התקיפות נמשכות, גם האזעקות: משנים מציאות באיראן - או מפציצים עד שיעצרו אותנו?

אחרי מכת פתיחה שנחשבה מוצלחת ואפילו חסרת תקדים מבחינת היכולת המודיעינית והמבצעית, נדמה שישראל נכנסה במלחמה באיראן לשלב מוכר יותר: מלחמה מתמשכת, פחות דרמטית והרבה יותר קשה למדידה.

העובדה שאלפי איראנים נהרגו ואלפי מטרות הותקפו לא יכולה להיות מדד, שכן במדינה על כך גדולה כמו איראן תמיד יהיו מטרות לתקוף ואת מי לחסל. המדד שצריך לדרוש מההנהגה בישראל הוא מה ההשפעה המצטברת ומה ההערכה שלהם על איראן שאחרי המלחמה.

מפעלים שנהרסו אפשר לבנות מחדש ואם האורניום המועשר יהיה שם, יחד עם מאות הטילים והמשגרים שבמנהרות ה"פקוקות" (חסומות) אחרי המערכה תחת אותו שלטון קיצוני, אז האיום האיראני צפוי לחזור ולהתעצם בתוך שנים בודדות, עם לקחים ממה שספגו.

הפער בין עוצמת הפעילות לבין תחושת ההישג אינו מקרי. חלק ניכר מהפעולות מתבצע מתחת לרדאר. דברים כמו פגיעה בשרשרת אספקה, שיבוש תהליכי הצטיידות ופיתוח, לעתים גם סיכול ממוקד של ידע אנושי קריטי. אלו הישגים שלא תמיד ניתן או רצוי לחשוף. אבל דווקא בגלל זה, קשה לציבור להעריך אם אנו מביאים את איראן לשחיקה עמוקה, או רק משמרים פעילות אווירית בשמי טהרן.

שלושת סוגי ההישגים האפשריים

בצה"ל ומערכת הביטחון נהוג להבחין בין שלושה סוגי הישגים:

1. הראשון הוא עיכוב קצר טווח, שכולל פגיעות נקודתיות, שמייצרות דחייה של חודשים בודדים. זה המצב הנפוץ ביותר שבו האויב סופג מכה אבל מצליח להתאושש במהירות יחסית.

2. השני הוא שחיקה משמעותית, המתבטאת בעיכוב של שנים, ירידה באיכות היכולות, וקושי מתמשך בתיאום ובייצור.

3. השלישי שנחשב לנדיר ביותר הוא שינוי עומק. פגיעה מצטברת שמאלצת את האויב לשנות כיוון אסטרטגי שלם.

לפי אינדיקציות פומביות ומידע גלוי בלבד, ההערכה הזהירה היא שהמצב הנוכחי באיראן נע בין התרחיש הראשון לשני. יש פגיעה ממשית שנגרמה מתקיפה של אלפי מטרות על ידי מטוסי הקרב הישראליים והאמריקאיים.

בכירי משטר ומשמרות המהפכה חוסלו, קווי ייצור של התעשייה הביטחונית נפגעו ברובם ובנוסף, העמיקו את הפגיעה בפרויקט הגרעין האיראני. אבל נכון ליום ה-18 למערכה, כשבעולם גובר הלחץ לסיום המלחמה, עדיין לא ברור אם היקף הפגיעה חוצה את הסף שמייצר שינוי ארוך טווח.

אחד המדדים המרכזיים לכך הוא לא עצם התקיפות, זה קורה שם בכל יום כשצה"ל וסנטקום (פיקוד המרכז של צבא ארה"ב) מתהדרים במספר התקיפות ובסרטונים שמראים פיצוצים, אלא התוצאה שלהן. האם הפגיעה במפעלים האיראניים היא כזו שייקח להם שנים לשקם אותם? האם זה ישפיע על קצב ההתעצמות של איראן ושלוחותיה באזור ועד כמה הקצב הזה יורד? האם איכות היכולות נפגעת? והאם ניתן לזהות שינוי בהתנהגות, מעבר מיוזמה לתגובה או זהירות מוגברת?

גם אם נקבל את התדרוכים הרשמיים של צה"ל וצבא ארה"ב, על פגיעה קשה ולמעשה השמדה של קווי ייצור, מפקדות ובכירים, השיקום אינו שאלה של "אם" אלא של "מתי". תשתיות פיזיות ניתן לשקם בתוך חודשים עד שנים ספורות. שרשראות אספקה עשויות להתאושש בפרק זמן דומה, תלוי בלחץ הבינלאומי. הגורם הקריטי ביותר הוא ההון האנושי: מנהיגים, מפקדים, מהנדסים, מדענים ואנשי מקצוע - בתחומים שבהם השיקום עשוי להימשך שנים ארוכות.

לא רק ההישגים - אלא מה שעושים איתם

כאן למעשה עולה השאלה האסטרטגית האמיתית: לא בכמה פגענו אלא מה נעשה בזמן שקנינו, החל מאיך ומתי ייסגרו את המערכה ועד ההתנהלות בשנים שאחרי, מבחינה צבאית ובעיקר מדינית.

בצה"ל ובמערכת הביטחון מדגישים כבר עכשיו, ואגב זה נאמר גם ב"עם כלביא" ובזירות אחרות, שחלון הזמן שנוצר חייב להיות מנוצל לבניית יתרון טקטי. חיזוק מערכות ההגנה, פיתוח יכולות טכנולוגיות מתקדמות, יכולות צבאיות והעמקת שיתופי פעולה אזוריים.

ללא צעדים כאלו, גם הצלחות מבצעיות מרשימות עלולות להתפוגג. מעבר לזה לייצור תהליך מדיני גאופוליטי מול האיראנים ולייצר את השינוי האסטרטגי.

סימני ההכרעה ככל שיש כאלו או הפוך מכך, צפויים להתבהר רק בחודשים הקרובים וחלק בעוד שנים. ירידה עקבית ביכולות האויב, כשלים חוזרים או שינוי התנהגותי. כל אלו יעידו על שחיקה אמיתית של איראן ואולי גם שינוי כיוון ותהליך שיביא בסופו לקריסת המשטר.

מנגד, חזרה מהירה לשגרה תצביע על סיכון של אינרציה. המשך פעילות אינטנסיבית וגלי תקיפות ללא שינוי אסטרטגי, שבסופו נשמע בעוד שנה אולי שלוש שאיראן שיקמה כמה ממפעלי הטילים, חלק מפרויקט הגרעין ויכולות נוספות. רק שאז לא בטוח שבבית הלבן ישב אותו סוג של נשיא ולישראל תהיה שוב היכולת להגיב צבאית או דיפלומטית-מדינית.

מלחמות מסוג זה לא מוכרעות ברגע אחד אלא נמדדות לאורך זמן. המדד המרכזי הוא לא כמה תקפנו באיראן, כאמור, תמיד נשמע על תקיפות ונראה סרטונים. המדד יהיה האם המציאות השתנתה. ואגב זה, מה שנכון לאיראן נכון גם לעזה ולבנון.