שינוי כיוון: למה ישראל מתמקדת עכשיו במפעלי הנשק האיראניים?

המערכה מול איראן נכנסת בימים האחרונים לשלב חדש: ההצהרות הופכות שקטות יותר, אך המשמעות הופכת חדה יותר. אחרי פתיחה עוצמתית שהביאה לעליונות אווירית, חיסול בכירים ופגיעה במערך הטק"ק (טילי הקרקע-קרקע הבליסטיים) והטק"א (טילי קרקע-אוויר נגד מטוסים), מה שנראה בשבוע הראשון כניסיון שאפתני לערער את יסודות המשטר בטהרן השתנה בשבוע האחרון.

ה"תיקון" מוביל למסלול ברור יותר: פחות עיסוק במנגנוני הדיכוי וברעיון של "שינוי משטר" ויותר התמקדות בפגיעה שיטתית בתעשייה הצבאית האיראנית, כדי להרחיק את העימות הבא לכמה שיותר שנים. למרות המסרים האופטימיים, בישראל מבינים שמה שמשמידים ניתן לשיקום - ויהיה גם מי שיסייע לאיראנים בתמורה לכסף. הסינים למשל, כפי שניתן להעריך.

בתחילת המלחמה נגד איראן, ניתן היה לזהות קו פעולה ברור שכוון לא רק ליכולות הצבאיות, אלא גם לליבת השליטה הפנימית ובראשה הבסיג' ומשמרות המהפכה. גופי השליטה והדיכוי של המשטר אחרי שהצמרת הבכירה חוסלה. ההנחה, כפי שעלתה בתדרוכים רשמיים וגם כאלה שלא, הייתה שפגיעה במנגנונים אלה תוכל לייצר סדק שיאפשר התקוממות עממית.

בין השאיפה להפלת המשטר למציאות בשטח

אלא שבפועל הדברים התפתחו אחרת. המשטר האיראני יצא מהר מההלם של מכת הפתיחה והימים הראשונים של המערכה ושמר על יציבות, רציפות פיקודית ושליטה ברחוב. ההימור על קריסה מבפנים לא התממש בינתיים.

כאן נכנס השינוי שמורגש במיוחד בשבוע האחרון. בצה"ל ובמערכת הביטחון הבינו, כך נראה, את מגבלות הכוח מהן התעלמו. תקיפות אוויריות יכולות לשחוק, לפגוע ולהרתיע, אך הן אינן כלי יעיל להפלת משטר יציב בעל מנגנוני שליטה עמוקים, פנטיים ואידיאולוגיים. התוצאה היא מעבר אל מטרה קלאסית יותר והיא צמצום האיום, בלי שינוי המציאות הפוליטית באיראן בינתיים, מתוך תקווה שתוצאות המערכה יסייעו לזה בעתיד ויביאו לנפילת המשטר.

הצמצום הזה מדבר למעשה על שנים של שיקום באיראן, שינוצלו לפעולות נוספות ובעיקר הכנות למערכה הבאה. כאן צריך להוסיף שהאיראנים כבר הוכיחו אחרי מבצע "עם כלביא" של 12 הימים ביוני 2025, שיכולות השיקום שלהם מהירות יותר ממה שחשבו בישראל.

הורדת תקרת האיום: הפתרון החדש?

ההתמקדות הנוכחית בתעשייה הצבאית אינה מקרית. פגיעה במפעלי ייצור, במערכי פיתוח וכלל התשתיות והמרכיבים של מערכי הטילים והכטב"מים נועדה להשיג אפקט מצטבר ומתמשך. כל פגיעה כזו תקטין את קצב הייצור, תעכב שדרוגים טכנולוגיים ותגביל את יכולתה של איראן להזין את שלוחותיה באזור. במובן הזה מדובר באסטרטגיה של "הורדת תקרת האיום" ולא בניסיון לא ריאלי לכבות אותו לחלוטין.

אלא שגם כאן, אין פתרונות קסם. איראן היא מדינה שפועלת במבנה מבוזר, מפזרת יכולות ומעבירה ידע בתחומה ולשלוחותיה בלבנון, תימן ועיראק. בנוסף, מלאים קיימים במנהרות ה"פקוקות" (שהגישה אליהן נחסמה כתוצאה מהתקיפות) מאגר האורניום כמובן וגם בידי ה"פרוקסי" שלהם, בעיקר בידי חיזבאללה, מבטיחים שהאיום לא ייעלם גם אם הייצור ייפגע משמעותית. המשמעות היא שהמערכה הנוכחית יכולה לשפר את המצב העתידי, אבל לא לפתור את הבעיה האסטרטגית לשמה יצאנו למערכה יחד עם האמריקאים.

זו בעצם נקודת המתח המרכזית. ככל שהמלחמה נמשכת, הכלכלה נפגעת, הצבא נשחק והצפון ממשיך לשלם מחיר כבד. בעוד שישראל מקפידה להדגיש את המיקוד באיראן, הירי מלבנון לא נפסק והשחיקה בעורף ובכלכלה מצטברת. במערכת הביטחון ובצה"ל ניצבים מול דילמה מורכבת: להמשיך להשקיע באיראן מתוך ראייה אסטרטגית ארוכת טווח או להסיט משאבים צפונה ולטפל באיום המיידי.

הדילמה האסטרטגית: איראן מול החזיתות המדממות

המשך המצב הקיים משאיר את הצפון תחת לחץ מתמשך, ובתוך כך גם יהודה ושומרון מוסיפה שכבת מורכבות נוספת, עם שחיקה הדרגתית בשליטה שמחייבת הקצאת כוחות ומשאבים.

אחרי שנתיים וחצי של מלחמה התמונה הכוללת מצביעה על מציאות אסטרטגית בעייתית: ישראל פועלת בכמה זירות במקביל, ללא הכרעה באף אחת מהן בטווח הקצר ואולי גם מעבר לזה. גם גזרות שהנפח שלהן קטן בוערות מחדש. הבחירה הנוכחית, להמשיך באיראן אבל להתמקד במטרות "יעילות" יותר, היא במידה רבה פשרה בין שאיפות למציאות.

הביקורת המרכזית על המהלך הזה נוגעת לשאלה האם מדובר בהתפכחות נדרשת או בוויתור מוקדם מדי. מעשית, ברור שהניסיון לערער את המשטר היה מלכתחילה שאפתני מדי, אבל ייתכן גם שהמעבר המהיר יחסית למודל של שחיקה מעיד על חוסר סבלנות או על הערכת יתר של היכולת להשיג הישגים מהירים.

נדמה שהמערכה נכנסה לשלב שבו אין פתרונות חדים, דבר המצביע על פערים משמעותיים בתכנון כולל ברמה האסטרטגית. לא מהפכה באיראן, לא הכרעה בלבנון וגם לא ייצוב מלא באיו"ש, כאשר אפילו ההטרדה מתימן התחדשה.

ישראל מנסה לאזן בין איומים ולנהל סיכונים. השאלה הגדולה היא מה יקרה אם אחת הזירות תכריח הכרעה. בירושלים מסתכלים רק דרך הכוונות של צה"ל ופחות של משרדי הממשלה והגופים האזרחיים שצריכים גם הם לספק את הסחורה ולכן חלון הזמן האסטרטגי אוזל במהירות.