בקיץ 1945 קרה האירוע ששינה את פני ההיסטוריה. בהנחייה של הנשיא טרומן, שני מטוסים אמריקאים הפילו על הערים הירושימה ונגסאקי נשק שלא נעשה בו שימוש מעולם – פצצות גרעין. ממדי ההרס שיצרו ההפצצות היו אדירים והן גבו את חייהם של קרוב ל-160 אלף איש שנהרגו במקום ושל עוד אלפים שסבלו מתופעות לוואי לאחר מכן ובסוף מתו גם הם.
ביום שלאחר מכן, החל מרוץ עולמי של פיתוח נשק גרעיני, כזה שנמשך עד היום ומאיים על עתידו של העולם. הניסוי הגרעיני שערכה קוריאה הצפונית בתחילת השבוע העלה שוב לסדר היום העולמי את הדיון סביב הפצת נשק גרעיני בין מדינות והסכנות הכרוכות בזה. ההצהרות של מנהיגים בעולם כולו, מבלבלות, לעתים מלחיצות ומעלות לא מעט סימני שאלה סביב עתיד העולם. נברנו בנתונים ופנינו לאקדמיה כדי להבין את המציאות הגרעינית העולמית ואת המשמעות של הניסוי בקוריאה הצפונית.
חמש מעצמות הגרעין החזקות בעולם
הראשונה מבין החמש שהצליחה לפתח ולייצר נשק גרעיני והיחידה שעשתה בו שימוש בשדה הקרב הייתה כאמור, ארצות הברית. פרויקט מנהטן היה הפרויקט הראשון בתכנית. מדובר בפרויקט משותף לארה"ב, בריטניה וקנדה שחברו לטובת פיתוח נשק גרעיני, מהלך שנעשה מתוך החשש לפיתוח גרמני מקביל אפשרי. באמצע שנת 1945, לארצות הברית כבר היה מספיק פלוטוניום ואורניום מועשר כדי לפתח שלוש פצצות גרעין מוכנות לשימוש בעוצמה של 20 קילו טון לכל אחת מהן. עד סוף אותה השנה, כבר הייתה מסוגלת לייצר שלוש פצצות נוספות.
מאז, ארסנל ראשי הקרב הגרעיניים של ארצות הברית גדל בקצב מטורף, כאשר על פי פרסומים שונים בשנת 2010 היו ברשותה לא פחות מ-5,113 ראשי קרב גרעיניים שניתנים לשימוש באוויר, בים וביבשה. מלחמת העולם השנייה גררה אחריה את המלחמה הקרה בין הגוש המערבי לצד הקומוניסטי. במלחמה כמו במלחמה, כל צד שואף להתגבר על היתרון של היריב. ברית המועצות העמידה מול הגרעין האמריקאי תכנית גרעין משלה, כזו שראתה פירות ראשונים במהלך שנת 1949, ארבע שנים לאחר האמריקאים. אחד הקוריוזים הגדולים של תכנית הגרעין הסובייטית היה פצצת הצאר – פצצת האטום הגדולה בעולם שבמשך שנים לברית המועצות לא היו היכולות לשנע אותה לאף מקום.
עם התפתחות הבריתות בגושים במהלך המלחמה הקרה והתפתחות הטכנולוגיה הגרעינית, בצד הקומוניסטי פיתחה גם סין תכנית גרעין משלה ובגוש המערבי בריטניה וצרפת נתנו פייט גם הן. אחד מהאירועים המעצבים ביותר של עולם הגרעיני הוא יסוד ה-NPT, האמנה למניעת ההפצה של נשק גרעיני, (Nuclear Non-Proliferation Treaty). האמנה, שנחתמה בשנת 1968, נועדה למנוע הפצה של נשק גרעיני וחתומות עליה רוב מדינות העולם למעט הודו ופקיסטן שלא מוכנות להתפרק מנשקן, קוריאה הצפונית שהחליטה שהיא רוצה לפתח נשק גרעיני ופרשה מהאמנה, דרום סודן שהיא המדינה הצעירה ביותר באו"ם - ומדינת ישראל.
המדינות היחידות שהאמנה מכירה בהן כגרעיניות הן ארצות הברית, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת ואיתן, נאט"ו. נכון להיום, חמש המדינות האלו מחזיקות בתכניות הגרעין הגדולות והחזקות בעולם כשכל אחת מהן מחזיקה באלפי ראשי נפץ גרעיניים. "אלו מדינות שכעיקרון, אין חשש לגביהן בכל מה שקשור לפעילות של הפצה הלאה", אומרת ד"ר אמילי לנדאו, חוקרת בכירה וראש פרויקט בקרת נשק וביטחון אזורי במכון למחקרי ביטחון (INSS). "היחידה שמעלה חשדות בהקשר הזה היא סין", היא מוסיפה, ומסבירה שהחשש העיקרי מסין הוא באשר לכמות ראשי הנפץ שהם מייצרים ולא באשר לאפשרות ההפצה של הנשק הגרעיני.
בתחילת שנות התשעים, כשפורקה ברית המועצות, הייתה סכנה של זליגה גרעינית כתוצאה מפיקוח רופף על מתקני הגרעין ומדעני הגרעין הסובייטים, אבל שיתוף פעולה בין הרוסים לאמריקאים מנע את זה. "גם רוסיה הבינה שיש סכנה, רוסיה לא רצתה שזה יקרה והם עשו סדרה של פעולות כדי לאבטח את מה שיש".
לדברי ד"ר לנדאו, מדינה שהצליחה לפתח תכנית גרעין מחזיקה בתו תקן שמצביע על כלכלה יציבה, על קדמה טכנולוגית ועל יכולות גבוהות. מעמד שכזה מקנה יתרון מסחרי ואסטרטגי שהרבה פעמים הוא קודם ליתרון ביטחוני או אמצעי התרעה יעיל. לכן, מדינה שהגיע למעמד של מדינה גרעינית לא תמהר לשתף בידע והיכולות הגרעיניות שהיא אוחזת בהן.
כל זה נכון, עד שמדברים על צפון קוריאה.
צפון קוריאה – מנהלת עסק גרעיני למטרות רווח
בעוד שהעולם מכיר בחמש יצרניות נשק גרעיני, מדינות שונות חמדו במעמד שנהנית ממנו מדינה גרעינית. בשנת 2004 התפוצצה פרשת עבד אלקדיר חאן (A.Q Khan), פרשה במסגרתה הודה חאן, אבי תכנית הגרעין הפקיסטנית, כי ניהל רשת עולמית להפצה בלתי חוקית של מרכיבי גרעין וידע גרעיני.
הרשת שהקים חאן, הנגישה את הגרעין למדינות רבות ובעצם היוותה את ההפרה הגדולה ביותר של האמנה נגד הפצת נשק גרעיני. כשהפרשה התפוצצה, האמריקאים וסבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) התערבו בעניין על מנת לפרק את הרשת שעל פי דוח סבא"א מנתה לא פחות מעשרים חברות ומדינות בעולם כולו. "אני מניחה שחלקים מהרשת עדיין פעילים", אומרת ד"ר לנדאו. "חלקן זה מדינות במזרח אסיה. זה פחות נמצא על האג'נדה האמריקאית. זו רשת מסועפת ורצינית וכנראה לא הצליחו לעצור את כל הפעילות". בין המדינות שנכללו ברשת הזו היו עיראק, ברזיל, לוב ואיראן.
בתחילת שנות ה-90 צפון קוריאה, שהייתה גם היא חלק מהרשת הפקיסטנית, פרשה מהאמנה הבינלאומית כי רצתה להחזיק בתכנית גרעין משלה. צפון קוריאה שלולא תמיכה כלכלית מסין הייתה נופלת ממזמן, פתחה אפיק כלכלי חדש, האפיק הגרעיני, במסגרתו, היא מציעה את היכולות שלה לכל מי שיהיה מוכן לשלם. "האידיאולוגיה היחידה שלה היא כסף. מי שמוכן לשלם, צפון קוריאה תהיה מוכנה לשתף. היא במצב כמעט נואש מבחינה כלכלית", אומרת ד"ר לנדאו ומוסיפה, "לא מעניין אותה מי קשור למי, מי שיעי ומי סוני ונגד מי הנשק הזה ישמש, מה שהופך את העניין למסוכן עוד יותר. מבחינתה זה כסף, מבחינת העולם זה נשק גרעיני".
העולם פנה לצפון קוריאה מספר פעמים וניסה להפעיל לחץ כדי שתפסיק את תכנית הגרעין שלה. היא מצדה מוכנה לדבר רק עם ארצות הברית ודורשת ממנה סיוע הכלכלי בתמורה לפירוק ממתקני הגרעין. זה כבר כמה שנים שהעולם מנהל עם צפון קוריאה משא ומתן, היא מודיעה כי תתפרק מנשקה ובסוף חוזרת לסורה, לרב בטענה שארצות הברית לא העבירה לה את הסיוע שהיא הבטיחה לה.
למדיניות הצפון קוריאנית יש השפעה לא מבוטלת על המזרח התיכון, שוב, לא בגלל אידיאולוגיה, אלא כי פשוט יש פה מי שמוכן לשלם לה. לנדאו מזכירה שמתקן הגרעין שהופצץ בצפון סוריה בשנת 2007 (על ידי ישראל, כך טוענים מקורות זרים), היה מתקן גרעין מתוצרת צפון קוריאה במודל צפון-קוריאני. "יש סיכוי לא רע שבזמן ההפצצה היו שם אנשים של צפון קוריאה במקום". באשר לניסוי האחרון של צפון קוריאה אומרת לנדאו, "יש את הציניקנים שיגידו שהניסויים האחרונים הם מסר לקונים פוטנציאליים: הדברים עובדים".
איראן – הטכנולוגיה הגרעינית מצפון קוריאה, הטילים משלהם
אחד הלקוחות המרכזיים של צפון קוריאה נכון להיום הוא הלקוח האיראני. "יש מדענים איראניים בניסויי גרעין צפון קוריאנים ומדענים צפון קוריאנים בניסויים של טילים בליסטים באיראן", אומרת לנדאו. איראן נכון להיום, מצהירה שאין לה כל קשר לפיתוח גרעיני, מה שלא עומד בקנה אחד עם שיתוף הפעולה ההדדי שהיא מקיימת עם צפון קוריאה.
תכנית הגרעין האיראנית שואבת מצפון קוריאה את הידע בתחום הגרעין, מפתחת בעצמה את היכולות הבליסטיות ואת מדיניות העמימות, לוקחת מהישראלים. יש כמה כיוונים אפשריים אליהן תחתור איראן. "או שהיא תעבור להיות מדינת סף שיש לה את כל הרכיבים והיא רק מגדילה את מצבורי הגרעין שיש לה, או שהיא תפתח נשק גרעיני בתוך כמה חודשים, או שהיא תצהיר על עצמה כמדינה גרעינית גלויה ותעזוב את ה-NPT, או שהיא תשמור על מדיניות העמימות כמו שמדינת ישראל עושה".
הודו: יש יכולות, המטרה – הרתעה בלבד
בשנת 1946 אחרי שארצות הברית הראיתה למה מסוגלת פצצת גרעין, יצא ראש הממשלה הראשון של הודו, ג'ווהרלל נהרו, בהצהרה כי הודו תשקיע את כלים המדעיים לפיתוח יכולות גרעיניות למטרות שלום, אבל ללא ספק תעשה בה שימוש במידה ותרגיש מאוימת. ואכן, הודו, המעצמה הצבאית הרביעית בגודלה בעולם, פיתחה תכנית גרעין בניגוד לאמנה הבינלאומית וערכה ניסויים פומביים, כאלו שהקנו לה יכולת לשגר טילים בליסטיים בעלי ראש קרב גרעיני בטווח הבינוני.
הודו מעולם לא חשפה את הנתונים הרשמיים באשר לתכנית הגרעין שלה, אבל הארסנל שלה מוערך בין שמונים למאה ראשי נפץ גרעיניים שמישים ומאגרי פלוטוניום ואורניום מועשר שיכולים להספיק לשמונים עד מאה ראשי קרב נוספים. הודו מקיימת פעם בכמה שנים ניסוי אחר בתכנית הגרעין שלה כשהמטרות העיקריות הן המשך פיתוח ותחזוק ההרתעה.
_c.jpg "טיל בליסטי בצבא הודו (צילום: Antônio Milena, ויקיפדיה)")
מול הודו קמה יריבתה הגדולה פקיסטן שפיתחה מולה תכנית גרעין משלה. אבי תכנית הגרעין שלה היה כאמור, עבד אלקדיר חאן שבדיעבד היה אחראי על הפצת רכיבי גרעין למדינות רבות. תכנית הגרעין הפקיסטנית נהגתה לראשונה כבר בשנות החמישים אבל תפסה תאוצה אמיתית רק כשחאן נכנס לעסק בשנות ה-70. בדומה להודו, פקיסטן מחזיקה בכמה עשרות ראשי קרב גרעיניים. גם כאן, הנתונים אינם רשמיים. במקרה של פקיסטן והודו, המטרה של הנשק הגרעיני הוא איום הדדי בלבד. כך העולם מקווה לפחות.
השאלה הישראלית וצומת הדרכים העולמית
נשאלת השאלה – מה לגבי שאר העולם? האם מדינות נוספות יילכו לכיוון הגרעיני, או שנראה השקעה מצד צבאות העולם דווקא באפיקים אחרים? לשאלה הזו עונה ד"ר לנדאו ומסכמת את דבריה: "זאת שאלת השאלות ובדיוק היה לנו כנס בינלאומי ב-INSS שדיברנו על האמנה שנמצאת עכשיו בפרשת דרכים. מדינות כמו איראן וצפון קוריאה הן אתגרים מאוד גדולים לאמנה הזאת; אם איראן תהיה מדינה גרעינית זו תהיה מכה מאוד גדולה לאמנה הזו. אם זו תהיה מכה אנושה, כנראה שנראה יותר הפצה. או שאולי בכל זאת הבלמים נגד תפוצה הן מספיק חזקים".
וישראל, יש לה נשק גרעיני? רב האנשים שתשאלו, יענו שכן. בשביל מה? בשביל להגן על עצמה במקרה של סכנה קיומית. ואז נשאלת השאלה – אם יש לנו נשק גרעיני, למה לא עשינו בו שימוש כשהיינו בסכנה קיומית לפני מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים?
דבר אחד בטוח: ישראל עשתה דבר שאין לו אח ורע בעולם (אלא אם כן סופרים את איראן, שכבר אמרנו שהעתיקה מאיתנו) – מדיניות עמימות. "זה ליהנות מכל היתרונות של להחזיק תכנית גרעין, בלי לשלם בחסרונות של החזקת תכנית כזו", אומרת ד"ר לנדאו. תגידו שמה שיש בדימונה זה כור גרעיני, תגידו שזה מצפה כוכבים או תגידו שזה בכלל מפעל לייצור קרמבו. מדינת ישראל נהנית מהספק וכנראה שתהנה ממנו עוד שנים רבות.