במקום חשאיות - הצפה של מידע: ההתנהלות שמבלבלת את הציבור לא פחות מאשר את האויב

בעבר, כשישראל וארצות הברית נערכו למלחמה או כל מהלך צבאי משמעותי, ההכנות נעשו תחת עקרון ההפתעה. צבאות וגופי המודיעין פעלו להסתיר ככל האפשר את הכוונות, לצמצם את מעגלי היודעים ולשמור על מידור מוחלט, עד לרגע שבו המטוסים כבר באוויר והפצצות פוגעות במטרות. אלא שזה כבר לא המצב ועל רקע המתיחות המחודשת מול איראן, נדמה שהכללים השתנו.

כעת, לצד ההכנות הצבאיות יש אין-סוף הצהרות פומביות, הדלפות, איומים, הכחשות ודיווחים על תנועות כוחות, שמציפים את המרחב התקשורתי והציבורי. המערכה על התודעה כבר מתנהלת במלוא העוצמה - עוד לפני שהתקבלה החלטה סופית לצאת לתקיפה. חלק מהמידע אמיתי וחלק לא קטן פשוט נועד לייצר רעש, כדי להציף את האויב ולשרת אינטרסים של מי שמפרסם אותו.

ההיגיון מאחורי השינוי פשוט למדי: לא תמיד צריך להסתיר מהאויב את כל המידע. לפעמים עדיף שהוא ייחשף לכמות גדולה כל כך של מידע, עד שיתקשה להבחין בין האיום הממשי, לבין המסר שנועד להרתיע אותו, ובין הכנה מבצעית אמיתית לבין מהלך שנועד לגרום לו לשנות את פריסת הכוחות, להעלות כוננות או לחשוף יכולות.

אבל יש כאן גם מחיר: המסרים אולי נועדו לבלבל את טהרן, אבל הם מגיעים גם לתל אביב, חיפה, לבאר שבע ולכל בית בישראל. הציבור נדרש לנסות לפענח את אותה תמונת מצב, בלי גישה למודיעין ובלי יכולת לדעת אילו מהפרסומים משקפים את המציאות ואיך הוא אמור להתנהל.

לא כל מה שמתפרסם נועד להסתיר

הדוגמה העדכנית ביותר מגיעה מהדיווחים שפורסמו ב"פייננשל טיימס", על כך שראש הממשלה בנימין נתניהו הורה לצה"ל להיערך למתקפה נרחבת נגד איראן. מתקפה שתוכננה לסוף השבוע של 10 באוקטובר, אך בוטלה או נדחתה בעקבות התנגדותו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. לפי הדיווח, התוכנית כללה תקיפות נגד מתקני גרעין, תשתיות אנרגיה ואתרים הקשורים למשטר האיראני. אלא שפרסום אחר הציג תמונה שונה, וטען שצה"ל לא קיבל הוראה לצאת למתקפה במתכונת שתוארה.

זה דבר שחוזר על עצמו כבר שנתיים, והפער בין הדיווחים ממחיש את הבעיה: הציבור מקבל תמונה חלקית, סותרת ולעתים מבלבלת. גם אם חלק מהמידע מבוסס על מקורות אמינים, אין פירוש הדבר שהוא חושף את התמונה המבצעית המלאה. יותר מזה, עצם הפרסום אינו מוכיח שמדובר בהדלפה מכוונת שנועדה להטעות את איראן. ייתכן שמדובר במאבק פוליטי, במסרים המיועדים לוושינגטון, בניסיון להפעיל לחץ על טהרן או במידע שיצא ללא כוונה אסטרטגית מיוחדת, וכמובן שלייצר "רעש" שיציף את המודיעין האיראני.

מבחינת איראן, כל האפשרויות האלה מחייבות אותה להתמודד עם אותה שאלה והיא - מה ישראל וארצות הברית באמת מתכוונות לעשות?

הביקור של שר ההגנה האמריקאי, פיט הגסת', בישראל, ופגישתו עם נתניהו בבסיס עובדה, הוסיפו עוד שכבה לתמונה. לפי רויטרס, השניים דנו באיומים האזוריים ובשיתוף הפעולה בין המדינות, בתחום ההתקפי ובתחום ההגנתי. עצם הביקור לא מוכיח שהתקבלה החלטה על תקיפה, אבל הוא משתלב בתמונה של מתיחות גוברת ושל היערכות ביטחונית מתמשכת.

ההטעיה מתחילה עוד לפני ההמראה

ההבדל בין הסתרה להטעיה אינו חדש. ערב התקיפה הישראלית באיראן ביוני 2025, דווח שישראל השתמשה, בין היתר, בכיסוי של דיון מדיני בנושא החטופים כדי להסתיר את הכוונה לצאת למבצע. לפי מקור ישראלי שצוטט בעיתון, המהלך נועד להרדים את טהרן ולשמר את גורם ההפתעה.

זהו ההיגיון הקלאסי של מבצע צבאי: למנוע מהאויב להבין מה עומד לקרות, מתי והיכן. אלא שבמציאות הנוכחית, שבה תנועות צבאיות נחשפות במהירות באמצעות צילומי לוויין, מעקב אחר מטוסים, דיווחים ברשתות חברתיות והדלפות מתוך מערכות שלטוניות, שמירת הסוד נעשית מורכבת יותר.

במצב כזה, יצירת תמונת מצב עמוסה יכולה לשרת מטרה אחרתף במקום למנוע מהאויב מידע, אפשר להקשות עליו לפרש אותו. רצף של הצהרות תקיפות, דיווחים על תוכניות מבצעיות, תנועות כוחות כמו למשל המראות רועשות מבסיסי חיל האוויר ותגובות דיפלומטיות, עשוי לגרום למערכת היריבה להשקיע משאבים באיסוף, באימות ובניתוח של מידע סותר. המרחב התקשורתי יחד עם הרשתות החברתיות מספק כלי נוסף להשפעה והטעיה של האיראנים.

כשה"רעש" מגיע גם לעורף הישראלי

אלא שהמרחב הזה לא נשלט רק על ידי הממשלות. את ה"רעש" שנועד להציף את האיראנים במידע "זבל" מעבירים דרך כלי תקשורת, ערוצי טלגרם, חשבונות אנונימיים, סרטונים, תיעודים שנוצרו בבינה מלאכותית ומידע אמיתי שמוצא מהקשרו.

באפריל 2026 פורסם מאמר במכון העיתונות והשלום IWPR, תחת הכותרת Israel: When the Sirens Sound, Fakes Follow, שם תיארו כיצד במהלך המלחמה עם איראן בפברואר 2026 הפכו אפליקציות המסרים למקור מרכזי לעדכונים, אך גם לצינור להפצת מידע כוזב. המאמר ציטט מפעיל של ערוץ פופולרי, שאמר: "זה לא משנה אם החדשות נכונות, מה שחשוב הוא שהן מעניינות".

המשפט הזה מתאר היטב את אחת הסכנות המרכזיות במציאות הנוכחית. מידע לא חייב להיות אמין כדי להפוך למשפיע. די שהוא מעורר פחד, מייצר כותרת דרמטית ומאשר ומאמת את החשש שאנשים כבר נושאים עמם.

הנזק לא מסתכם בתחושת המתח. הציבור הישראלי לא יודע כיצד להתנהל בחיי היום יום, אם לטוס לחו"ל או לבטל את החופשה. המתח מייצר תחושת חרדה שמשפיעה על האזרחים. כאשר הציבור מתקשה להבחין בין מידע אמין לשמועה, גם ההנחיות הרשמיות עלולות להיבלע בתוך שטף הפרסומים. האזרח נאלץ להכריע בעצמו למי להאמין ובמקום לקבל תמונת מצב ברורה, הוא עלול להישאב למעגל של עדכונים בלתי פוסקים, חששות ופרשנויות סותרות.

לא כל כותרת היא סימן למלחמה

מול האפשרות של חידוש המערכה עם איראן, האתגר של ישראל הוא לא רק לשמור על סודות מבצעיים ולהפתיע את האויב. הוא גם לשמור על אמון הציבור, לא לעורר חרדות אצל האזרחים ולאפשר להם לנהל חיי שגרה בלי חשש לאיום תמידי. לדעת להבחין בין מידע מבוסס לספקולציה ולהימנע מלהפוך כל דיווח ביטחוני לחלק מתמונת מלחמה מיידית.

למערכת הביטחון יש אינטרס לשמור על עמימות כשהיא משרתת את ביטחון המדינה. אבל עמימות אינה יכולה להיות תחליף למידע אמין לציבור ובוודאי שאינה מצדיקה הפצת מסרים מטעים לאזרחים. האחריות של כלי התקשורת היא לא פחות חשובה: לא להפוך כל הדלפה להוכחה, לא להציג הערכה כאילו הייתה החלטה שהתקבלה ולא להעניק לשמועה מעמד של עובדה, רק מפני שהיא מתאימה לתרחיש הדרמטי ביותר.

המתיחות עם איראן אמיתית והאפשרות להסלמה אינה תיאורטית. אבל בין האפשרות לתקיפה לבין החלטה לצאת למלחמה יש פער משמעותי.

ייתכן שהרעש שמגיע בימים האלה הוא חלק ממאמץ להרתיע את איראן, להפעיל עליה לחץ או להשפיע על חישובים. ייתכן שחלקו נובע ממאבקים מדיניים ומפוליטיקה פנימית וחלקו פשוט מתוצרי הלוואי של עולם שבו כמעט בלתי אפשרי לשמור מידע בסוד. הבעיה היא שככל שהצדדים מנסים לייצר ערפל אצל האויב, כך גדל הסיכון שהערפל יכסה גם את הציבור שלהם.