זה קורה בימים של מבחנים, ברגע הכי לחוץ בעבודה או בעסק הפרטי, זמן קצר אחרי לידה של ילד ולפעמים לפני. אלפי ישראלים וישראליות מקבלים לביתם את המעטפה המבשרת על עוד תקופה של מילואים, עוזבים הכל ובלי לחשוב פעמיים עולים על מדים ומתייצבים. הם עושים זאת בתחושה של שליחות וגאווה – והאמת, גם כסוג של שבירת שגרה ובריחה מצרות החיים. הם עיקר כוחו של צה"ל, אבל הם גם זן שהולך ונכחד. בכל שנה שעוברת פחות ישראלים נושאים בנטל, פחות נכנסים מתחת לאלונקה.
בתחילת החודש התקיים בבסיס הקריה טקס קצינים וחיילים, מצטייני ראש המטה הכללי במערך המילואים לשנת 2016. רא"ל גדי איזנקוט העניק ל-45 קצינים וחיילים במילואים תעודות הצטיינות. עבורנו מדובר בהזדמנות להציץ לעולמם של אנשי המילואים, ולהיזכר שהם לא רק ממלאים חובה אזרחית: הם גם מסכנים את חייהם בהגנה על חיינו.
רס"ר במיל' מ', קצין סיור וצלפים, על חיסול שלושה מחבלים בגל הטרור
"אנחנו גדוד שמאוד אהוב על המח"ט ועושים לא מעט ימי מילואים. תעסוקה מבצעית בכל מיני מקומות, כולל הצלחה גדולה בזמן צוק איתן.
בגל הטרור האחרון, לפני חצי שנה בערך, הגיעו שלושה חשודים כמחבלים לכיוון צומת הגוש. על ידי הכוונה של תצפית הצלחתי להגיע אליהם ולמשוך אותם לכיוון מואר שבו אני שולט בהם והם פחות שולטים בי.
אני מגיע לשם עם חייל אחד ומחביר אליי חייל נוסף. אנחנו עושים להם זיהוי מדוקדק מרחוק, ובשלב הזה המחבלים נראים לנו נקיים. אני אמור להכניס אותם לשטח המאוכלס כדי שילכו לכיוון שאליו הם רצו להגיע, אבל משהו דגדג לי לא לעשות את זה ואני מחליט לעשות להם בדיקה גופנית מעמיקה.
אני מתקרב אליהם, עושה הפרדה של שניים ואחד ובא לעשות בדיקה גופנית על הראשון כשהחיילים מחפים. ברגע שאני נצמד אליו הוא שולף סכין ביד ימין ואני מיד תופס לו את יד שמאל. הוא עם הגב אליי ויד שמאל היא ההגה, התנופה שלו לכיוון הצוואר שלי.
כמה שניות של היאבקות, ואני מבין שבגלל הגודל שלו אני לא יכול עליו. אני גם מסורבל מכל הציוד. אז אני נותן לו דחיפה לאזור האגן, מה שמעיף אותו חצי מטר. הוא מסתובב לרוץ לכיוון שלי עם הסכין. שני צעדים אחורה, ואני דורך את הנשק ויורה בו. גם החיילים שלי יורים, אבל הוא ממשיך להתקדם. רק אחרי עוד כמה כדורים הוא נופל. כל זה והוא סנטימטרים ממני.
אני מסתכל לכיוון המחבלים האחרים ורואה שהם כבר שלפו סכינים ורצים לכיווני. אני מזהה את האיום, מסתער לכיוונם ויורה לכיוון שלהם עד שהם נופלים. סיפור של שש שניות, לא יותר.
זה הכל על אוטומט. בצה"ל תמיד מלמדים אותך להסתער ולפעמים זה נראה לא נכון, במיוחד בשטח פתוח. אבל כשאתה רואה את הסכנה המיידית ואתה פועל כמו שחינכו אותך - מנטרל, מאבטח את האזור – אתה רואה שזה הדבר נכון.
אחרי שהכל נגמר אני עובר דרך החיילים שלי, הדבר הכי חשוב לי, ובודק שהכל בסדר. שכולם במצב טוב, עושים תחקיר. אחר כך אני מתקשר לאישה ואומר שהכל בסדר, אם תשמעי משהו אז הכל טוב. לא מעבר לזה.
בסופו של יום זאת לא הרגשה נעימה. אני או אחד החיילים היינו יכולים לגמור את החיים שלנו. אין שמחה במקרה כזה, אין תחושת גאווה. זה לא שם. בסך הכל עשית את העבודה ועמדת במשימה שלך. זהו".
רס"ן במיל' ע', שייטת 13, על הלחימה בזמן "חומת מגן"
"באינתיפאדה השנייה, שנת 2000, התחילה הפעילות של השייטת בשטחים והעבודה הצמודה עם השב"כ. לא זנחנו את הכשירויות האחרות שלנו - הפעלת כלי שיט, צוללים או פושטים - פשוט הכפלנו את עומס העבודה. ארגון שלם הלך לכיוון אחר, 90 מעלות, שזה סיפור מורכב. ההכשרות של האנשים צריכות לעבור עדכון, השפה שמשתמשים בה, ההכרה של הצבא הגדול. זה היה מהלך לא פשוט שקרה בבום, במבצע שבו נהרג ניר קריצ'מן.
זה היה במבצע לתפיסה של מבוקש, איימן א-טאהא, בעסירה א-שמאליה, שזה כפר ידוע ליד שכם. בעצם הודיעו לנו שעוד שעה המסוקים ביחידה, להכין ציוד מהר ולהיות מוכנים במנחת. קפצנו עם הציוד שהיה לנו, ושהיה בכלל מותאם לסביבה ימית. הכנו את הנשקים וירדנו במהירות לשטח שאנחנו לא מכירים. אני חושב שאפילו עזרים כמו מפות ותצלומי אוויר לא היו לנו.
התחלנו לסרוק את הכפר אחרי המבוקש על פי האינדיקציות של השב"כ. אחרי כמה שעות של סריקה בשטח, הכוח של ניר קריצ'מן ז"ל נתקל במחבל. אחרי חילופי אש קצרים יחסית, קריצ'מן נהרג. שם התחיל השינוי מבחינתנו, שם נפל לנו האסימון. הבנו בפני מה אנחנו עומדים והחלו כמה שנים רצופות של פעילות מאוד אינטנסיבית בשטחים.
הייתה לנו תקופה של הרבה הרוגים ופצועים בשייטת, כי מבחינה מודיעינית זאת פעילות שאתה הולך בה אל האש. ידענו בסבירות של 80 אחוז שאנחנו הולכים לפגוש את המבוקש ולהיתקל. רוב האירועים הסתיימו כשהיד שלנו על העליונה, אבל בחמישה מהאירועים היו לנו נפגעים של היחידה. גם הרוגים.
השיא של זה היה ב'חומת מגן', כשחלק מהצוותים היו בג'נין ובמקביל עשינו את הפעילות הימית. היו מצבים שהיינו יורדים לשטחים לביצוע של שלושה ימים, חוזרים לפנות בוקר לשינה של שלוש או ארבע שעות, ואז קמים לירידה לים בזירה אחרת עם כלי שיט וביצוע מאוד תובעני. לפעמים בתנאים מאוד קשים.
אני זוכר שינוי מאוד חד. בבוקר אתה חוזר, מפרק את הציוד ומתדרך את המבצע הבא שהמורכבות שלו והסיכון שלו למדינה עולים על מה שהיה בשטחים, בטח מבחינת החשיפה. קארין A הייתה חלק מזה, ועוד הרבה דברים שהשתיקה יפה להם.
המעבר ממילואים לאזרחות מורגש אצלי בעיקר בשנתיים האחרונות, כשאני נכנס בחזרה לחיים האזרחיים. אני רואה את האנשים בעבודה, וזה מזכיר את הסיפורים מלבנון, כשאנשים בעורף ישבו בבתי קפה. לוקח זמן להתרגל לזה.
למעט בעלי בעיות רפואיות, רוב האנשים שהיו איתי בסדיר עדיין עושים מילואים ובעצימות מאוד גבוהה. באזרחות יש התמודדות לא פשוטה בלהעסיק אנשי מילואים: בהתחלה מצדיעים ואומרים לך כל הכבוד, אבל בהמשך אתה נעדר מנקודות חשובות, ואנשים שואלים את עצמם למה אנחנו צריכים את הבן אדם הזה. עדיף לי עובד שנותן תפוקה זהה או אפילו פחותה, אבל נמצא כל הזמן. זה דורש ממך להתנהל נכון, להיות דיפלומט ולתת מעצמך 110 אחוז, אחרת פשוט יוותרו עליך. זאת האמת הכואבת, לא משנה כמה אתה חשוב במילואים.
בסוף-בסוף יש קלישאה מאוד נכונה: אין מישהו אחר שיעשה את זה. המערכת הצבאית צריכה את האנשים הטובים".
סא"ל במיל' דרור, טייס קרב, על מלחמת לבנון השנייה
"הטייסת ואני שזורים בצורה הדוקה במה שהמדינה עברה ב-25 השנים האחרונות. היינו בכל מקום שהיה בו עימות.
מלחמת לבנון השנייה לא הייתה מערכה קשה או מסוכנת מדי מבחינת חיל האוויר. מערך הקרב לא חווה את מה שעבר על הלוחמים בשטח, או המסוקים שנכנסו עם סכין בין השניים וסיכנו את עצמם. עבורנו המלחמה הזו הייתה מאוד סטרילית.
אתה יושב במיזוג במועדון, ואחרי שעתיים מוצא את עצמך מעל לבנון. רואה שיגורים משני הצדדים, ועד כמה שאפשר להגיד דבר כזה, אתה רואה במלחמה מחזות מאוד יפים. במיוחד ההבזקים בלילה. ואז, שעה אחרי שהיית בעומק שטח האויב, אתה שוב יושב במועדון עם קפה והחבר'ה. זה מעבר הזוי, אבל אלה החיים של הטייס. בניגוד לאנשים שנמצאים בשטח וכל הזמן באיום, אתה עובר מאפס למאה בשניות.
יש תחושה לא פשוטה למראה טילים שעפים לכיוון שטח ישראל. גם המשפחה שלי שמעה צופרים, ישבה במרחבים מוגנים. אבל דווקא פה עובר בי הסיפוק שאני נמצא במקום הנכון ויכול להשפיע על המערכה. הכי גרוע זה כשאתה נמצא בבית, שומע את הסירנות ולא נמצא שם כדי להשפיע. במערכות ארוכות כאלה לא צריך כל הזמן את כל חיל האוויר, ויש ימים שאתה מוצא את עצמך בבית, שזה הרבה יותר קשה. כשאתה רואה את הבהלה והמצוקה בעיניים של הילדים, את הפחד. והשכנים רואים אותך בחדר המדרגות ואומרים, 'היי, מה אתה עושה פה?'.
יש מצבים שאתה יושב מול אנשים בעבודה ואומר, הם לא יודעים איפה הייתי אתמול. לפעמים אתה שומע חדשות ויודע שזה לא מדויק, או יותר ממה שפרסמו. אבל לוקחים את זה בצורה קלה. לא לספר זה חלק מחינוך של 30 שנה, ובחיל האוויר, מה שלא צריך לדלוף - לא יוצא. לספר היום סיפורי גבורה יכול להביא לזה שנמות מחר, כי אתה לא יודע לאן זה יגיע. עדיף לשתוק ולספר על זה לנכדים בעוד 50 שנה.
לא פשוט לעשות מילואים יום בשבוע (בשגרה, לא כולל מבצעים והסלמות). הייתי שכיר לא מעט שנים, ובהרבה מקומות לא מסתכלים על זה בעין יפה. כעצמאי ובעלים של עסק, לעזוב הכל יום בשבוע זה מאוד קשה. אבל מסתגלים לזה, וגם ככה אנחנו אנשים של שעות נוספות. לא של שמונה עד חמש.
בסופו של דבר, מילואים בשגרה זה יום כיף. ניקוי ראש מהעבודה והמשפחה. אז זה קשה, אבל נותן המון סיפוק. לי אין כוונה להפסיק לטוס עד שיעצרו אותי".