המפקדים של צה"ל מתקשים להבין: זו המשמעות של גרילה מודרנית

המלחמה בעזה נחשבת לאחת מהמערכות הצבאיות המורכבות והקשות ביותר שצה"ל התמודד איתן. ככל שהמלחמה נמשכת מתגברים הדיונים בדבר אופי הלחימה, והמסקנה מהתדרוכים הרבים, משיחות עם מפקדים ומהסיורים הבאים שעשינו ב-mako בכל הגזרות שברצועת עזה, היא שהמפקדים בצה"ל מתקשים להפנים באופן מלא את השינויים התכופים שהמלחמה עוברת ואת העובדה שהם במלחמת גרילה מודרנית ועצימה ולא במלחמה קלאסית.

חוסר ההבנה הזה, שקיים בקרב מפקדים בכירים וזוטרים כאחד, מורגש היטב במושגים שהם משתמשים בהם כמו "האויב ברח" או "המחבלים מפחדים להתמודד איתנו", כשמהות לוחמת הגרילה היא עקיצה והיעלמות. חוסר ההבנה הזה משפיע באופן ישיר על קבלת ההחלטות, על האסטרטגיה בשטח, ועל התוצאות הסופיות.

את המערכה בעזה צריך לחלק לפי תחומי זמן. החודשים הראשונים היו במסגרת של מלחמה עצימה שבה צה"ל נכנס כבד ועם הרבה אש. זה הביא להשמדת רוב מסגרות הלחימה שחמאס בנו במשך למעלה מעשור. החטיבות פורקו כמעט כולן וגם השתיים שנשארו, בעזה ובמחנות המרכז, הן כוח לא מאורגן שספג תקיפות רבות מהאוויר.

מערך הרקטות הושמד כמעט לחלוטין וכיום מתבסס על חוליות ואמל"ח מאולתר ובאיכות נמוכה ברובו. גם מערך טילי הנ"ט כמעט ולא מתפקד והמחבלים מתבססים על מטולי RPG שמאלצים אותם להתקרב לכוחות ובכך הרוב הגדול מסוכל עוד לפני השיגור.

נקודה משמעותית היא שגם מערך הייצור התעשייתי הושמד ברובו המכריע ולמעשה, צה"ל השמיד את צבא חמאס, חיסל כמעט את כל ההנהגה הבכירה, את רוב המפקדים וגם את המחליפים שלהם.

המלחמה נמשכה וחמאס החל להשתנות

אבל המלחמה לא הסתיימה והכוחות נשארו בשטח, מה שהביא לאבולוציה ראשונה של חמאס שהפך מצבא טרור גדול ומסוכן לארגון גרילה. האבולוציה הזו נמשכה עוד מספר גלגולים שנעשו על בסיס איסוף מידע על הכוחות שסטטיים ברובם ועל ניסיון הלחימה מול צה"ל הסדיר והכבד, שברובו עומד בשטח קבוע בתוך מגננים שהפכו לנקודת תורפה.

תורת הלחימה של צה"ל מבוססת על עקרונות של תנועה מהירה, הרבה אש וכיבוש שטח. התפיסה הזו, שמוטמעת עמוק בכל הדרגים, מתקשה להתמודד עם מציאות שבה אין קו חזית ברור והאויב פועל במרחב אזרחי צפוף ורווי הרס ותשתיות תת-קרקע. עקרונות הגרילה הן להסתתר, לזהות נקודות תורפה ואז להיעלם במהירות.

עד כמה המפקדים לא מבינים את לוחמת הגרילה ניתן להבין מהדיווחים הרשמיים של צה"ל ומראיונות עם מפקדים, שמתקשים להבין שההצלחה לא נמדדת לא בכיבוש עוד שטח. אז הם נאחזים במדד של נטרול מחבלים בודדים, עד כדי ספירת גופות חסרת כל משמעות ובאיתור פירי מנהרות. חוסר ההבנה הזה וגם השיקוף של הבעיה לציבור, מורגש היטב גם במושגים שמפקדי צה"ל, בכירים וזוטרים משתמשים בהם.

כך למשל, באירוע האחרון שבו מחלקת חמאס הצליחה לחדור למוצב של חטיבת כפיר, בכיר בצה"ל הסביר שתוך חמש עד עשר דקות "המחבלים ברחו". מעבר לעובדה שזה היה עוד אירוע טקטי פשוט עם הרבה כותרות, זה מצביע על חוסר הבנה מוחלט ואפילו הטעיה של הציבור.

חמאס לא תכנן וגם לא חשב שהוא יכול עם 15 מחבלים לכבוש מגנן של צה"ל, שיש בו עשרות רבות של לוחמים, טנקים וכטב"מים מלמעלה. מלכתחילה התוכנית שלהם הייתה לתקוף, לנסות להרוג ואז לסגת למסתור שלהם, עד שיזהו עוד נקודת תורפה.

זה חזר על עצמו בעוד ראיונות, עם מח"ט גבעתי בבית חאנון ומפקדים בח'אן יונס וברפיח, שסיפרו על "מחבלים פחדנים" שבורחים ולא מתמודדים עם צה"ל. אלה מושגים של לחימה מול צבא סדיר, שהיו נכונים לחיילים המצרים שזרקו את הנעליים שלהם וברחו כשצה"ל התקדם במלחמת ששת הימים, לא למלחמת גרילה.

אפשר להוסיף לזה גם את ממדי ההצלחות שצה"ל מציג למרכבות גדעון, שהצליחו לכבוש 75 אחוז משטח רצועת עזה. חמאס לא חשב שהוא יכול לבלום את המתקפה של צה"ל ולכן גם לא ניסה. הפוך, במבצע עוז וחרב הם כמעט ולא יצאו מהמנהרות והאוהלים ההומניטריים שהסתתרו בהם. מחבלי חמאס ישבו בשקט, חיכו שצה"ל יתייצב, יכנס לשגרת הגנה, הם תצפתו ורק אחרי שבועות ארוכים החלו להניח מטענים ומארבים. אז מספר החללים והפצועים של צה"ל החל לטפס.

מסתערים על עוד מרכז כובד שחסר משמעות בגרילה

עוד נראה שמפקדים רבים, בהם גם הרמטכ"ל אייל זמיר ואלוף פיקוד הדרום, יניב עשור, מתקשים לקבל את הרעיון שאי אפשר "לכבוש" את רצועת עזה בצורה קונבנציונלית. בימים אלה צה"ל נערך לכיבוש העיר עזה, כשבתדרוכים העיר מוצגת כמרכז כובד שלטוני וצבאי. הסתכלות ותדרוכים שמבחינה מקצועית לא נכונים ולמעשה, חסרי כל בסיס. בגרילה אין מרכז כובד וגם כשיש, זה נתון לשינויים מהירים. בסוף מרכז הכובד הזה, זה כמה מחבלים שמעסיקים ככל שניתן ולמשך זמן רב אוגדה שלמה של צה"ל.

מלחמות גרילה לא מסתיימות בהנפת דגל לבן על מנהרה שהושמדה או מבנה הרוס. כאשר שטח נכבש, המחבלים ממשיכים לפעול תחת מסווה במסגרת של ניסיונות חוזרים ונשנים לפגוע בחיילים. להתיש אותם ולהקיז את דמם.

התקווה להשגה של "נקודה מכרעת" מייצגת תפיסה שגויה בקרב פיקוד צה"ל. הציבור נאלץ להתבדות שוב ושוב אחרי חיסול מנהיגים כמו מוחמד דף, יחיא סינוואר, האח של סינוואר ואחרי פרוק של גדודים וחטיבות. גם אחרי כיבוש עוד ועוד תאי שטח בעזה. כל הרג של מחבל, חיסול של מנהיג והשמדה של מנהרה חשוב. אבל זה לא יביא לסיום המלחמה. בטח מול ארגון טרור שבו כל קבוצה של מחבלים פועלת אוטונומית.

בכלל, בתדרוכים שעשינו עם כל מפקדי צה"ל מהדרג הבכיר ביותר ועד לזוטרים, נדמה שיש ניתוק שמזכיר את התדרוכים של הגנרלים האמריקאיים במלחמת וייטנאם, וזה מבלי להשוות בין המלחמות. מפקדי צה"ל מציגים תמונה ורודה ופשוט מנותקת מהמציאות הקשה והמורכבת בשטח ובכלל.

זה נותן לציבור הישראלי פיקים של שמחה ותחושה של ניצחון, רק שאז זה מתפוצץ על קרקע המציאות ושוב אנחנו לא מבינים למשל, איך אחרי שנתיים מחלקה של חמאס תוקפת מוצב של צה"ל או אפילו חושבת על זה.

הציבור לא מבין איך אחרי מלחמה ארוכה חוליות גרילה מצליחות לפוצץ מבנים על חיילים, להניח מארבים בצירים לוגיסטיים בעומק השטח ולהרוג חיילים. צה"ל פשוט לא משקף לציבור את מלחמת הגרילה כפי שהיא, וזה בטח נכון לדרג המדיני, ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ.

זה גם מוביל לחוסר ההבנה של המפקדים ובכירי מערכת הביטחון במלחמת הגרילה, בטח המודרנית. זאת מלחמה שמבוססת במידה רבה מאוד על לוחמה פסיכולוגית רב-ממדית וזירתית. אין אף מחבל בחמאס שחושב שהארגון יכול להביס את צה"ל בשדה הקרב.

לכן הם מתמקדים מצד אחד בפגיעה ושחיקה של החיילים ומהצד האחר והלא פחות חשוב, במורל הציבור הישראלי. את זה הם עושים על ידי ירי רקטות מאולתרות ברובן שברור להם שלא יגיעו לשום מקום וגם אם כן, ספק שיעשו נזק. אבל זה מעורר שיח בציבור.

הם עושים את זה על ידי הרג ופציעה של חיילים שההשפעה של זה על הציבור ברורה, בטח אחרי שנתיים. אפילו על ידי מתקפות על חיילים שאין בהם נפגעים, אבל את הסרטונים שהם מפציצים בטלגרם כל אזרח ישראלי רואה ושואל שאלות, בלי לקבל תשובות.

בנוסף לזה, חמאס משקיע מאמצים אדירים בזירה הבינלאומית על ידי פרסום של תמונות הרס ותמונות זוועה, שם רואים בעיקר ילדים הרוגים. ככה ארגון הטרור חמאס מצליח לגייס תמיכה בינלאומית שגוברת ככל שהזמן עובר. בנוסף, לשחוק את התמיכה במלחמה של ישראל, בעיקר בקרב מדינות המערב.

חמאס מבין שהזירה הבינלאומית והתקשורת זה חלק חשוב לא פחות מהרובה. אבל בצה"ל, שיש לו יחידות ללוחמה פסיכולוגית והסברה, מתקשים להתמודד עם הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס ולהבין שזה חלק ממלחמת הגרילה. עיקר התגובות ללוחמה הפסיכולוגית מעזה נעות בין "תשתקו ואל תעזרו לאויב" לבין חוסר הבנה מוחלט של היקף הנזק ואף ההפסד הישראלי. גם כשיש תגובה ישראלית, היא טקטית ולא אסטרטגית.

תוקפים, משמידים - והכל בסוף חוזר אלינו

צה"ל מפעיל כוח אש אדיר בעזה, כולל תקיפות אוויריות, ארטילריה ועוד אמצעים כבדים, כי זה מה שהמפקדים מכירים וזה מה שהם יודעים לעשות. המחשבה בקרב המפקדים היא שהיתרון הטכנולוגי והעוצמה האדירה של האש זה מה שיביא להכרעה מהירה. אבל מעבר לעובדה שזה לא קורה והנה עברו כבר כמעט שנתיים, האש העוצמתית ולפעמים חסרת הרסן דווקא לא יעילה נגד לוחמת גרילה, שהמחבלים שמנהלים אותה מסתתרים מתחת לאדמה, במבנים ההרוסים שבכלל מנצלים לטובתם וכמובן שבין אזרחים.

כך עוצמת האש הישראלית רק מגדילה את כמות ההרס, את הנפגעים האזרחים ובפועל, משרתת את הנרטיב של חמאס במלחמת הגרילה הבינלאומית שלו, שמגבירה את הלחץ על ישראל.

חוסר ההבנה של המפקדים והבכירים בדרג המדיני, מביא לתסכול רב ואז, אגב שוב בדומה לוייטנאם, לשינוי תמידי של יעדי המלחמה. בהתחלה זה היה "פירוק מוחלט של חמאס" ואז עבר למטרת "החזרת החטופים" ו"שליטה בציר פילדלפי" ואז שוב "פירוק חמאס" ו"פירוז הרצועה" ששני האחרונים הם מעשית יעד באחריות הדרג המדיני, על בסיס הישגים צבאיים. שינוי היעדים מבטא הלכה למעשה את הקושי להגדיר מטרת מלחמה ריאלית, כשמתמודדים עם מלחמת גרילה.

לצד הטלת האחריות המלאה למה שהוא לא פחות ממחדל על הדרג הצבאי, חשוב להגיד שבלי הובלה ושינוי מחשבתי של הדרג המדיני הבכיר, לא יהיה ניתן לעשות שינוי תפיסתי ולהתמודד באופן יעיל עם מלחמת הגרילה. אבל יש גם פעולות נדרשות ברמת הצבא, הראשונה שבהם מודעות, הבנת המלחמה ושיקוף נכון שלה לציבור, בלי פומפוזיות מיותרת ובמיוחד כזו שלא מתיישבת עם המציאות. השיקוף הזה הוא קריטי במערכה שרובה פסיכולוגית.

מה שאפשר וצריך לעשות אחרת

כדי להתמודד בהצלחה עם מלחמת גרילה, צה"ל צריך לבצע שינוי תפיסתי עמוק ולאמץ אסטרטגיות חדשות. למשל התמקדות בלוחמת צוותי קרב חטיבתיים ומודיעין, תוך הגדלת האיכות של לוחמי החי"ר והשריון הפשוטים לרמה הרבה יותר גבוהה וממושמעת, כדי שאלה ידעו להילחם באופן מדויק במרחבים תת-קרקעיים ואזרחיים צפופים.

נושא התת-קרקע הוא מחדל בפני עצמו, כי למעט יהל"ם ועוד כמה יחידות מיוחדות צה"ל הגדול לא ידוע להתמודד עם אפקט התת-קרקע ולא מאומן ומוכשר לזה. אין ספק שהמודיעין הישראלי נמצא ברמה מאוד גובהה, אבל ישנו צורך בפיתוח של מודיעין ממוקד, מדויק מהיר לטובת טיפול בחוליות גרילה, לא רק על ידי כוחות מיוחדים.

בנוסף נדרשת הקמה של מערך לוחמה פסיכולוגית צבאי-מדיני יחד עם מערך הסברה, שידע להתמודד מול המערכה שחמאס בסיוע מדינות כמו איראן, מנהלים נגד ישראל. ישראל כושלת בכל נושא הצגת הטרור של חמאס אל מול מאמצים שיש שלא לפגוע באזרחים. כאן צריך לסייג שההשמדה השיטתית של הערים בעזה, ולא רק בתים ממולכדים וכאלה שהיה בהם שימוש לצורכי טרור, הביאה את המלחמה לנקודה בעיתית מאוד. למרות שלא הכריזו על זה באופן רשמי, מדובר בהשמדה שעל פי הערכות היא חלק מנקמה על 7 באוקטובר וכדי לצרוב את מה שהיה בקרב כל אזרח עזתי, גם כדי לגרום להם לרצות לעזוב.

עוד נגיד שעל צה"ל להתאים את הפיקוד והשליטה, שצריך להיות מבוזר יותר. מפקדים זוטרים צריכים להיות עצמאיים יותר בסמכות וביכולות ההפעלה שלהם, כדי להגיב מהר ובגמישות לאירועים מפתיעים ומהירים. בלי לחכות לפקודות ואישורים מדרג של תא"לים ואפילו הרמטכ"ל. אבל כדי שזה יקרה נדרשת הכשרה איכותית ביותר, כוח אדם ברמה גבוהה ואת זה אין כרגע בצה"ל.

לסיום צריך להבין שמלחמת גרילה נמשכת שנים ודורשת סבלנות רבה כדי להשיג את הניצחון. לא תהיה "מכה אחת" שתביא לסיום המלחמה. בעיקר חשוב להבין שמלחמת "חרבות ברזל" היא יותר ממערכה צבאית. מדובר במלחמה על נחישות, תודעה ותפיסות.

צה"ל לא יכול להשתנות ולהיות יעיל אם לא יפנים את הבסיס והמורכבות של מלחמת גרילה. לצד הנחישות והצורך לשחוק את המחבלים, צריכה להיות גם ההבנה שמלחמה ארוכה זו בעיה גדולה יותר לצד של הצבא הסדיר במדינה מערבית.

מלחמת חרבות ברזל כבר מזמן לא בקונצנזוס הציבורי הישראלי וכשזה המצב צה"ל בבעיה. ככל שהמלחמה תתארך היתרון של הגרילה יגבר, משום שהלמידה וההשתנות שלהם מהירה הרבה יותר. בטח כשמעל להכל יש בעזה 50 חטופים ש-20 מהם בחיים.