בין הצהרות הנטרול למציאות: למה מערך הטילים של טהרן מסרב לקרוס?

הלילה שבין שבת לראשון סיפק תזכורת כואבת למציאות המורכבת של המערכה מול איראן: מספר טילים הצליחו לחדור את מערך ההגנה האווירית של ישראל ולפגוע בערד ובדימונה. למרות הישגים מבצעיים משמעותיים ותקיפות נרחבות של ישראל וארה"ב נגד תשתיות איראניות, נדמה שהפער בין ההצהרות של צה"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון לבין המציאות בשטח הולך ומתרחב.

האיראנים כך נראה בשלב זה עוד מנהלים את מערך טילי הקרקע-קרקע הבליסטיים שלהם גם אם באופן מוגבל. בנוסף מנהלים "כלכלת טילים" ומחפשים את הפרצות בהגנה - שלעולם לא תהיה הרמטית. בכירים בצה"ל הודו בשיחה עם mako שאחרי ההלם הראשוני מערך הטילים האיראני עובר הסתגלות ומשנה את שיטות הפעולה, בהתאם למצב בשטח.

במשך השבועות הראשונים ללחימה, נרשמה מגמת ירידה ברורה בהיקף השיגורים לעבר ישראל. החל מ-3 במרץ, הנתונים הצביעו על התייצבות יחסית בירי הטילים לישראל, עם ממוצע של כ-10 שיגורים ליממה. ירידה משמעותית לעומת הימים הראשונים, אז עמד היקף הטילים על עשרות. בצה"ל ובדרג המדיני מיהרו להציג זאת כהוכחה לפגיעה קשה ביכולות האיראניות, כולל טענות על שיתוק יכולות ייצור. הטענות לפגיעה קשה היו נכונות, חשוב לציין, אבל הניתוח של מצב המערך האיראני לא היה מדויק, לפחות מה שהועבר לאזרחי ישראל דרך התקשורת.

ההערכה המוטעית: האם הירידה הייתה מהלך יזום?

מאז 17 במרץ התמונה החלה להשתנות. קצב השיגורים עלה מחדש ולעתים אף באופן חד, כמו בסוף השבוע. חשוב לציין שעדיין מדובר במספרים קטנים והעלייה היא ביחס להיקף השיגורים הנמוך שהיה. אבל יש לזה מגוון סיבות, כמו מזג האוויר באיראן והפחתת כמות התקיפות ביחס לימים הראשונים של המלחמה. כמו סיבות נוספות אבל המגמה הזו מעלה שאלות קשות לגבי ההערכות המוקדמות. האם הירידה הייתה תוצאה של פגיעה אמיתית ועמוקה או שמא מדובר היה במהלך מחושב מצד איראן, ירידה יזומה במסגרת ניהול מושכל של מערך הטילים?

יותר ויותר נראה שבטהרן לא פועלים מתוך לחץ בלבד, אלא מתוך אסטרטגיה סדורה. למרות המכות שספגו, ושוב נדגיש שהן אכן היו כואבות, האיראנים משמרים יכולת שיגור אפקטיבית ואף מתאימים את קצב האש לצרכים המשתנים של המערכה. במילים אחרות, לא מדובר רק בשרידות אלא בניהול שגם אם האפקט שלו נמוך, 400 טילים ורק 4 אתרי הרס ומספר נמוך של זירות מחימוש מתפזר, עדיין מדובר בטרור שמופעל כלפי מיליוני ישראלים, וכזה שמשבש את שגרת החיים כאן.

גורמים בצה"ל מסבירים שמערך הטילים האיראני אינו נשען רק על בסיסים קבועים וגלויים, אלא על שילוב של תשתיות מבוזרות, מתקנים תת-קרקעיים וכמות גדולה של משגרים ניידים ומוסווים. המשמעות היא שגם אם חלקים מהמערך נפגעים, אחרים ממשיכים לפעול. גם לא נדרש מערך שלם כדי לייצר איום משמעותי, ודי באחוזים בודדים שנותרים פעילים.

המצוד המורכב: תשתיות חלופיות ואויב לומד

הפער בין הציפייה הציבורית ל"נטרול" היכולת האיראנית לבין המציאות, נובע גם מהאופן שבו הדברים הוצגו לציבור. הצהרות על "אובדן מוחלט" של יכולות ייצור או על קריסה של המערך, התבררו כמוקדמות מדי. בפועל, גם אם קווי ייצור מרכזיים ומוכרים נפגעו, הידע, התשתיות החלופיות והמלאים הקיימים, מאפשרים המשך פעולה לזמן לא ידוע וכזה שקשה להעריך באמת. לכן הפרסומים על עוד כמה זמן ישגרו טילים או מתי תהיה ירידה בהיקף השיגורים, זאת טעות הסברתית ובכלל.

חיל האוויר ואמ"ן משקיעים מאמצים רבים כדי לסכל שיגורים ולהעמיק את הפגיעה במערך הטילים האיראני. אבל צריך לומר שההסבר על כך שאיראן היא מדינה ענקית עם מיליוני אנשים, מה שאומר שהחיפוש אחרי הטילים זה כמו "מחט בערמת שחת" אינו מדויק. המערך הזה דורש לוגיסטיקה, תקשורת, מרחבי שיגור בהם התאמנו בעבר כדי לדייק בנקודות ציון ועוד. זה לא שצריך לחפש בכל איראן. עדיין, מדובר בציד מורכב מאוד לביצוע כפי שניתן לראות מהמשך התפקוד של האיראנים.

האירועים של הלילה ממחישים זאת היטב. חדירת טילים ופגיעות בערים בדרום אינן רק כשל נקודתי, אלא עדות לכך שהאיום עדיין חי, מסתגל ונושם. מערך ההגנה האווירית, מתקדם ככל שיהיה, אינו הרמטי ובמיוחד מול מטחים משתנים וטקטיקות מתפתחות של האיראנים, שהם אויב לומד.

בסיכומו של דבר נראה שההערכות האופטימיות מהשבוע האחרון לא עמדו במבחן הזמן. הירידה בהיקף השיגורים הייתה אמיתית, אבל נראה שהפרשנות שלה הייתה שגויה. איראן לא איבדה שליטה על מערך הטילים שלה והיא מנהלת אותו. המשמעות עבור ישראל ברורה: מדובר במערכה ארוכה ודינמית, שבה גם הישגים מרשימים לא מבטיחים הכרעה מהירה.