חייל מוסלמי בגולני
"אני בעיקר מנסה להרגיש את החוויה, כי זו הפעם הראשונה שאני בירושלים". מוחמד בטקס ההשבעה | צילום: מתן פאר, עיתון "במחנה"

בעוד מספר דקות תרעד רחבת הכותל המערבי מקריאות "אני נשבע!" של טירוני מחזור מרץ 13' של חטיבת גולני. הלוחמים לעתיד, שלפני סוף הטירונות, יישבעו אמונים למדינת ישראל ויתחייבו להקדיש את כל כוחם כדי להגן עליה. החיילים מסודרים בח', עומדים נרגשים ופניהם אל הקיר הקדוש. בשורה השנייה של מחלקה 3 בגדוד 51 עומד טוראי מוחמד אטרש, ערבי מוסלמי, תושב הכפר דבורייה שבגליל התחתון. בדומה לחבריו, גם הוא מחכה בקוצר רוח לתחילת הטקס. על רקע קול המואזין שבדיוק פתח בקריאה לתפילת הערב והנצנוץ של כיפת הסלע הזהובה, אטרש עומד במקום הקדוש ביותר ליהדות וסביבו חיילים שנשבעים בתנ"ך. כמה מטרים משם ניצב מסגד אל אקצא – המקום הקדוש לאסלאם, דתו שלו. "האמת היא שאני לא חושב על כלום, אני לא אדם דתי אז המקום לא נותן לי תחושה מיוחדת", מודה אטרש בחיוך רגע לפני שהטקס מתחיל. "אני בעיקר מנסה להרגיש את החוויה, כי זו הפעם הראשונה שאני בירושלים".

הטקס מתחיל, ובתום נאומו של מפקד החטיבה החיילים רצים למפקדיהם. כל אחד בתורו נשבע על התנ"ך ואוחז בנשק, לצלילי קריאות העידוד של המשפחה והחברים שהגיעו לתמוך. כשמגיע תורו של אטרש הוא לא מחפש איש בקהל. "ההורים שלי דווקא רצו להגיע, אבל שכנעתי אותם שלא יבואו", הוא מסביר. "ירושלים מאוד רחוקה מהבית שלנו, אין לנו אוטו, וזו נסיעה ארוכה של כמה שעות. גם ככה כל העניין פה נגמר תוך עשר דקות, חבל". המפקד מסמן לאטרש להגיע; התנ"ך מתחלף בספר הקוראן, מקושט בעיטורי זהב. "אני נשבע, אני נשבע, אני נשבע!" הוא צועק, מצמיד בחוזקה את ספרו לנשק ומחייך.

"למה אנחנו, המוסלמים, לא מתגייסים?"

אטרש (18) נשבע אמונים לצה"ל רק עכשיו, אך מערכת היחסים הייחודית שלו ושל צה"ל החלה כבר לפני שנה וחצי – כשאחיו הגדול, מילאד (19), בחר להתגייס. "עוד כשלמדתי בתיכון שאלתי את המשפחה שלי, 'למה אנחנו, המוסלמים, לא מתגייסים?'" משחזר מילאד. "'למה היהודים, הדרוזים והבדואים כן – ורק אנחנו לא?' הם הסבירו לי שהיהודים מתגייסים כי זו המדינה שלהם, שהדרוזים חתמו על הסכמים עם צה"ל ושאצלנו יש הרבה תנועות אסלאמיות שמתנגדות לגיוס", הוא מספר. "אמרתי להם שזה סיפורי סבתא, ושזה לא מעניין אותי. אני רוצה להתגייס לצבא כדי להגן על הכפר שלי, על המדינה שלי".

ההחלטה להתגייס ולהיות הראשון שעולה על מדים במשפחה הייתה רק הצעד הראשון. למילאד לא היה איש שיסביר לו על התפקידים והיחידות, לכן אביו שלח אותו אל ראש מועצת דבוריה, מושון גבאי, היהודי היחיד שהכיר, שלקח אותו ללשכת הגיוס בטבריה. "בחיי שזו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהכפר", הוא מגלה. "עשיתי צו ראשון, ולא ידעתי כלום על הצבא. הייתי בטוח שכל החיילים בצבא לוחמים. לא ידעתי שיש קרבי ויש ג'ובניק".

חמישה חודשים מאוחר יותר מילאד התגייס והגיע לטירונות בבסיס "ניצנים". "בגלל שלא הכרתי את הצבא, ארזתי תיק לארבעה חודשים", הוא מחייך. "אחרי ארבעה ימים המפקדת אמרה לי שאני חוזר הביתה, ואמרתי לה 'מה פתאום?!' חשבתי שאני הולך לצבא להרבה זמן. גם לא ידעתי איך לחזור הביתה. יצאנו מהבסיס בשעה שמונה בבוקר, והגעתי הביתה רק בעשר בלילה. בחיים לא הייתי כל כך רחוק מהכפר".

חייל מוסלמי בגולני
"לפני הגיוס היה לי ברור רק דבר אחד – שאני רוצה לשרת בקרבי, במקום עם משמעת חזקה" | צילום: תם ביקלס, עיתון "במחנה"

בתום שלושה שבועות מילאד סיים את הטירונות מבולבל מתמיד. הוא היה בטוח שהתגייס להיות לוחם, ולא הבין איך טירונות קרבית נמשכת זמן קצר כל כך. רק כשנשלח שוב ללשכת הגיוס בטבריה הבין שלא שובץ לתפקיד קרבי. הוא ניסה להגיע ליחידה לוחמת, עד שלבסוף החליט להישאר בלשכת הגיוס ולמלא את תפקידו הנוכחי: אחראי על בני המיעוטים בלשכה. "הבנתי שלהסביר וללמד אנשים על הצבא זה תפקיד מאוד חשוב. לא רציתי שמלש"ב אחר יפול כמו שאני נפלתי", הוא מסביר. בעוד שבועיים מילאד צפוי לצאת לקורס קצינים. השאיפה שלו, הוא מסביר, היא להשתבץ בתפקיד אחר, מחוץ ללשכה בטבריה. "אני רוצה לצאת לצבא הגדול", הוא מחייך. "אני לא רוצה להסתגר בתוך הפינה הזאת של בני המיעוטים, אלא להכיר יותר את הצבא, כי אני אוהב את המערכת הזאת. היא כבר בדמי".

את אותן תחושות, מתברר, מילאד העביר הלאה למשפחתו, וליתר דיוק לאחיו הצעיר. כשמוחמד  סיים את לימודיו בבית־הספר בהצטיינות הוא חשב להתחיל ללמוד במוסד אקדמי, עד שאחיו הגדול שכנע אותו שכדאי גם לו לעלות על מדים. "הוא אמר שזה יכול לסדר אותי בחיים", מסביר האח הצעיר. "אחרי כמה שיחות איתו הבנתי שזה מה שאני רוצה – להתגייס, לתרום למדינה".

 "לפני הגיוס היה לי ברור רק דבר אחד – שאני רוצה לשרת בקרבי, במקום עם משמעת חזקה", מוסיף מוחמד. "חודשיים לפני הגיוס עשיתי את כל המבחנים, אחרי שבועיים קיבלתי תשובה ששובצתי כלוחם – וכבר אחרי שבוע הודיעו לי שאני בגולני. סמכתי על אחי שירשום אותי ליחידה טובה", הוא מחייך.

בצבא מקבלים, בכפר דוחים

ביום הגיוס מוחמד השכים קום והתייצב בלשכת הגיוס בטבריה בליווי אחיו מילאד. הוא עלה על האוטובוס לבא"ח גולני ברגבים – והחל את השבועיים הממיינים של טרום הטירונות. היהודים היחידים שפגש עד אז היו הפועלים שעבדו איתו בשיפוצים לפני הגיוס ובהתאם, העברית שלו הייתה דלה. "כל השבועיים האלו לא הבנתי כלום, כי לא ידעתי כל כך עברית", הוא נזכר. "לא הבנתי את הפקודות, לא הבנתי מה שאר החיילים אומרים. היה לי רק חבר אחד, מוסה, גם הוא ערבי, והיינו יחד כל הזמן". בטירונות השניים התפצלו: מוסה שובץ לגדוד 13, ומוחמד לגדוד 51. חברו הטוב עזב – אבל בעיות השפה נותרו כשהיו. "בשבועות הראשונים לא דיברתי בכלל", הוא מתאר. "בגלל שבבית־הספר למדנו בעיקר לכתוב ולקרוא עברית ולא לדבר, הייתי כותב לחברים בצבא את מה שאני רוצה להגיד. זה היה ממש קשה, אבל לאט־לאט למדתי הכול מאפס".

לפני שלושה שבועות מוחמד החל את פרק האימון המתקדם. כעת הוא יושב על ספסל בבסיס אחרי בוחן פלוגה, מנסה להסדיר נשימה, חבריו למחלקה ניגשים אליו ומשווים תוצאות, מגלים ששלו הן הטובות ביותר. "בסך הכול קל לי פה. אני לא מרגיש שמשהו קשה לי פיזית", הוא מחייך, ונדמה שמחסום העברית כבר נפרץ. "אני זוכר שביום הראשון של הטירונות, כשחילקו אותנו לגדודים, הרגשתי בודד, שאין לי אף אחד כאן. ביקשתי לעבור לגדוד 13 כדי להיות עם מוסה, ואחרי שבוע־שבועיים אישרו לי לעבור אבל החלטתי שאני לא רוצה, כי יש לי מפקדים טובים ולא שווה לי. זה רגע שזכור לי ממש טוב", הוא אומר, "כי אז הבנתי שטוב לי".

ההתאקלמות המהירה של מוחמד לא מובנת מאליה, בהתחשב במוצאו המוסלמי. הוא מציין שמעולם לא נתקל בגילויי גזענות במהלך שירותו,  וכך גם אחיו הבכור. לעומת זאת, חיילי משפחת אטרש מספרים שהגיוס הקשה עליהם דווקא במגרש הביתי. "אנשים בכפר מדברים עלינו מאחורי הגב", מסביר מילאד, "וכשאמא שלי מכבסת את המדים שלנו היא עושה את זה בתוך הבית, כדי שלא יגנבו לנו אותם. אנחנו לא מפחדים שיראו את המדים", הוא מבהיר, "אבל תולים אותם במרפסת גבוה, כדי לא להרגיז את השכנים".

חייל מוסלמי בלשכג טבריה
"אם המדינה תחייב מוסלמים לשרת – היא בעצם מתחשבת בהם, משתפת אותם" | צילום: תם ביקלס, עיתון "במחנה"

"למרות הכול, אני חוזר לכפר על מדים", מוסיף מוחמד בהחלטיות. "עד היום לא קיבלתי הערות, וגם אם מסתכלים עליי יותר מדי אני לא שם לב, זה בסדר מבחינתי".

מעבר לציבור הרחב בכפר, שחלקו לא רואה את הגיוס של הצמד בעין יפה, גם רבים מחבריהם הקרובים של מוחמד ומילאד נרתעו מבחירתם לעלות על מדים. "אין לי כבר חברים מהכפר", מגלה מילאד. "כל החברים התנתקו ממני כי התגייסתי, אבל זה בסדר. אני לא צריך אותם, אני בונה לעצמי חברים חדשים פה, בצבא. גם ממוחמד התרחקו קצת כי הוא בצבא", הוא אומר ומוחמד מאשר.

"אמא פחדה מהגיוס בהתחלה", מילאד ממשיך, "כי היא לא מכירה את הצבא, אבל היא ראתה שזה משמח אותי, אז גם היא שמחה. עכשיו היא אומרת גם לאחים שלי שכדאי להם ללכת לצבא, כי אני ומוחמד הראשונים שהתגייסו בכפר. אני גם מנסה לשכנע את בני הדודים שלי. לאט־לאט", הוא מחייך, "אני מקווה שאצליח לגייס את כל המשפחה ואת כל הכפר, כדי שהחברה המוסלמית תתחיל להיפתח".

כבר חושבים על שהירות של האחים הצעירים

ביום שישי האחרון מוחמד התנדב להישאר לשבת בבא"ח, בזמן שיתר חבריו לפלוגה חזרו הביתה. נראה שהאווירה הצבאית הולמת אותו, וחודשי הטירונות שעלולים להיזכר כתקופה קשה, דווקא עברו עליו בנעימים. "ממש טוב לי פה. גם מהשבתות בבסיס אני נהנה, לשבת עם החברים, לעשן. בבית אני סתם משתעמם. אני יושב בבית, לפעמים אפילו הולך להתאמן, וכבר מחכה לחזור לבסיס", הוא מספר.

כשהוא סוגר שבת, מוחמד מפציר במשפחתו שלא תגיע לבקר ושתימנע מהטרחה, מפני שהנסיבות בהן עומדת המשפחה אינן מקלות על היציאה לביקור רחוק מהבית. לפני חמש שנים גילה אביהם של מומחד ומילאד שהוא סובל ממחלת לב ונקבעו לו 100 אחוזי נכות, שבעקבותיהם נלקח ממנו רישיון המשאית עליה נהג למחייתו. כיום המשפחה, על ששת ילדיה, מתפרנסת מקצבת ביטוח לאומי ומסיוע כלכלי של מילאד, הבכור, שעובד בבית מלון בשעותיו הפנויות.

למרות המצב הלא פשוט של משפחתם, מילאד ומוחמד התעקשו להתגייס. "אני לא רוצה שאף אחד מהאחים הקטנים שלי ילך לעבוד במקום לשרת בצבא", פוסק מילאד, "רק שילכו לקרבי לשירות משמעותי. גם מוחמד לא התגייס בשביל הכסף, אלא כדי לתרום למדינה – ואנחנו לא מבקשים ממנו כלום".

מוחמד ומילאד הם זן נדיר. מספר המתגייסים הערבים־מוסלמים בשנה נע בין חמישים לששים. המספרים האלה ככל הנראה לא הולכים להשתנות בשנים הקרובות. בטיוטת מתווה הגיוס של ועדת פרי, שהוצגה לפני כשבועיים בכנסת ודנה ברפורמת הגיוס, גיוסם של ערביי ישראל לצה"ל לא הוגדר כחובה. בניגוד לקולות אחרים מהמגזר, האחים אטרש לא מסכימים עם הפטור הגורף "אם המדינה תחייב מוסלמים לשרת – היא בעצם מתחשבת בהם, משתפת אותם", אומר מילאד.

"כולם חייבים להתגייס ולתרום למדינה, גם יהודים וגם ערבים", מוסיף מוחמד. "לא חשוב איפה ישרתו, העיקר שיתרמו. לי, למשל, לא אכפת אם אשרת באיו"ש או בעזה ואצטרך להיתקל במוסלמים מהצד השני של הגדר. אנחנו שומרים על המדינה שלנו, אנחנו חייבים להגן עליה, וזה לא משנה מי הצד השני – ערבים או לא ערבים, מוסלמים או לא מוסלמים. בסוף, כל אחד שומר על המשפחה שלו".

עמוד הפייסבוק של במחנה

>> שומרות הגבול: יום עם הקצינות של רצועת עזה