שש בבוקר, קור מקפיא עצמות כמו שרק ירושלים יודעת לייצר. בתחילה אנחנו שומעים רק את רעש הצעדה של אנשי הנעליים האדומות, רעש עוצמתי של מאות לוחמים שיצאו לצעידה של 45 קילומטרים למען כובע אחד בצבע אדום. את המסע למען הכומתה האדומה החלו החיילים הצעירים מארבע פלוגות מסלול יום לפני, בשעות הערב. כל אחד מהם צעד כל הלילה כשהוא סוחב כארבעים אחוז ממשקל גופו.
לוחמי הצנחנים מופיעים באופק הירושלמי כשעל פניהם ניכר הקושי מההליכה המאומצת. אך ברגע שהם נכנסים לגבולות העיר כל התשישות נעלמת; צפירות העידוד של הנהגים והצטרפות ההורים לשלב האחרון של מסע הכומתה מדרבנים את הלוחמים הצעירים שפוצחים בשירה של רעל כמו שרק הם יודעים לעשות. עם דגלי המדינה והחטיבה הם חוצים את שכונות העיר, חרדיות וחילוניות, ומפגינים את עוצמתם.
"צנחנים לא משאירים אף חייל מאחור"
כל התמונות בעמוד הפייסבוק של פז"ם
לאורך כל הדרך ניתן לשמוע אותם מעודדים אחד את השני ותומכים זה בזה: "יאללה קדימה, זה הסוף", נשמע אחד מהם אומר לחברו. "לצמצם פערים צנחנים לא משאירים אף חייל מאחור", צועק אחד הסמלים לעבר קבוצה של חיילים. מסביב עומדים תושבי השכונות אותן חוצים החיילים כשהם צועדים לעבר נקודת הסוף. "איזה חתיכים", צועקת לעברם נערה צעירה ונער צעיר שעומד לצדה מוסיף, "בעזרת השם עוד שנתיים גם אני שם".
החיילים עוטפים את עצמם בדגלי אדום ולבן. הם ערים למתרחש סביבם ונדמה שכל צעקה וכל צפירה מתדלקת אותם בכוחות חדשים. מבחינתם הם רואים כבר את הסוף. "אתה קולט, היום כומתה אדומה", אומר אחד מהם לחברו כשקולו כמעט ונסדק מהתרגשות, או שאולי היה זה מהמאמץ. מסביבם אווירה של קרנבל; האזרחים וכמובן גם ההורים גורמים להם לצעוק שירים ולעודד. האלונקות באוויר וגבעת התחמושת – היעד הסופי – כבר נראית באופק. לפתע צעקה של המפקדים, מסע כומתה או לא, הם פותחים בריצת אמוק לכיוון הגבעה הסמלית כל כך, גבעה אותה כבשו צעירים שנעלו נעליים אדומות כמה עשרות שנים קודם והשאירו שם את דמם. "הכאב נשאר מאחור קדימה למטרה", צועק קצין אשר לראשו כומתה אדומה.
שם במקום הזה הסתיים המסע ומרגע זה הטירונים הופכים ללוחמים בצנחנים לכל דבר. החיילים מתחבקים, ההורים בוכים והמפקדים מסתכלים מהצד, ללא ספק גאים בחיילים שעברו חודשים ארוכים וקשים עד לרגע הזה. הם נופלים שדודים ומותשים על כר הדשא של גבעת התחמושת, מקלפים מעליהם את הדם היזע והדמעות. זה בדיוק השלב בו אנו ניגשים אליהם בכדי לשמוע חוויות וללמוד על המסע.
"החיילים האלה מוכנים למלחמה"
את מסע הכומתה של הצנחנים החליטו לשנות לפני כשנה, אז עוד הלכו 80 ק"מ. המסע החדש הוא לאורך 45 ק"מ בלבד, אבל העומס לא קל יותר: החיילים צועדים עם 40 אחוז ממשקל הגוף. "נכון שהמסע קצר יותר אבל הוא לא פחות קשה", מסביר לנו סא"ל גיא ברגר, מפקד הבא"ח. "הבנו שזה לא מספיק רק ללכת וצריך להיות גם פרקטיים. בגלל זה הם צועדים עם 40 אחוז מששקל גוף שמכוח האינרציה זה שווה ערך להליכה של 80 ק"מ".
מסביבנו החיילים עושים מתיחות ומחליפים חוויות, חלקם עם חולצה בחוץ ובלי גומיות בנעליים. מסע כומתה מפרך או לא, המפקדים דואגים שכולם יסדרו את עצמם ויראו כמו לוחמים. סא"ל ברגר, מפקד הבא"ח, מרכז את המפקדים ומחלק להם פקודות והנחיות להמשך היום.
לסגן אבישי מרכוס, מ"פ מסלול של גדוד 890, חשוב לומר לנו שכל מי שהתחיל את המסע גם סיים אותו. "החיילים צעדו כל הלילה, משהו כמו 11 שעות. יש פה הרבה מנטליות, הם יודעים שהכומתה האדומה היא סמל. אין מישהו שלא יצא למסע הזה ואין מישהו שלא סיים אותו, כולם עשו את זה בצורה הכי טובה. המוטיבציה פה בשמיים הם יודעים שזה המסע האחרון שלהם. הם עברו הכשרה לא קלה ומאוד מאתגרת אני מרגיש שהם מוכנים למלחמה".
"אנחנו צנחנים וגאוותנים. הכותל שלנו והעיר העתיקה זה שלנו"
סרן דביר דיימונד, מ"פ מסלול של גדוד 101, מוסיף: "הייתה פה דבקות במשימה. גם ברגע שהם רואים את המפקדים שלהם מתאמצים ומזיעים ודוחפים קדימה הם יודעים שזו הדרך. אתה נושא את התבואה הכי טובה שגדלה פה במדינת ישראל. אנחנו אומרים לכל מי שרואה אותנו שאנחנו לא מתביישים. אנחנו צנחנים וגאוותנים אין מה לעשות, הכותל שלנו וירושלים והעיר העתיקה זה שלנו והסיום בגבעת התחמושת הוא עוד סמל של החטיבה והמורשת שהזנב שלה מגיע עד לחטיבה 55".
את התרגשות החיילים קשה היה לפספס. "היה מסע מצוין, ממש כיף", מספר לנו רב"ט טל נגש. "מהמשפחה שלי אני הראשון שהלך לצנחנים חלמתי על הכומתה האדומה ואני ממש מתרגש לקבל אותה. אתה רואה את ירושלים בסוף זה הרגשה חזקה שנותנת לך הרבה דחיפה ועוצמה".
רב"ט אסף כץ עשה את מסע הכומתה כשעל כתפיו מקלע המא"ג. הוא מספר על מסע קשה אבל הכומתה האדומה שעמדה לנגד עיניו שווה כל קילומטר. גם הסמליות של גבעת התחמושת לא נעלמה מעיניו. "יש פה מורשת מאוד חזקה וגם כמא"גיסט המורשת של גבעת התחמושת עם המא"גיסט שהסתער מתוך השלוחה מאוד מדברת אלי. תמיד שאפתי להגיע הכי גבוה והצנחנים זה המקום".
זהו, מרגע זה הם לוחמים בצנחנים, עוד היום הם יעלו לגדוד ולאחר מכן יצאו לחופשה של שבוע, אשר את רובה, סביר להניח, הם יעבירו בהתאוששות מהמסע הקשה. וכשיחזרו? אז מצפות להם שנתיים וחצי של הגנה על גבולות המדינה ועל אזרחיה.
