זאת הייתה החוויה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים. אני זוכר איך כולנו חגרנו את המצנחים אלינו, מחכים שיבדקו אותנו, כל חניך מנסה להתרכז כמה שיותר, חלקנו קופצים קדימה וחוזרים אחורה, משננים שוב ושוב את מה שלמדנו במהלך כל הקורס. הרגע הגדול הגיע.

מרגישים כל תחושה אפשרית

כל חייל שמתגייס לחטיבת הצנחנים לוקח בחשבון שבמהלך ההכשרה שלו הוא יצטרך לעבור קורס צניחה מבצעי - אחרי הכול, זהו אחד ההבדלים הבולטים בינינו לבין שאר חטיבות החי"ר. כל אחד מתייחס לקורס בצורה אחרת - חלק פוחדים יותר, חלק פחות, חלק רוצים לסיים עם זה כמה שיותר מהר: המשותפת לכולם היא תחושת ההתרגשות - אי אפשר להישאר אדישים כשאתה עומד לקפוץ ממטוס.

צנחן
שיפתח עלי, שיפתח | צילום: דובר צה"ל, באדיבות גרעיני החיילים

"בסדר כניסה למטוס 'קרנף' דלת ימין להתפקד!". הקריאה נשמעת, זה אוטוטו קורה. רעש המנועים של המטוס מחריש אוזניים, ואנחנו מתחילים להתקדם לכיוון ה"קרנף". ככל שהתקרבנו למטוס הרגשנו את החום שמגיע מהמנועים, את הרוח החזקה, את ריח הדלק. ואחד אחרי השני - דלת ימין ודלת שמאל - עלינו כולנו והתיישבנו בדיוק כפי שלימדו אותנו.

תוך כדי שכולם נחגרים לחגורות הבטיחות, אני שם לב להבעות הפנים של חבריי. אחד נראה לחוץ בטירוף, השני יחסית רגוע, השלישי מסתכל למעלה ומתפלל ליושב במרומים שהכל יעבור בשלום. ואני? אני מרגיש כל תחושה אפשרית. כשהמטוס מתחיל לצבור תאוצה לפני ההמראה, בו-זמנית עוברת בי תחושת פחד, לחץ, חרדה, תפילה, ציפייה והתרגשות. קשה לתאר במילים מה בדיוק עובר עליך ברגעים האלה, אבל בגדול - כמעט ואין הרגשה שאתה לא חווה במהלך הקורס, אבל בצניחה הראשונה התחושות האלה מגיעות לשיא. תפילת הדרך לצניחה עוברת מאחד לאחד, כשכולם צועקים יחד "אמן" ומקווים שיהיה בסדר. המדריכים מפצירים בנו לחייך ולהישאר רגועים, ובכל הזדמנות אפשרית מזכירים לנו להצמיד רגליים בנחיתה. אפשר להגיד שזה היה המוטו של הקורס: "2,3- להצמיד רגליים!". זה בעצם הדבר הכי חשוב במהלך הצניחה עצמה, זה מה שיציל אותך מכל מקרה של פציעה.

אנחנו אשכרה הולכים לקפוץ מהמטוס הזה

המטוס צובר תאוצה, המשלח (האדם שנותן לכל חניך את ה"קפוץ") עומד עם הפנים לכולם ובהתאם לתנועות הידיים שלו כולנו צועקים "היי הופ! היי הופ! היי הופ!", ואז המטוס ממריא. הנה, זה קורה. אנחנו באוויר. הלחץ והחשש גוברים מרגע לרגע, כל אחד לוחץ את היד של זה שלידו, מאחלים אחד לשני בהצלחה. כשהגענו לגובה 400 רגל, המדריכים עברו בינינו וחיברו את הרצועה הצהובה שיוצאת מהמצנח שלנו לכבל ההצנחה. כל אחד מאיתנו מחזיק את הרצועה חזק חזק כאילו היא עומדת לברוח כל רגע. רואים את המתח על הפנים של כל אחד, ככל שעולים בגובה מרגישים את הלחץ באוזניים והמתח גובר.

צנחן
רגע, לפני שניה כל החברים שלי היו פה | צילום: דובר צה"ל, באדיבות גרעיני החיילים

בגובה 1,200 רגל הדלתות נפתחו, ורוח חזקה הורגשה עד לאחרון היושבים במטוס. כאן המתח הגיע לרמות שקשה לתאר במילים: הדלתות של המטוס פתוחות, ואנחנו אשכרה הולכים כולנו לקפוץ החוצה מהמטוס... אף אחד לא האמין שהרגע הזה יגיע כל כך מהר. לאחר זמן קצר נשמעו שני צלצולים קצרים. הדבוקה הראשונה קיבלה את הפקודה לקום על הרגליים ולצמצם לכיוון הדלת. הפקודה "ביקורת הציוד" נשמעה, כל חניך בדק את עצמו ואת זה שלפניו, חברי הדבוקה התפקדו (בצעקות כמובן, כי לא שומעים כלום בגלל הרעש מהמטוס) כל אחד בתורו, ולאחר שהמדריכים וידאו שהכל בסדר, הכול היה מוכן לרגע ההצנחה.

אני ישבתי בתחילת הדבוקה השנייה, מחכה לרגע שהצנחן הראשון ייצא מהמטוס. בינתיים, הרצועה נלקחה מהצנחן הראשון והוא קורב לדלת. השקיעה המדהימה שנראית מהמטוס עוצרת נשימה. ואז, האור האדום נדלק, הראשון קיבל את הפקודה "היכון" והתקרב לקצה של הדלת כשיד אחת שלו מחוץ למטוס, רגל אחת מקדימה והשנייה מאחורה. שניות לאחר מכן, נשמעה הפקודה "קפוץ!" בליווי טפיחה על הגב, והחניך קפץ מהמטוס. מיד אחרי הקפיצה של הראשון, השני כבר הדף את הרצועה, נכנס לדלת, ושוב "קפוץ!", ואחריו עוד אחד ועוד אחד עד אחרון החיילים בדבוקה.

צנחן
להצמיד רגליים, להצמיד רגליים, להצמיד רגליים | צילום: דובר צה"ל, באדיבות גרעיני החיילים

כמו שקית של במבה

בכל פעם שצנחן יוצא מהמטוס, שאר יושבי המטוס מרגישים את כבל ההצנחה רועד כשהרצועה מתנתקת מהמצנח ברגע הקפיצה. אני זוכר שאחרי שכל הדבוקה הראשונה קפצה, הסתכלתי ואמרתי לעצמי: "אה, לאן כולם נעלמו? הרגע היו פה עוד 10 חברים שלי". ותוך כדי מחשבה שעוד רגע גם אני כבר לא אהיה על המטוס, התפעלתי מהמקצועיות והמהירות שבה המדריכים מבצעים את כל הפעולות במטוס בעבודת צוות וכל אחד לעצמו.

ואז הדבוקה שלנו קיבלה פקודה לקום על הרגליים. אני זוכר שהייתי החייל השלישי בדבוקה. צמצמנו לכיוון הדלת, חזרנו על אותן פעולות שביצעה הדבוקה שלפנינו ולאחר שהתפקדנו אחד אחרי השני האור האדום נדלק, הצנחן הראשון בדבוקה קיבל את הפקודה היכון, נכנס למצב בדלת - ופה המתח הגיע לשיא. התחלתי לחשוב על החברה שלי, על המשפחה שלי ועל אלף ואחד דברים אחרים. חזרתי בראש על הפעולות שאני צריך לבצע עם היציאה מהמטוס, ובלי לחשוב פעמיים, כשזה שלפניי קפץ, הדפתי את הרצועה הכי חזק שיכולתי, נכנסתי לדלת ולאחר שקיבלתי את ה"קפוץ!" וטפיחה על הגב, קפצתי אל מחוץ למטוס מנסה להצמיד רגליים כמה שאפשר, עם ראש למטה וידיים על הרזרבי. הרגשתי איך רוח המנועים מעיפה אותי כמו שקית של במבה אל מחוץ למטוס, ולאחר שספרתי בקול "21,22,23" בדיוק כמו שלמדנו, הרגשתי את החופה נפתחת מעליי ובבת-אחת, הרעש המטורף שהיה בתוך הקרנף התחלף בשקט שבחיים לא חוויתי. המעבר החד הזה מהרעש הכי גדול לשקט המוחלט היה אחד הדברים הכי חווייתיים בצניחה.

לאחר שבדקתי שהחופה שמעליי תקינה, הסתכלתי סביבי. ההרגשה הייתה מדהימה - אני עומד באוויר, תלוי בין שמיים וארץ, ובלי לחשוב פשוט התחלתי לשיר: "אני צונח, מרחף וצורח בקולי קולות... אני צונח, ומתחתיי צומח מענה לרוב השאלות..." כל הזמן צנחן, כל הזמן מוכן. זה הרגע שבו אני באמת מרגיש מה זה להיות צנחן. זאת ההרגשה הכי כיפית שיש. קשה לתאר באמת במילים מה אתה עובר שם למעלה.

החיוך לא ירד לי מהפנים

אחרי ששרתי, צעקתי ונהניתי מהחוויה, הגיע הזמן גם להתכונן לנחיתה. תוך כדי שאני מדבר עם עצמי כדי לא להיות בשוק ומזהה את כיוון הרחיפה שלי, האדמה התחילה להתקרב והתחלתי לבצע את כל הפעולות הקשורות לנחיתה, כשכמובן הדבר שהכי מהדהד לי בראש זה "להצמיד רגליים, להצמיד רגליים, לא משנה מה, להצמיד רגליים!".

רב
רב"ט דן שבתאי | צילום: דובר צה"ל, באדיבות גרעיני החיילים

האדמה התקרבה לאיטה, והתחושה הייתה שהנחיתה תהיה רכה ואפילו אם הייתי מנסה לעמוד הייתי מצליח - אבל כבר הזהירו אותנו שהקרקע מפתיעה, ובאמת, בבת-אחת, בלי שציפיתי לזה, נחבטתי בקרקע (לא לדאוג, לא בעוצמה חזקה מידי) וביצעתי גלגול לפי הספר!

מאותו הרגע עד שהגענו לנקודת הכינוס ואפילו אחרי זה, החיוך לא ירד לי לשנייה מהפנים. כל מה שהיה לי בראש זה "זה היה מטורף, זה היה מדהים, אני רוצה שוב!" - ובאמת צנחתי עוד מספר פעמים. גם בצניחות האחרות היה אדיר, אבל לא היה ולא יהיה שום דבר שדומה לצניחה הראשונה שלי, שאותה לעולם, אבל לעולם, לא אשכח.

הצנחנים בוכים בכותל, הגולנצ'יקים מחזיקים במוניטין מפוקפק. איזו חטיבה שווה יותר?