילה. החיוך לא יורד מפניהם. זה סימן טוב, אני אומר לעצמי בלב. הם לא כועסים. רק מפרגנים.
"איך נתת למפקד יותר צעיר ממך לקדר אותך ככה?" הם מיד שואלים. "השמירות שעשית איתנו, והשבתות. כל הכבוד. אבל למה, מה אתה, משוגע?"
זה גם מה ששאלו אותי בבית: "תתלווה אליהם ככתב, למה לך לעשות איתם את הטירונות?"
אבל אני ידעתי שרק כך אוכל באמת להבין מה עובר על הלוחם.
היום, לשמחתי, אני יודע. ומעריך.
להילחם עם העט
שבוע חולף. רא"ל גבי אשכנזי מגיע לביקור פרידה מהחטיבה החומה בבא"ח. גם אני בא. הפעם בתפקיד כתב רשמי, לא מוסווה. עם קבלת הפנים שעורכים לו, עכשיו אני מבין למה הרמטכ"ל מתכוון כשהוא אומר שלוחמי גולני הם כמו אחים. בגולני זו לא סיסמה, זו זעקת קרב.
בסוף הטקס אני ניגש אליו, מספר לו את הסיפור. הוא רמטכ"ל, אני רב"ט, אבל מה - שנינו גולנצ'יקים. "כל הכבוד, נהנית?" הוא מתעניין.
"בטח, זאת הייתה החוויה המדהימה ביותר שלי בשירות, אולי בחיים", אני עונה.
"אז למה לא המשכת?" הוא שואל.
"העורך קרא לי לחזור לשורות העיתון. הייעוד שלי הוא להילחם עם העט", אני מתחמק.
"לא נורא", הוא משיב ומלטף את לחי שמאל שלי. "גולנצ'יק תמיד נשאר גולנצ'יק".