"11 שנים התייסרתי שלא מצאתי אותו באותו יום": חברו ללחימה של סגן הדר גולדין ז"ל משחזר

אתמול (ראשון) הודיעו נציגי צה"ל למשפחתו של החטוף החלל סגן הדר גולדין, כי יקירם הושב לישראל והושלם זיהויו. ביום שבו גולדין נחטף במבצע צוק איתן, מתן חורש היה סג"ם צעיר בגבעתי ששהה לצדו. בדקות לאחר החטיפה, חורש היה בין הראשונים שנכנסו למנהרה בניסיון להחזיר את גולדין, יחד עם איתן פונד. הם רדפו במשך 40 דקות אחר המחבלים שברחו עם הדר, והביאו איתם ממצאים בעלי ערך רב כמו החולצה והאפוד שלו. על פעילותו האמיצה, קיבל חורש את צל"ש פיקוד הדרום - אבל גם יותר מעשור אחרי מה שקרה, הראש של חורש עדיין נמצא באותה מנהרה, גם אחרי שגופת חברו כבר חזרה: "בלילה בקושי הצלחתי לישון, חשבתי עוד אז שהדר יחזור איתנו".

חורש שחזר בפני ניב רסקין את רגעי החטיפה: "יום שישי ברפיח, אנחנו בתוך המנהרה ויורים עם הנשק לתוכה. בתוך הראש אמרתי לעצמי שנמצא את הדר ונתקדם. פתאום אחד החיילים קרא לי לעצור, ביקשו שנצא החוצה. אמרתי שייתנו לי להמשיך ללכת עוד כמה צעדים, ונופל לי האסימון שאם ביקשו נצא החוצה אולי מצאו את הדר מעל הקרקע. רצנו חזרה בכל הכוח ויצאנו מהמנהרה".

אבל לאותן תקוות שווא היה סוף קצת פחות אופטימי: "שאלתי אם מצאו את הדר, והוא אמר לי שלא. הייתי בשוק. לא הבנתי למה יצאנו מכאן אם הדר לא איתנו. המשכנו לחימה מסיבית של כמה שעות על מנת לעצור את החטיפה הזו, ולפני שבת אספתי את החיילים ואמרתי להם שהמבצע לא נגמר ושאין הפסקת אש כמו שחשבנו. נשארנו שם שלושה ימים".

רגשות האשמה לא עזבו את חורש מאז. "אני זוכר את הרגעים שאומרים לנו 'חדל', היה לי מאוד קשה עם זה", הוא שיתף: "לא האמנתי שמשאירים את הדר בתוך אדמת עזה. אני זוכר את הנסיגה עם הכלים כשהדר לא איתנו. לא הבנתי איפה החובה המוסרית והערכית שלנו כלוחמים שמבוססים על ערך הרעות. אין יום בו אני לא חושב על הדבר הזה. בשנים הראשונות עוד הייתי חושב מה יכולתי לעשות אחרת, אבל למדתי לחיות לצד המחשבות. תהיתי מתי המשימה הזו תושלם, מתי הוא יקבל את הכבוד הראוי לו באופן אישי".

"זה היה עניין של שניות", חזר חורש למנהרה: "ישר אמרתי למג"ד שאכנס חזרה ואצטרף לחיפוש, ולא קלטתי באותם רגעים את המשמעות. באותם רגעים לא חשבתי על החבר ללחימה והחייל שנמצא במצוקה, אלא עבדתי באופן אוטומטי. פתאום כשהייתי בפנים קלטתי שאני לבד. ברגע האחרון חשבתי על כמה שחשוך, התקדמתי וחשבתי שכנראה שהוא נמצא כמה מטרים ספורים מאיתנו. התקדמנו וזה לא נגמר. מהר זיהיתי את החגורה של הדר, והבנו שהוא נחטף דרך המנהרה. הייתה תחושת חשש לחיים, ששנינו ניהרג, כי בסוף חמאס רצה למנוע את הכניסה שלנו למנהרות. גם היום אנחנו לא ערוכים להיכנס למנהרות כל כך מהר".

גם ברגעים הכי חשוכים, חורש זכר מה חשוב באמת: "חשבתי על ההורים של הדר ועל המדינה, ידעתי שאעשה הכל כדי להחזיר אותו. היה לי ברור שמתישהו הוא יצליח לחזור, קיווינו מאוד שלא יקרה כאן שוב רון ארד. נתנו אז לדברים לעבור לידנו ולא נלחמנו כמו שצריך, זו נורת אזהרה שהתפוצצה לנו בשבעה באוקטובר. אז כבר הבנו שמדינת ישראל היא לא ציבור קטן שנלחם אלא מדינה שלמה. אנחנו צריכים להודות לצה"ל וללוחמים שמסרו את נפשם".