מול שער ריק: כך שותק מערך ההגנה הרוסי של ונצואלה בתוך דקות

מבצע הבזק שבו לכדו כוחות מיוחדים של ארה"ב את נשיא ונצואלה, ניקולאס מדורו, חשף את הפער בין היכולות שעל הנייר לבין המציאות בשטח. שילוב של לוחמה אלקטרונית (ל"א), תקיפות מדויקות ומודיעין עמוק שיתק בתוך זמן קצר את המערך העמוס של ונצואלה שהתבסס בעיקר על תוצרת רוסית, והדגיש שוב את חולשתן של מערכות ההגנה מתוצרת מוסקבה מול צבא מערבי מתואם.

לוונצואלה לא היה סיכוי מול המערך האמריקאי. מצד אחד צבא שעל הנייר יש לו את היכולות, אך מדובר במדינה דיקטטורית וענייה, ומנגד מעצמת-על. מעבר לטכנולוגיה ואיכות כוח האדם, היכולת של האמריקאים לייצר כוח מגוון ומשולב - אירוע צבאי מורכב מאוד לביצוע - הכריעה את מערך ההגנה של ונצואלה, למרות שלזו יש מערכות רוסיות מתקדמות, כמו מטוסי קרב מסוג סוחוי Su-30 וסוללות S-300.

על הנייר, לחיל האוויר של ונצואלה ולמערך ההגנה האווירית שלה הייתה עוצמה שיכולה הייתה לסכל מבצע מורכב כמו זה שהאמריקאים ביצעו. לחיל האוויר של מדורו יש צי של כ-23 מטוסי קרב רוסיים מתקדמים מסוג Su-30MK2, ולצידם שאריות של מטוסי F-16A/B אמריקאיים ישנים ומטוסי אימון/תקיפה קלים מסוג K-8W סיניים.

הנשק הרוסי שנפרס - והאמריקאי שהכריע

מערך ההגנה האווירית נחשב לאחד הצפופים בדרום אמריקה, עם שילוב של מערכות רוסיות רב-שכבתיות כמו S-300VM לטווח ארוך, המסוגלת ליירט מטוסים וטילים בטווח של עד 250 ק"מ. עוד כולל המערך סוללות SA-17 ו-SA-11, וכן מערכות ותיקות מאוד שעברו שדרוגים מסוג SA-2. לכל אלה יש להוסיף מאות רבות, וייתכן שגם יותר, של טילי כתף מסוגים שונים, מתוצרת שבדיה, צרפת ורוסיה, שהיו אמורים להצליח לפגוע במסוקים האמריקאיים.

מול המערך הזה הציבה ארה"ב כוח משימה משולב שכלל, בין השאר, מטוסי F-35, מפציצים מסוג B-1B ומטוסים ללוחמה אלקטרונית EA-18G. את הפשיטה הקרקעית ביצעו לוחמי יחידת העילית "דלתא", שהונחתו במסוקי MH-47 צ'ינוק ו-MH-60 בלק הוק של החטיבה האווירית המיוחדת ה-160, "ציידי הלילה". לחיפוי הופעלו מסוקי קרב קלים מסוג AH-6, יחד עם מסוקי AH-1Z של המארינס.

המערך הזה נבנה במשך תקופה ארוכה, ובצל הכלים שבחזית פעלו יחידות מודיעין ומפקדות רבות, ששילבו את הכוחות השונים והמגוונים שביצעו את המבצע.

למרות שעל הנייר הייתה לוונצואלה יכולת לסכל, או לכל הפחות לפגוע בכוחות האמריקאיים, לא הייתה הפתעה גדולה במהירות שבה קרס המערך של המדינה מדרום אמריקה. למרות הטכנולוגיה הרוסית המתקדמת, מערכות S-300 והבוק נותרו "עיוורות" לחלוטין, וגם מטוסי היירוט הפכו לחסרי משמעות בתוך דקות.

מטוסי הלוחמה האלקטרונית של ארה"ב שיתקו את מערכות המכ"ם והתקשורת, בעוד שתקיפות מדויקות מרחוק השמידו את מרכזי הפיקוד והשליטה עוד לפני שניתנה פקודת ירי אחת, ובהמשך גם את אמצעי הלחימה שהיו יכולים לאיים על הכוחות. אם משהו שרד את המתקפה, מערך הל"א השלים את שיתוקו.

המכה למשטר של מדורו - והסוכנים שהפילו אותו

מעבר לטכנולוגיה ולהון האנושי, הסיבה העמוקה לקריסת צבא ונצואלה בפני ארה"ב טמונה במבנה המשטר. בוונצואלה הדיקטטורית, הקידום בצבא התבסס על נאמנות פוליטית עיוורת לשלטון ולא על יכולת מבצעית. קצינים מוכשרים נדחקו הצידה לטובת "אנשי שלומנו", מה שהוביל לחוסר כשירות מבצעית של מפעילי הטילים, המכ"מים והפיקוד. זה כך בכל דיקטטורה, ובמקרה הזה יש להוסיף שמערך הגנה אווירית הוא תפקיד שוחק, המתנהל בשגרה אפורה ללא אירועים - וקל להפתיע אותו.

גורמים בפנטגון הדגישו שהמבצע לא היה "פעולה של לילה אחד". המודיעין נבנה בדקדקנות במשך שבועות ארוכים של איסוף סיגינטי (מודיעין אותות) ו-ויזינטי (מודיעין חזותי), כאשר על הקרקע פעל, על פי הדיווחים, מודיעין אנושי בדמות צוות של ה-CIA. ארה"ב הכירה כל תנועה של מדורו, כל בונקר וכל פרצה במערך ההגנה.

היכולת הזו אפשרה לאמריקאים להכניס למרחב האווירי גם "כלים פגיעים", כמו מסוקי סער וקרב, שטסו בגובה נמוך מעל קראקס. הפיצוצים שסייעו וחיפו על הכוח המיוחד והרעידו את העיר לא היו רק של פצצות, אלא גם של תפיסת ההגנה כולה - שקרסה בוונצואלה מול העליונות הטכנולוגית, ולא פחות חשוב מכך הארגונית, של ארה"ב. קשה גם להתעלם מהעובדה שפעם אחר פעם מערכי הגנה רוסיים קורסים מול עליונות טכנולוגית ואנושית של המערב, כפי שקרה באיראן ובזירות נוספות.