רס"ל במילואים בן זוסמן זכרונו לברכה, בן 22 מירושלים, לוחם בחטיבה 401 בחיל ההנדסה הקרבית, נפל השבוע בקרב בצפון רצועת עזה. אמו, שרית, ספדה לו בהלוויה ושלחה מסר לעם ישראל: "אם החיילים שלנו הצליחו לשים את עצמם בצד ואת העם במרכז, ראוי שכך יעשו גם מנהיגינו. מנהיגים שלא מבינים זאת, מנהיגים שמסתובבים עם יוהרה, עדיף שיפנו את המקום לאלה שכן יודעים מה לעשות - כי אנחנו חייבים לנצח. זה או אנחנו או הם. זה או הנאצים ועוזריהם, או אנחנו. אתם שומעים, עם ישראל? העולם, אתה שומע? שומעים, אויבים שפלים, תאבי מוות ורוע? עם ישראל חי לנצח נצחים ולעולמי עולמים".
הבוקר סיפרה שרית: "בכל ההתכתבויות שלנו, עד הרגעים האחרונים, בן היה חדור משימה להציל את עם ישראל, להגן עלינו, לחסל את כל אלה שרוצים במותנו. אלה שמקדשים מוות - שימותו. אנחנו רוצים לחיות ואנחנו נחיה. בלי להסס, עם רעל בעיניים, עם סכין בין השיניים, והלוואי שהאויבים שלנו יבינו את זה טוב מאוד. הם מקדשים את המוות - שימותו, אנחנו מקדשים את החיים - ואנחנו נחיה. לסיפור העם היהודי תמיד יהיה סוף טוב, בעיקר בזכות החיילים האמיצים שלנו שממש מצילים אותנו. בשבילם, אנחנו צריכים להיות חזקים, גאים וזקופים. זו עבודה משותפת. לסיפור שלנו יש סוף טוב, פעם אחרי פעם אחרי פעם".
"זה אנחנו או הם. בן יצא למשימה כדי לחסל את האירוע הזה מהעולם, ואם אפשר להחזיר את אחינו ואחיותינו שיושבים במקום הארור הזה עם האנשים הארורים האלה. להחזיר אותם חזרה לחיק המשפחות ולאדמה הטובה. אני בטוחה שגם ברגע האחרון, אחרי שהיד שלו יצאה מההדק בחוסר כוח, אחרי שחיסל את חורשי רעתנו, היה לו חיוך קטן על השפתיים כי הוא עשה בדיוק את מה שנשלח ורצה לעשות. הוא עזר במעט כדי להשלים את התמונה הזאת - לחסל את הרוע, כדי שהטוב יבנה וישגשג ויחיה פה בארץ".
ספרי מעט על בן.
"בן הוא הבכור שלי ושל צבי. הוא נולד בירושלים, מאוד אהב את העיר. אנחנו גרים באותה שכונה שבה אני נולדתי, כך שהילדות שלי שזורה בילדות שלו. הוא היה ילד מאוד טוב, בכור קלאסי, מתעניין בהמון דברים, בעיקר בחילוץ והצלה וצ'קלקות. בגלל שהיה בכור והרבה זמן לא היו מתחרים על תשומת הלב שלנו, הקדשנו לו המון זמן. קראנו לו המון ספרים והוא הפך לתולעת ספרים בעצמו. ביסודי התאהב בזכות צבי בפינג פונג ובנה את עצמו לאט לאט כשחקן מקצועי. הוא למד בבית ספר קשת, בית ספר לחילוניים ודתיים. זה היה לנו מאוד חשוב. אנחנו אנשים דתיים והיה לנו חשוב להיות חלק מהחברה. בתיכון עבר לבית ספר הימלפרב, בנה את עצמו מילד קטן ומרוכז לבחור חזק מאוד, ממושמע, מסודר ואהוב. הוא הגשים המון חלומות, היה עמוס בחברים ובצחוק. עשה שנת שירות בבית שמש, מאוד אהב את הסביבה. התנדב לשירות קרבי בלי שאלה. בשירות הקרבי נהנה מכל רגע. לא תמיד היה לו קל, אבל הוא הצליח. הוא חי אומנם רק 22 שנים, אבל הן היו מלאות, שמחות, טובות ומלאות באהבה. אנחנו מקבלים עכשיו כל כך הרבה אהבה מהסביבה, ברור לנו שזה האור שלו שמוקרן אלינו בחזרה. הוא היה ילד חלום".
הספקתם להיפגש בפעם האחרונה, לתת חיבוק אחרון?
"שבוע לפני, ביום שישי, נפרדנו ממנו בפעם האחרונה. הוא בא לכאן, זה היה השישי הראשון שאכלנו ביחד ארוחת שבת מזה חודשיים. הייתה ארוחה נפלאה, כיפית, טעימה, עם המאכלים שהוא אוהב. אחר כך הגיעו החברים שלו, מבני עקיבא ומהצבא. אלה ישבו בבית, אכלו פיצוחים ושתו בירות, ואלה ישבו בחוץ עם הפלאפונים ועישנו סיגריות. הוא ממש ביקש מאיתנו להישאר ולהיות עם החבר'ה, כי הוא החשיב אותנו לאחד מהם. היה לנו כיף מאוד גדול, התקשורת בינינו הייתה מצוינת. הוא היה מתקשר אלינו כמעט כל יום כשהיה יכול. הייתה תחושה של שלמות וביחד והמון המון צחוק. בן לא סובל גויאבות. אני משוגעת עליהן. בתחילת המלחמה חתכתי גויאבות בבית, שלחתי לו תמונה וכתבתי: 'בן, אין לך למה לחזור, כי חתכתי גויאבות'. הוא כתב לי בחזרה: 'אפילו בעד שלום אני לא חוזר הביתה עכשיו'. לצד הנחישות, המסירות והסדר שלו, היה צחוק מאוד גדול וחיים טובים. מקווה שאחרי שנסיים לבכות ואחרי שהגעגוע יקבל את הצורה שלו, שנמשיך לצחוק, לחייך ולבנות. זה מה שהוא היה רוצה שיהיה פה. אני מאמינה שזה מה שיהיה. אנחנו עם חזק, אנחנו נחיה. אנחנו נלחמים ברוע וננצח אותו - בגאווה ובזקיפות קומה".