ישראל ננקנסקי (צילום: תומר ושחר צלמים)
טעם משני העולמות. ישראל ננקנסקי | צילום: תומר ושחר צלמים

חבורת התנים החלה להתאסף סביב ספסל בודד עליו ישבה נערה צעירה, מכווצת בקור הירושלמי. שם, לקול היללות, החליטה סג"ם מיתר גולדין להיפרד מהחברה החרדית. מוקדם יותר נפגשה בסתר עם בחור שהכירה, רחוק מביתה ומעינן הפקוחה של משמרות הצניעות, אבל כנראה שלא רחוק מספיק. “מישהו צילם אותנו באותו ערב, ושלח תמונה לאמא שלי", היא מספרת. “כשחזרתי הביתה, אמא שאלה איפה הייתי ושיקרתי לה שהייתי עם חברות. היא נתנה לי סטירה, דחפה אותי החוצה ונעלה את הדלת. התיישבתי על הספסל, ולא הצלחתי להירדם. עד שהגיע הבוקר כבר הבנתי שלא משנה מה, לעולם החרדי אני לא חוזרת".

סג"ם גולדין עברה תהפוכות רבות מאז אותו לילה בגיל 16, ועד שהחליטה להתגייס לצבא כשנתיים מאוחר יותר. השבוע היא סיימה את פרק הכשרתה בבה"ד 1, בדרכה להיות קצינה בחיל החינוך והנוער. כמוה משרתים בצה"ל לא מעט חיילים שהחליטו להשאיר מאחור את כל מה שהכירו, ולהמיר את החליפה השחורה והחצאית במדי זית מגוהצים. עשרות חוזרים בשאלה מתגייסים מדי שנה, מנסים לעשות את צעדיהם הראשונים בעולם החילוני. כשסג"ם גולדין נשאלת איך נראה צה"ל מעיניה של בת החברה החרדית, תשובתה חד־משמעית. “הוא לא נראה", היא צוחקת. “המילה ‘צבא' אפילו לא נמצאה בלקסיקון שלי. היו חיילים שהגיעו לסיורים בירושלים ופשוט לא ראיתי אותם. הסתכלתי דרכם, הם היו שקופים מבחינתי. לא ידעתי מה זה מפקד או טירונות", היא אומרת. “התגייסתי כי הרגשתי שזה לא פייר שאני אלמד באוניברסיטה בגיל 18 בזמן שילדים בגילי מוותרים על עצמם כדי שאני אלך ברחוב וארגיש מוגנת. אבל זה היה כמו להיכנס לחור שחור, לא ידעתי מה מצפה לי".

 לדפוק בדלת ולברוח

סג"ם גולדין (20) נולדה לקהילת זילברמן הירושלמית, שהיא חלק מזרם "המתנגדים". מדובר בקבוצה סגורה, אפילו בסטנדרטים של החברה החרדית, שבודדים הצליחו להצטרף אליה אם לא נולדו בה. הוריה של גולדין היו מאותם יחידים, אף על פי שהיו זוג גרים מרוסיה שהסתירו את עברם הלא־יהודי. “חוזרים בתשובה הם גם ככה סוג ב' בחברה הזאת, לכן ההורים כל הזמן הקפידו יותר מכולם, אבל עדיין לא קיבלו אותנו", היא מתארת. “השכנים ממול לא הרשו לילדים שלהם לשחק איתנו, כי היו לנו קרובים חילוניים. אהבתי להתנקם בהם, לדפוק להם בדלת ולברוח", היא צוחקת.

לדברי סג"ם גולדין, כבר בצעירותה הייתה שונה מחברותיה. “הייתי ילדה מאוד שובבה וכיפית, אבל כשאמרתי בהסעה לבית־הספר שאני חולמת להיות שחקנית ולא מורה או גננת, החברות אמרו לי ‘איך את מעזה?! זה לא צנוע'!" היא נזכרת. “בערך בכיתה ח' הבנתי שהדרך החרדית לא מתאימה לי. אני לא אוהבת קיצוניות בשום דבר. לא התחברתי להקפדות", מפרטת סג"ם גולדין. “ההורים שמו לב שמשהו קורה. השתנו אצלי דברים בדיבור ובלבוש, והם התחילו ללחוץ ולדאוג. כשהייתי מדברת בטלפון, הייתי שומעת ‘קליק' כשהם הרימו את השפופרת בחדר שלהם כדי לצותת".

מיתר גולדין (צילום: יעל סטריער)
חלמה להיות שחקנית, החברות חשבו שזה לא צנוע. סג"מ גולדין | צילום: יעל סטריער

גם סג"ם ישראל ננקנסקי (22) גדל בשכונה חרדית בירושלים, אותה הוא מגדיר "הארדקור". כיום הוא מפקד צוות (מפק"ץ) בבית־הספר להנדסה צבאית (בהל"ץ), אבל עד לא מזמן הוא אפילו לא ידע מה ראשי התיבות האלו אומרים.

“לא נולדתי בשנת 1991, נולדתי בשנת תשנ"א", הוא מחייך. “אני הבכור מבין 11 ילדים, אבל הקשר עם הבית היה תמיד מאוד רופף כי הייתי רוב הזמן בישיבה", הוא מסביר. “איפשהו בגיל 15 התחלתי לשאול את עצמי למה אני מאמין בכלל. הייתי לומד ספרים של פילוסופיה דתית מתחת לשמיכה, כי אסור לקרוא בהם לפני שרב כלשהו מאשר שאין סכנה שתפסיק להאמין. שלוש שנים ישבתי מול הגמרא בלי להאמין, כדי שאף אחד לא יחשוב שאני חס וחלילה הולך להתפקר".

הגורם שהביא אותו לחצות את הקווים הגיע ממקום לא צפוי. המשגיח הקשיש של הישיבה, הרב שניידר, הזכיר באחת משיחות החיזוק השבועיות שלו את עמותת "הלל", האגודה ליוצאים בשאלה מהעולם החרדי. “הוא סיפר על כת מסוכנת של מיסיונרים שמשכנעים אנשים לחזור בשאלה", מספר סג"ם ננקנסקי. “מיד כששמעתי את השם אמרתי לעצמי, ‘יש מישהו שיכול לעזור לי'. הלכתי לטלפון ציבורי במרחק שני קילומטרים מהישיבה, התקשרתי ל־144 וביקשתי את המספר של ‘הלל'". סג"ם ננקנסקי היה בטוח שאחרי שיחת טלפון אחת הוא כבר ימצא את עצמו בעולם החילוני, אך המציאות התגלתה כמורכבת יותר. “הייתי בטוח שיקבלו אותי שם בזרועות פתוחות, כי הם הרי משכנעים אנשים לעזוב את העולם החרדי. אבל הם ביקשו ממני להיפגש עם פסיכולוג מטעמם ועם פעיל שלהם, כי הם לא מחזירים בשאלה, והם לא מוכנים להיות איתי אם אני לא בטוח בצעד שלי", הוא נזכר. “הגעתי לפגישות בחלק החילוני של העיר, בלבוש חרדי, כדי לבצע את המעבר בשקט נפשי. בסוף ‘הזמן' (פרק זמן של לימודים בישיבה) לקחתי את כל הדברים שלי מהישיבה ולא חזרתי יותר".

ישראל ננקנסקי (צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה")
עם הפנים קדימה, אבל רואה את היתרונות עברו החרדי. סג"ם ישראל ננקנסקי | צילום: ליאור עפרון, עיתון "במחנה"

טוראי ניר (שם בדוי), שסיים לאחרונה טירונות בחיל התותחנים, לא מצא את עצמו בישיבה בה למד בבני ברק. “היו תקופות שהייתי בישיבה חודש ברצף, היו תקופות של יומיות, והיו תקופות של אוניברסיטה – יום כן יום לא", הוא מחייך. “לא קרץ לי הלימוד ולא החיים הנוקשים של שלוש תפילות ביום, בלי סרטים ובלי אינטרנט. קשה לקיים את זה, במיוחד אם אתה לא מאמין".

מה גורם לאדם להחליט לא להאמין בכל מה שהוא גדל עליו?
"אתה מכיר את האנשים שכשיושבים בשולחן ולכולם יש דעה מסוימת, הם חייבים להביע דעה אחרת?", הוא משיב בשאלה. “אז צריך להעז לחשוב אחרת, לחקור ובעיקר לא לפחד. אני מכיר מספיק אנשים שלא מאמינים, אבל טוב להם מספיק כדי לחיות בשקר. אני לא האמנתי, ולא היה לי טוב, אז התחלתי לחפש דרך אחרת".

היעד: קצין ודוקטור

סג"ם גולדין הבינה די מהר שכדי לשמור על שלום בית, עליה לעזוב אותו. היא נדדה בין מסגרות ובתים של חברות, ובגיל 18 התגבשה בלבה ההחלטה לעזוב את הדת ולהתגייס. “זה הוביל לריב מאוד טעון עם ההורים, ואפילו ניתקנו קשר לכמה חודשים", היא מספרת. “היום הם מקבלים אותי, אבל עדיין יש מחסומים. הם אף פעם לא יבואו לבקר אותי, אני לא אבוא הביתה על מדים, ותמיד אגיע מדרכים עקיפות. אמא שלי עדיין מקווה שאחזור בתשובה יום אחד", מחייכת סג"ם גולדין. “היא צמה בשביל זה יום בשבוע, ולפני כל שבת שולחת לי מסרון ‘שבת שלום' ומעדכנת מתי נכנסת השבת".

סג"ם ננקנסקי, לעומתה, מעולם לא אמר להוריו שהוא חזר בשאלה. “לקחתי אותם לשיחה והייתי מאוד מעורפל", הוא מתאר. “אמרתי שאני רוצה לחשוב על ‘דרך חדשה', כי פחדתי להגיע לעימות פיזי עם אבא שלי. באמצע הלילה יצאתי מהבית, והשארתי פתק על השולחן במטבח עם הסבר קצר ומספר טלפון. הייתה בי תקווה שהם יעשו בו שימוש", הוא מודה. אולם הזמן עבר, והיחידים שהתקשרו היו מחזירים בתשובה, שניסו לשכנע את סג"ם ננקנסקי לחזור לדרך הישר. “אחרי שבועיים הם הפסיקו להתקשר, וכל מיני חברים חרדים סיפרו לי שההורים ‘עשו קריעה' (קריעת בגד לאות אבלות), וישבו עליי שבעה", הוא משתף בכאב. “ידעתי מהרגע הראשון מה יהיה המחיר וחיכיתי שזה יגיע, ובכל זאת הייתי בשוק מוחלט".

ניר חייל חרדי (צילום: יעל שלח, עיתון "במחנה")
משאירים את העולם החרדי מאחור, דרך צה"ל מתחילים בנתיב חדש | צילום: יעל שלח, עיתון "במחנה"

בעקבות ההחלטה לשרת בצה"ל, מצאה סג"ם גולדין את דרכה לעמותת "הלל". בהמלצתם ובסיועם של חברי העמותה, היא שובצה כמדריכת סדרות חינוך (סד"ח) ביחידת ההסברה “תצפית" בצפון הארץ. בימיה הראשונים כטירונית בבה"ד החינוך והנוער, היא התקשתה להביע אמפתיה לקשיים של חברותיה לצוות. “לא ידעתי שיש הבדל בין הטירונות להמשך הצבא", היא צוחקת. “הייתי רואה בנות בוכות שקשה להן, ואומרת ‘חאלס, תתרגלו, זה הצבא שלכן, אתן הולכות לעשות את זה שנתיים!' לא היה לי מושג אפילו שאני הולכת לירות ברובה", מוסיפה סג"ם גולדין. “אני זוכרת שישבנו בכיתה בשיעור בטיחות בנשק, ורק כשהמפקדת אמרה ‘כשאתן תחזיקו בנשק', הבנתי שככל הנראה אני הולכת לירות בו. הכול היה חדש וזר ולא הגיוני. גם אם היו פוקדים עליי לצאת למלחמה, הייתי מאמינה".

גם לניר לא היה ספק שיבקר בבקו"ם. “זה המסלול הרגיל בעולם החילוני, והוא גם כמו שער לתוכו", הוא מדמה. “חשבתי שאם אעשה צבא יהיה לי יותר קל להשלים בגרויות ולמצוא עבודה. לא פחדתי מקשיי ההסתגלות, כי כבר עזבתי פעם עולם אחד לטובת עולם חדש שאני לא מכיר את המושגים שלו. רואים לפעמים שלא נולדתי פה", הוא מודה. “קורה שיושבים וצוחקים בחדר בבסיס, ופתאום עולה שם של איזו תוכנית ילדים ולי אין מושג על מה מדברים. אולי יום אחד אצליח להרגיש בבית בעולם החילוני, אבל זה לא דחוף לי".

כמו ניר, סג"ם ננקנסקי גילה שעברו החרדי ממשיך להשפיע עליו לאורך השירות הצבאי. בקורס מ"כים הוא התוודע לדרכי האבחון הצה"ליות, וגילה שהנתונים האישיים שלו לא מאפשרים לו לצאת לקצונה. “ההסתגלות שלי למגזר החילוני עברה חלק, גם בדיבור וגם בחשיבה, ולא ציפיתי לזה", הוא מתאר. “כשיצאתי בשאלה, הצבתי לעצמי שתי מטרות – לצאת לקצונה ולהוציא דוקטורט. רציתי להוכיח לעצמי שאני יכול להתגבר על הפערים, ותמיד אמרו לי 'אל תדאג, אתה תסתדר עם העבר שלך'. היום אני יודע שזה יותר מסובך, ולא אוכל, למשל, לצאת ללימודים מיד אחרי הטיול שאחרי הצבא, כי אצטרך לשבת ולהשלים בגרויות. נלחמתי כדי לקבל הקצאה לקצונה למרות הנתונים, ולבסוף יום וחצי לפני ההכנה הודיעו לי שאני יוצא. לצאת לקצונה הצלחתי", הוא אומר ומוסיף בחיוך. “גם לדוקטורט עוד נגיע".

 "בהתחלה לא הכירו בי כחיילת בודדה"

את השירות בצה"ל התחיל כל אחד מהחיילים החרדים לשעבר לגמרי לבד, אולם הצורך להרגיש בבית הפגיש את טוראי ניר, רב"ט אבירם וסג"ם ננקנסקי עם שפרה שחר, מנכ"לית ארגון “בית חם לכל חייל וחיילת". העמותה מסייעת לחיילים בודדים בכל צורך שהוא, החל ממציאת משפחה מאמצת וכלה בהתמודדות עם חובות סלולריים. מאז הוקמה ב־2010, העמותה רשמה לזכותה לא מעט הצלחות כשעודדה את הליכי ההכרה בחיילים בודדים, הביאה להקמת מוקד הבודדים הצה"לי ועוד.

סג"ם ננקנסקי: “כשהייתי מ"כ טירונים ועשיתי ביקורי בית, ראיתי שהחיילים שפרחו בצבא היו אלו שההורים שלהם תמכו בהם", הוא מספר. “חבר'ה שהייתה להם פחות תמיכה התעצבנו יותר כשהמ"כ הוריד אותם למצב שתיים, והייתה להם בעיה לקבל סמכות. ברגע שיש משפחה זה פשוט עולם אחר, והבנתי שגם אני צריך אחת". בניגוד אליהם,

הנח"ל החרדי (צילום: יוני מרקוביצקי , אתר צה"ל)
“אני מעריצה חיילים חרדים. זה בכלל לא קל ללכת נגד הזרם". גדוד הנח"ל החרדי | צילום: יוני מרקוביצקי , אתר צה"ל

סג"ם גולדין אמנם לא הוחרמה על ידי הוריה, אבל לקח זמן עד שבצה"ל הבינו שהקודים ההתנהגותיים בחברה החרדית לא יאפשרו לה לגור בביתה. “בהתחלה לא הכירו בי כחיילת בודדה", היא נאנחת. “כשהתקשרו לאבא שלי לשאול אם אני יכולה לגור בבית, הוא אמר ‘בטח, בכיף, לא גירשנו אותה', וכל הבקשות שלי להכרה כבודדה נסגרו", היא נזכרת. “כשאני התקשרתי אליו ושאלתי את אותה שאלה, הוא אמר לי: ‘בטח. בתנאי שתתנהגי כמו חרדית, תיטלי ידיים, ולפני שאת מגיעה תחליפי את המדים בשירותים ציבוריים'. בסופו של דבר הצליחו לסדר את העניינים, אבל זה תהליך מאוד ארוך שדורש המון בדיקות. מאוד חשוב שמפקדים שפוגשים חיילים שחזרו בשאלה ינסו להבין את הציבור שממנו הם באו".

זו אחת הסיבות שבגללן החלטת לצאת לקצונה?
“בהחלט. בבה"ד 1 היו שיחות על זיהוי מצוקות, והופתעתי לגלות שרוב הצוערים חשבו שחיילים יבואו ויספרו להם שאין להם אוכל בבית. צריך עין מיוחדת והרבה רגישות על מנת לזהות קושי. אני לא הולכת להסתיר את הסיפור שלי כדי שחיילים שיצטרכו יידעו שאני מבינה מה זה התמודדויות, ומה זה לכלכל את עצמך, ומה זה כשאין מי שיתקשר למפקד ויגיד ‘אוי ואבוי אם אתה משאיר את הבן שלי שעה ביציאה'. מלבד זאת", היא מוסיפה, “אני מרגישה שהמחיר ששילמתי על הגיוס יקר מדי בשביל שאתן רק שנתיים".

 שיעור בציונות

בתקופה האחרונה שלושת החיילים מקבלים תזכורות תכופות מהחברה אותה עזבו. בני גילם שנותרו בעולם החרדי נקראים להתגייס לצה"ל בשם השוויון בנטל. אלו שבחרו להתגייס מותקפים ומושפלים לעתים קרובות, והתסיסה ברחובות בהם גדלו מעוררת אצל כולם תגובות רגשיות חזקות. “אני מעריצה חיילים חרדים", מכריזה סג"ם גולדין. “זה בכלל לא קל ללכת נגד הזרם. קשה להגיע עם החברה החרדית להסכמה. כואב לי שאנשים חושבים שזה משקף את כל הציבור, אבל יש תחושה שהעולם החרדי נהיה יותר קיצוני".

רובם ככולם מעידים שלא כל מה שרכשו בעברם נעלם עם הורדת הכיפה, ולא פעם דווקא החיים במסגרת חרדית התגלו כיתרון בצבא. “העובדה שחייתי בפנימייה ממש עזרה לי", משתף סג"ם ננקנסקי. “אם לאנשים קשה לסגור כל שבת שניה, אני רגיל לזה. בחיל ההנדסה יש כמויות מטורפות של חומר מקצועי, והגמרא מפתחת קליטה מהירה, למרות שהיא חומר לא תכליתי. לעומת זאת, מבחינה פיזית תמיד פיגרתי מאחור. בעולם החרדי אין תרבות של אימונים, וגם התזונה שם לא מאוד בריאה. בשר אין כי זה יקר, וקוגל כידוע זה פחמימות ולא בדיוק בונה שריר", הוא מחייך.

“תהליך ההתבגרות שעבר עליי מאז שעזבתי את הבית הוא גם יתרון", מוסיף ניר. “לא קיבלתי אף פעם שבת, ואם היית מכיר אותי בגיל 18, לפני המעבר לתל אביב, היית מצפה שאבלה הרבה סופי שבוע בבסיס. בניתי את עצמי בעשר אצבעות בעיר הגדולה, ויש משהו בחוויה הזאת שהופך אותך לאדם שונה לגמרי".

אף על פי שיש להם ביקורת רבה על העולם ממנו הגיעו, יש להם גם לא מעט געגועים לבית שנותר מאחור. “כחצי שנה אחרי שעזבתי את הבית, אמא התחילה להתקשר אליי בסתר", מתאר סג"ם ננקנסקי. “היא כל הזמן בוכה, מבקשת שאחזור בתשובה ואחזור הביתה. הייתי רוצה לדבר איתה כאמא, ולא כמחזירה בתשובה", הוא מפטיר בקול כבד.

“אני מתגעגעת לאחים שלי, ויודעת שבמה שעשיתי הרסתי להם את העתיד", מצהירה סג"ם גולדין בראייה מפוכחת. “את אחותי כבר לא יקבלו לסמינר שלמדתי בו, כי לחרדים יש מודיעין יותר טוב משל צה"ל, והם יודעים עליי בוודאות. יש לי רגשות אשמה, אבל אני יודעת שהאחים שלי יהיו בעתיד הרבה יותר פתוחים לקבל אנשים אחרים. הרי אין רק אמת אחת", היא מסבירה. “יש הרבה הסתעפויות לאמת, וכל היופי הוא בהרמוניה".

לפני סיום השיחה נזכרת סג"ם גולדין ברגע שבו הרגישה שמצאה את עצמה בחברה החילונית בכלל, ובצבא בפרט. “בעולם החרדי ‘ציוניים' זה כינוי גנאי, ואני כבר בסד"ח הראשון שהעברתי הייתי אמורה לדבר על ציונות ועל היסטוריה", היא משחזרת. “פחדתי, כי אתה לא יכול להדריך אם אתה לא מאמין במה שאתה אומר, וכחרדית לשעבר לא הייתי בטוחה שהכול יושב אצלי בלב", היא מתוודה. “בסוף זה היה הסד"ח הכי טוב שהעברתי בחיים. הדרכתי חיילים מ'עוקץ', ואחד מהם שאל אותי: ‘את באמת מאמינה בציונות, בשליחות וכל החרטה הזה?' הרגשתי שהוא מעמיד אותי בסוג של מבחן. חשבתי רגע, ואמרתי לו שכן. ברגע אחד הכול התחבר".  

 עמוד הפייסבוק של במחנה

 >> לראשונה: קצינה מונתה למפקדת מחלקה בקורס מ"כים חי"ר