ערפל כבד: הבעיות שמאיימות על התוכנית של צה"ל לעשור הקרוב

חזון מול מציאות: צה"ל הציג בשבוע שעבר את התר"ש החדש שמוביל הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר, "חושן". תוכנית רב-שנתית חדשה, שאמורה לעצב את פניו של הצבא בעשור הקרוב.

מדובר בתוכנית שאפתנית ורחבת היקף, עם תפיסה מבצעית עדכנית שמבקשת להתאים את צה"ל לאיומים המשתנים בזירה האזורית מול איראן, חיזבאללה, חמאס, הטרור ביהודה ושומרון. בנוסף התייחסות ומענה לאתגר הרב-ממדי של לחימה מתקדמת המשלבת סייבר, מודיעין, אש מדויקת ותמרון קרקעי.

על הנייר, אין ספק שמדובר בתוכנית איכותית ומקצועית, שמגלמת את הידע והניסיון של צה"ל כמו גם את השאיפות לתיקון. רק שבין החזון הצבאי למציאות מדינית, כלכלית וחברתית, פעורה תהום שמאיימת על התוכניות של צה"ל וגם מציגה איך ניהול מערכות לקוי יפגע בסבירות גבוהה בביטחון המדינה.

תר"ש חושן סובל משתי בעיות בסיסיות: מחסור בכסף וחיילים. בלי שני המרכיבים האלה גם התוכנית המבריקה ביותר עלולה להישאר מסמך מרשים במגירה.

סכום עתק - בלי עוגן תקציבי ומדיני

ליבת תר"ש חושן נבנתה על בסיס הנחיה ברורה מצד ראש הממשלה ושר הביטחון, שאמרו לצבא להכין תוכנית לעשור הקרוב בהיקף של 350 מיליארד שקלים. מדובר בסכום חסר תקדים בהיקפו וכזה שמשקף את ההבנה שהאתגרים הביטחוניים של ישראל אינם מצטמצמים, אלא רק מתעצמים, בנוסף לצורך בשיקום הצבא לצד בניין הכוח.

אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה. התוכנית גובשה והוצגה ללא אישור פורמלי של הקבינט המדיני-ביטחוני, הגוף שאמור לאשר החלטות בסדר גודל כזה. מדובר לא רק בפגם פרוצדורלי אלא בבעיה מהותית, שכן תוכנית רב-שנתית מחייבת יציבות מדינית, מחויבות ממשלתית רחבה והסכמה פוליטית שחוצה קדנציות. בהיעדר אישור קבינט מסודר, קשה לראות כיצד ניתן להבטיח שהתוכנית אכן תיושם במלואה לאורך עשור.

מעבר לכך, עצם ההנחיה לבנות תוכנית על בסיס תקציב של 350 מיליארד שקלים מעלה שאלה פשוטה אך קריטית והיא - מאיפה הכסף? שכן אין בשלב זה מקורות תקציביים ברורים.

מדינת ישראל מתמודדת עם גירעון כמו גם עם התחייבויות אזרחיות הולכות וגדלות. עם הוצאות כבדות על שיקום כלכלי, בריאות, חינוך ותשתיות. תר"ש חושן מתווסף לכל אלה כנטל תקציבי כבד במיוחד וכלל לא הוצגה תוכנית סדורה למקורות המימון. זה דורש קיצוצים שספק שמישהו יסכים להם בשנה הקרובה, שהיא שנת בחירות ובלי קשר לזה גם בעתיד, שכן הדבר ירסק משרדי ממשלה. אפשרות נוספת היא העלאת מיסים, והרבה.

האם מדובר בהגדלת הגירעון, קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה, העלאת מיסים או דחיקת הוצאות אזרחיות לטובת הביטחון? אף אחת מהשאלות הללו לא קיבלה מענה ברור. בהיעדר תשובות, התר"ש נשען יותר על תקווה מאשר על תכנון תקציבי אחראי.

ההתעלמות של צה"ל ממנהל תקין ובנייה של צוותים ותוכניות על סמך הבטחות של פוליטיקאים בשנת בחירות, זו חלק מהבעיה וכשדברים לא יסתדרו באופן מלא, האחריות תהיה גם על בכירי הצבא.

הסיוע האמריקאי: פחות כסף, יותר סימני שאלה

לבעיה התקציבית מצטרף גורם חיצוני משמעותי וזה הסיוע הביטחוני האמריקאי. כיום נהנית ישראל מהסכם סיוע (MOU) בהיקף של 3.8 מיליארד דולר לשנה. הסכם זה היווה במשך שנים עוגן מרכזי בבניין הכוח של צה"ל, במיוחד בכל הקשור לרכש אמצעי לחימה מתקדמים ויקרים כמו מטוסי הקרב החדשים של חיל האוויר, חימושים ועוד. סכום זה אינו כולל כעשרה מיליארד דולר שהאמריקאים העניקו לישראל במהלך המלחמה.

אולם ההערכה הרווחת כיום היא שההסכם הבא שיפקע בשנת 2028 יהיה קטן הרבה יותר, אם וכאשר ייחתם. זאת בגלל שבישראל כבר הבינו שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ רוצה לקצץ את היקף הסיוע לישראל ואולי את כולו.

ההערכה היא שהסיוע לא יתבטל לחלוטין אבל קיצוץ בסכום השנתי נראה סביר. גורמים בישראל מעריכים שירידה של כמיליארד דולר בשנה אינה תרחיש דמיוני. המשמעות אם אכן כך יהיה היא בור תקציבי של יותר מ-10 מיליארד שקלים בשנה שצה"ל יצטרך להשלים ממקורות מקומיים.

גם כאן אין תשובה לשאלה המאוד פשוטה והיא על חשבון מה? האם צה"ל ייאלץ לוותר על פרויקטים, לצמצם אימונים לדחות רכש או שהממשלה תידרש להעמיק עוד יותר את ההוצאה הביטחונית, על חשבון תחומים אזרחיים.

לא רק כסף: מחסור אדיר גם של חיילים

גם אם כל בעיות התקציב ייפתרו בדרך כזו או אחרת, תר"ש חושן כבר ניצב מול בעיה חמורה לא פחות וזה מחסור חמור בכוח אדם, ממנו מזהירים כבר כשנתיים. לצה"ל חסרים חיילים והרבה, בסדיר ובמילואים.

למרות המחסור האדיר הזה של למעלה מ-12,000 חיילים, רובם לוחמים, הממשלה נמנעת מקידום חקיקה שתאריך את השירות הסדיר חזרה לשלוש שנים. צעד לא פופולרי אך כזה שצה"ל רואה בו צורך מבצעי של ממש, גם לנוכח ההבנה שגיוס חרדים זה לא משהו שיקרה בשנים הקרובות, אם בכלל. ללא הארכה הצבא מתקשה להחזיק מסגרות לוחמות מלאות לאורך זמן.

גם בתחום המילואים לא חל שינוי. החוק הקיים מגביל את משך השירות הרצוף ל-42 ימים בשלוש שנים. כיום צה"ל מתגבר על זה עם צווי ה-8 אבל בעידן של מתיחות מתמשכת ומערכה רב זירתית, מדובר במגבלה משמעותית. צה"ל זקוק לגמישות רבה יותר, והמחוקק לא ממהר לספק אותה.

מעל לכל זה יש את הפיל שבחדר וזה סוגיית גיוס החרדים. מדובר בכ-14 אלף צעירים פוטנציאליים בכל מחזור גיוס. כוח אדם שיכול היה להקל משמעותית על מצוקת החיילים. אבל בפועל אין כמעט ציפייה לחוק שיגייס אותם בהיקף משמעותי. המערכת הפוליטית משותקת והנושא נדחה שוב ושוב.

כך נוצר אבסורד שצה"ל מתכנן תוכנית עשור שאפתנית אבל המדינה אינה מוכנה לקבל את ההחלטות הקשות שיאפשרו לה לממש אותה. זה עוד לפני האבסורד שאותה מדינה מגדילה את העומס על אוכלוסייה אחת בעוד שמאפשרת השתמטות חוקית לאחרת.

איומים גוברים בשנת בחירות ואי ודאות מתמשכת

כל זה קורה בשנה פוליטית רגישה, שנת בחירות. בנובמבר השנה ואולי עוד לפני יהיו בחירות בישראל. זה יכול להוביל לשינוי ממשלה ולשינוי מדיניות עם סדרי עדיפויות חדשים ואפילו לבחינה מחדש של תר"ש חושן עצמה. כמו שכבר ציינו כאן, תר"ש זקוק מטבעו ליציבות. רק שהפוליטיקה הישראלית מספקת בדיוק את ההפך.

כך יוצא שתר"ש חושן הוא ביטוי לרצון של צה"ל לתקן ולהיות מוכן, מתקדם וחזק יותר שנים קדימה. זהו חזון מקצועי רציני ומרשים. אבל חזון צבאי אינו יכול להתקיים בוואקום ולהפוך לתוכנית. בלי אישור מדיני מלא, בלי מנהל תקין, בלי מקורות תקציביים ברורים ובלי פתרון אמיתי למשבר כוח האדם, התר"ש עלול להפוך מהזדמנות היסטורית לעוד תוכנית שאפתנית שנתקעה בין המציאות לפוליטיקה, כפי שזה נראה כרגע.