כתבת במחנה על רכב קרבי
עמדה במשימה בכבוד | צילום: ספיר ברונזברג, עיתון "במחנה"

בעוד שיש חיילם שמבחינתם שיא האתגר הוא מסעות של עשרות קילומטרים בתנאי מזג אוויר קיצוניים, יש חיילים שעושים את זה בלחיצה חזקה ונמרצת על דוושת הגז. כל אחד מהרכבים האלו משמשים למשימה שונה, מתמודדים עם מכשולים שונים ומספקים צורך שונה, אבל כל אחד מהם כשלצמו הוא מפלצת עוצמתית, פנטזיה של לא מעט נהגים. סקירה מיוחדת של רכבי הקרב הכי עוצמתיים שיש לצה"ל להציע. תחגרו חגורות, נוסעים.

צה"ל חזק? D9 חזק!

D9
שום דבר לא עומד בפניו - ה-D9 | צילום: ספיר ברונזברג, עיתון "במחנה"
משקל: כמה עשרות טון, עם השריון שנת ייצור: הדגם הראשון נכנס לצבא כבר בשנת 1954, ומאז הוחלף ושודרג מספר פעמים מנוע: 405 כוחות סוס (כמעט פי חמישה ממכונית “יונדאי I־20") מהירות מרבית: כ־10 קמ"ש צריכת דלק: 960 ליטר ל־10 שעות עבודה (בערך פי 50 מצריכת דלק ממוצעת של מכונית “סיטרואן C1" אביזרים: כף דחפור ומעקר (“רוטר") שנועד לעקור סלעים תקופת הכשרה: חודשיים וחצי, במהלכם יש לצבור 30 שעות נהיגה על הכלי תפסו טרמפ: ה"דובי" הוא רכב אינטימי למדי, ובתא הנהג יושבים רק מפעיל ומפקד

ה-D9 המאיים עורר בי כבר מהרגע הראשון רגשות מעורבים. מצד אחד, הרגשתי קטנה מתמיד כשהראש שלי אפילו לא גירד את הקצה העליון של הזחל. מצד שני, כשעליתי לתא הנהג, רגשי הנחיתות נשכחו במהירות. לא כי המצב השתנה משמעותית, אלא בעיקר מפני שהייתי עסוקה בלדפוק את הראש בכל הברזלים של הדחפור. פצועה וחבולה הגעתי לתא המפעיל ושם ציפתה לי הפתעה. אף על פי שמבחוץ תא הנהג נראה קטן וצפוף, דווקא בישיבה על כיסא המפעיל גיליתי הרבה מקום לרגליים, ואפילו יש מזגן!
בעגה הצבאית ה-D9 ידוע בשם “דובי", אבל ברגע שהוא נכנס לפעולה מבינים שאין שום דבר חמוד ופרוותי בדחפור המפלצתי הזה. העוצמה שבה כף הדחפור מרימה את החול והמעקר האחורי מזיז סלעים, מוכיחה שלא סתם זה הכלי הראשון המשמש לפתיחת צירים, להריסת תשתיות אויב ולפינוי שדות מוקשים. אם תרצו, אולי גם להזיז איזה הר או שניים.

יתרון משמעותי: דחפור ה-D9 יכול לעבור כל מכשול ללא קשר לתוואי הקרקע, סוג האדמה ואפילו מטענים ומוקשים כבדים. בשל יכולת זו הוא הראשון שנכנס למערכה במצב חירום ומפנה את הדרך לשאר הכוחות.

מאחורי ההגה: "אין מלחמה בלי D9", מסבירה בגאווה רב"ט כרמל ברקוביץ מקורס מדריכות D9. "הוא חוד החנית בכל מבצע או פעילות, כי מדובר ברכב חזק שעושה את העבודה השחורה".

האמר - הדרייב הנשי

האמר
רכב שטח כמו שכתוב בספר. ההאמר הקרבי קורע את החולות | צילום: ניר בן זקן
שנת ייצור: 1996 מהירות מרבית: 100-30 קמ"ש מנוע: 160-150 כוחות סוס (כמו סירת מנוע סטנדרטית) צריכת דלק: משתנה על פי תנאי הנסיעה אביזרים: בהאמר מסוג טנק ו"עורב" אפשר לירות קרני לייזר בעזרת מערכת משוכללת. הם נקלטים בחיישנים הצמודים לכל אחד מההאמרים, וגורמים לנוסע להרגיש כמו בסרט מדע בדיוני. אפשר אפילו לראות את ה"קרבות" במתב"ת (מערכת תחקור ובקרת תרגילים) בתלת מימד ולהשלים את חוויית הצפייה המשודרגת תקופת הכשרה: 15 שבועות במל"י. מתוך שלושה מחזורים בשנה, במחזור אחד מגויסות רק בנות בעלות רישיון 03 בטרם הגיוס (כלומר עברו טסט על משאית!) משקל: 4.679 טונות תפסו טרמפ: מפעילה וארבעה מילואימניקים

נראה שהמקום הטוב ביותר לשבור בו סטיגמות בכל מה שקשור לבנות ולכלי רכב נמצא ביחידת מפעילות האמרים במל"י (המרכז הלאומי לאימונים ביבשה). אי־אפשר שלא להביט בהערצה בבנות האלו, שנוהגות בשטח כל השבוע ומדגימות רברס מושלם. אחרי שנרגעתי מההעצמה הנשית, התפניתי להתרכז בשורות ההאמרים החונים בחולות.

ההאמר נחשב לרכב שהשימוש בו זול יחסית, והוא מחליף את כל סוגי כלי הרכב שעלות צריכת הדלק שלהם ליום עולה בכמה פעמים על משכורת צבאית ממוצעת. ההאמרים “מחופשים" לטנק, נגמ"ש, D9 ועוד, כשכל אחד מהם מקבל התאמות והגבלות לפי נתוני הרכב שהוא מדמה. ללא הבדל בסוג ההאמר, הנסיעה עצמה מטלטלת ולא מאפשרת לשכוח שמדובר בסופו של דבר ברכב שטח שעושה רק בכאילו.

יתרון משמעותי: רכב שיודע להתמודד עם צוקים, דיונות חול ושלוליות. בנוסף, הוא מצליח להתמודד עם תנאי מזג אוויר קיצוניים כמו קור מקפיא, שלג וברד.

מאחורי ההגה: "לפני כמה שנים הפסיקו לגייס בנים כמפעילי האמרים", מגלה סמל מיקה אלקיים, מדריכת מפעילות האמרים. "הבינו שבנות עושות פחות תאונות ובעלות יחסי אנוש יותר טובים".

פומ"ה – שמתי לי פודרה

פריצה של הנדסה קרבית
משאיר אחריו ענן של אבק - הפומ"ה | צילום: אתר צה"ל
משקל: כמה עשרות טון שנת ייצור: 1988 מנוע: 900 כוחות סוס (פי שבעה ויותר מרכב “פורד פוקוס" חדש) מהירות מרבית: כ־50 קמ"ש צריכת דלק: 100 ליטר לשעת נסיעה (כמעט פי 2.5 מנסיעה עירונית ב"הונדה ג'אז" היברידית) תקופת הכשרה: שבועיים הכשרה במהלך האימון המתקדם של המוהנדסים בבהל"ץ. במחזור האחרון החלה הכשרה ניסיונית מקוצרת בשבוע, שבמהלכה נלמדת נהיגה על פומ"ה ושימוש באמס"פ (אמצעי סער ופריצה המותקנים על הפומ"ה) תפסו טרמפ: בפומ"ה נכנסים כשמונה אנשי צוות

בדרכנו לעבר נגמ"ש הפומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי) בחולות בהל"ץ, שאלה אותי המדריכה אם הבאתי גלח"ץ. בהתחלה חשבתי שזו דאגה אמהית וצהובה לכך שאתחיל להיות חיילת מדוגמת, אבל ערימות הפודרה שהעיפה עליי פומ"ה שעברה בקרבתנו הבהירו את הסיבה לאזהרה. אין ספק, נהג פומ"ה זה התפקיד הכי שווה בצוות. לא רק שהוא נהנה מאוורור צמוד, הוא גם היחיד שלא יהפוך לבן כמו גיישה יפנית בסוף הנסיעה בחולות. אף על פי שהנהג הוא השולט ברק"ם (רכב קרב ממוגן), מי שרואה את הדרך ומדריך אותו בנסיעה הוא המפקד שעומד מאחוריו במהלך הנסיעה. בקיצור, אם אי פעם חשבתם איך ההרגשה לנסוע בעיניים עצומות - פומ"ה זה הרכב בשבילכם.

יתרון משמעותי: ה"גרילר", מכסה המנוע שנמצא בחלק האחורי של הרק"ם. מדריכות הפומ"ה מדגישות שאין דבר נעים יותר מלשכב על ה"גרילרים" בלילות הקרים בבהל"ץ ולהתחמם עד הנסיעה הבאה.

מאחורי ההגה: “לנהג בפומ"ה אין זכות להביע דעה על דרך הנסיעה. הוא יותר כמו הסוס והמפקד הוא הרוכב", מסביר סג"ם אלון לוין, מפקד מחלקת טירונים בבהל"ץ. “חוויית השהייה בתוך פומ"ה משתנה בהתאם לתפקיד שלך. לנהג יש הכי הרבה ת"ש ומקום. המפקד והרפאליסט (מקלען) עומדים ורואים את הדרך והחובש והקשר יושבים בתוך תא לוחמים ומרגישים כמו בקופסת טונה סגורה".

"דוד" – מגיע בצבע אחד בלבד

רכב דוד
ביטחון באחריות | צילום: ספיר ברונזברג, עיתון "במחנה"
משקל: 3.5 טונות שנת ייצור: 2006 מנוע: 122 כוחות סוס (ממש כמו מאזדה 3 החדשה) מהירות מרבית: הנהגים במג"ב מדגישים שהם נוסעים רק במהירות המותרת, שהיא 70 קמ"ש, אבל במצב חירום הרכב יכול להגיע למהירויות גבוהות בהרבה צריכת דלק: משתנה על פי תנאי הנסיעה אביזרים: על גג הרכב ישנו מתקן אליו מכניסים טילי “ונוס" המיועדים לפיזור הפגנות. במצבי חירום המפקד מפעיל את הטיל באמצעות שלט, ויורה רימוני גז מבלי לסכן את יושבי הרכב תקופת הכשרה: במג"ב תצטרכו לעבור טסט ראשון אחרי שבועיים של נהיגה בתנאי שטח שונים, ואז תחל תקופת המלווה הכוללת 50 שעות. עדיין עדיף מתקופת המלווה עם אמא שלך תפסו טרמפ: נהג, מפקד ובין שניים לארבעה לוחמים לפי דגם ה"דוד"

כשביקרתי בפלוגת מג"ב בבית אל כדי לראות את הרכב שמשמש אותם לפעילות יום־יומית, הבנתי שאני צריכה לשים לב לדברים החשובים באמת. “וואו, הוא בצבע של המדים שלכם!" התלהבתי כמו פאקצה במכירת מגפונים ב-to go. לבד מהצבע המהמם, ה"דוד" גם ממוגן בפלדה מכל כיוון, בעל רשתות ברזל על החלונות, כך שאין ספק שלפנינו רכב מלא בוואסח. ה"דוד" בנוי על שלדה של רכב השטח "לנדרובר דיפנדר", ובעל תיבת הילוכים ידנית (חמישה הילוכים, למתעניינים) המאפשרת להאיץ בצורה מהירה במקרה הצורך. הנסיעה ברכב עצמו נוחה, בעיקר לאלו שיושבים במושבים הקדמיים ולא קשורים לכיסאות מאחור, אבל כנראה שכשאתה יוצא למשימות בט"ש באיו"ש, אתה יכול להתפשר קצת.   

יתרון משמעותי: רכב ממוגן, זריז וקטן יחסית, כך שהוא מתאים בדיוק לייעודו כרכב קרבי עירוני לאזורי עימות. אפילו גלגלי ה"דוד" ממוגנים, כך שבמקרה של נקר עדיין ניתן להמשיך לנסוע עשרות קילומטרים, דבר שיכול להיות קריטי בזמן אירוע.

מאחורי ההגה: "לפני שנתיים הוקפצנו עם ה'דוד' להפס"ד בנבי סאלח", מספר רס"ם בני סיטוטאו, מ"כ בפלוגה י"ב. "זרקו עלינו אבנים מכל כיוון ואפילו הפילו עלינו מקרר. אם לא הרכב הזה, היינו מתים".  

ונשק יום הדין... ניידת רפואת שיניים

כתבת במחנה על ניידת רפואת שיניים
בדרך למבצע עקירת שורש - ניידת רפואת השיניים | צילום: ספיר ברונזברג, עיתון "במחנה"
משקל: 12 טונות שנת ייצור: 2002, נכנסה לצה"ל בשנת 2010 מנוע: 255 כוחות סוס (כמעט פי שמונה מאופנוע ממוצע) מהירות מרבית: 85 קמ"ש צריכת דלק: ליטר דלק לכל חמישה קילומטרים (קטנה מפי שניים מ"מרסדס" A CLASS) אביזרים: כל דבר שהופיע בסיוטים שלכם על רופאי שיניים, כולל כיסא טיפולים ומכשיר רנטגן תקופת הכשרה: אין, היחידות שנהנות משירותי הניידת “תורמות" נהג שמסיע אותה למוצב היחידה תפסו טרמפ: נהג, רופאת שיניים ושתי סייעות

אל תיתנו לחיצוניות הלבנה והאפרורית של ניידת רפואת השיניים לבלבל אתכם, זהו רכב שמח וכייפי למרות הייעוד המפוקפק שלו. לא רק שזהו רכב נדיר (רק שתי ניידות פועלות כיום בשירות צה"ל והשלישית עתידה להיכנס לשירות בעוד כשבועיים), אלא שבמקום קסדה ואפוד, החיילות בו נוסעות עם חלוקים כחולים - כבר שינוי מרענן. בתא הקדמי בו נוסע צוות הניידת נוח למדי, אבל האטרקציה האמיתית של הרכב נמצאת בחלקו האחורי.

כבר בכניסה לחלל הניידת מתגלה מעין “חדר המתנה", בו תוכלו לשוחח עם סייעת רופא השיניים החייכנית ולתהות למה לא הרגעתם עם ה"טעמי". אחרי שתיכנסו לאזור המרפאה תוכלו לברר בעזרת הציורים על הקירות באיזו פלוגות ביקרה הניידת בשבועות הקודמים ו"ליהנות" מטיפול שיניים על חשבון הצבא וחיוך כמו בפרסומות למשחת שיניים.

יתרון משמעותי: זמינות. "פיות השיניים" של פיקוד הדרום יגיעו לכל מוצב בגבול עזה או בסיס בקרבת אילת. אם חשבתם שהשירות הקרבי יציל אתכם מסתימה או מעקירה, טעיתם.

דבר הנהג: "הרעיון בניידת הוא להביא את רפואת השיניים לשטח, אחרת הלוחמים לא יזכו לטיפול כל השירות", מסבירה רופאת השיניים סרן ד"ר יעל ארבל. "זה עושה טוב לחיילים כי הם מרגישים שלצבא אכפת מהם. יש בתפקיד המון שליחות".

עמוד הפייסבוק של במחנה

>> הטכנולוגיה שהופכת את צה"ל לאחד הצבאות החזקים בעולם