"יובל! יובל דיין", צועק איש מבוגר במבטא מרוקאי. רב"ט יובל דיין מתיישבת באחד המושבים באוטובוס לתחנה מרכזית אשדוד, ולפני שמספיקה להתמקם האיש כבר ניצב לפניה. "למה את ככה, נוסעת באוטובוס? איפה הנהג? איפה הוולוו? לא משלמים לכם שם בריאליטי?" לשאלות כאלה בדיוק את צריכה להיות מוכנה כשאת בת 20, בלי רישיון ובין החיילות המוכרות במדינה. "עניתי לו, שלא, אני חיילת עכשיו, ואין לי נהג צמוד. הוא מתבונן שוב ומחליט, 'כנראה התבלבלתי, את רק נראית כמוה'", מספרת דיין לקהל במופע שלה בזאפה הרצליה לפני שבועיים. מי שהייתה עד לפני קצת יותר משנה תלמידת תיכון, כובשת היום מועדוני הופעות בזה אחר זה, לצד שירות בלהקה הצבאית 'קיטבג', של חיל החינוך והנוער.
דיין שזכתה לתואר זמרת השנה במצעד השנתי של ישראל לשנת 2014, נכנסה לנו לתודעה בעונה הראשונה של התכנית "דה וויס". לחצים בלימודים ועומס נפשי הביאו אותה לפרוש בשיא, אך כבר בשנה האחרונה ללימודיה היא התחילה לעבוד על אלבום בכורה, "לאסוף". האלבום ראה אור בשנה שעברה, מעט אחרי שהתגייסה לצה"ל. "הצבא תופס חלק מאוד חשוב בחיים שלי. אני קודם כל חיילת, לפני שאני עושה מוזיקה. כששואלים אותי מה אני עושה כרגע, ישר אני עונה, 'חיילת'. שואלים 'מה, את לא ממשיכה במוזיקה?'. אז זה קורה תוך כדי, משלבת את זה בזמן הפנוי שיש לי בשירות".
יום ראשון, 9:00,
תל השומר
האולם במדור ההפקות בבסיס תל השומר עדיין ריק מאנשים. דיין מדליקה את האור, נכנסת לחדר המעט מאובק, ומניחה את תיק הבד האדום לצד הבמה. לאט לאט החדר מתמלא בחבריה ללהקה ויחד הם מסדרים את הבמה לפני החזרות - מתופף אחד, שניים על גיטרה ועוד אחד על קלידים, יחד הם סוחבים את הכלים.
כמו דיין, רוב חברי הלהקה עוסקים במוזיקה גם מחוץ לשירותם הצבאי. "מוזיקה זה מקצוע של נשמה", היא קובעת. "ואתה עושה את זה על מדים. יש בזה משהו מאוד יפה, אבל יש בזה משהו שלפעמים מדכא אנשים שלא עושים עוד משהו חוץ מזה". אם יש משהו שדיין מאוד מקפידה עליו בין השגרה הצבאית למקצועה בתור זמרת, הוא למידה. "לימדתי את עצמי לנגן על תופים תוך כדי ההופעות. אני מאוד סקרנית. הנגנים שלי תמיד מסתלבטים על זה שיום יבוא, וכולם יקבלו טלפון שאני לא צריכה אותם יותר, יובל מלווה את עצמה לבד", היא צוחקת. "באופן יותר רציני אצל מורה אני לומדת קלידים ופיתוח קול, זו משאת נפשי כרגע. מוזיקה זה מקצוע שיכול בשנייה להסתיים. כל רגע יכול לצוץ כוכב חדש מאיזו תוכנית ריאליטי שיהיה יותר נוצץ ויותר מצליח – ואתה תפלט החוצה".
יום שלישי, 12:00,
קניון עזריאלי
כשהמלצר מניח את החשבון על השולחן, הוא משתהה עוד זמן מה ואז שואל בהססנות, "ואפשר גם תמונה איתך?" דיין לובשת בחזרה את הסוודר הצה"לי שלה, מהנהנת בהסכמה ומיד מותחת חיוך גדול לעבר אייפון שמישיר אליה מבט. ההמולה של קניון עזריאלי, המלא מפה לפה בחיילי הקריה שמחפשים ארוחת צהריים זריזה, לא מרתיעה את אותה: "זה חלק מהעבודה. אני לא מרשה לעצמי להתלונן", היא מסבירה. "הרבה פעמים שואלים אותי, 'לא מציק לך כל העניין הזה של התמונות? בא לך עכשיו שקט, לא בא לך שכל הרכבת תסתכל'. ואני אומרת, רגע, בוא נחזור שנייה אחורה. אני מוקפת כל יום באין־ספור אנשים, שהחלום שלהם זה המוזיקה, והם עורכי דין, או מנהלים. הם לא זכו בזה. אני קיבלתי מתנה. המחיר שאני צריכה לשלם, במירכאות, הוא כל כך קטן בהשוואה לעומת מה שקיבלתי. מי אני שאגיד משהו".
עבור מרבית החיילים, רב"ט דיין היא בעיקר אייקון טלוויזיוני, אבל נדמה כי במבצע הצבאי האחרון, היא גם סיפקה לחלק מהלוחמים כמה רגעים של שפיות. "אתה נוסע לבסיס, ופתאום באמצע המופע ־ אזעקה", היא נזכרת. "ועדיין, זה לא כאילו הייתי בשדה הקרב. אמנם התמודדתי עם הדברים שלי תוך כדי, כתושבת אשדוד שטיל פגע מאה מטר מהבית שלה", היא נזכרת. "לא נסעתי לשטחי כינוס, הייתי יותר בכיפות ברזל. עשיתי כל מה שהיה אפשר לעשות, במלחמה, עד הסוף. אני זוכרת שהסתובבתי במסדרונות בית־החולים בתל־השומר, הגיטרה על הגב, ופשוט נכנסנו לחדרים של פצועים והתחלנו לנגן. אתה לא מתחיל לברור, למי לנגן ולמי לא. היה פצוע שנכנסנו לחדר שלו, והוא בדיוק ישן. אמא שלו שמעה שבאנו לשיר, אז היא העירה אותו. אמרה לו, 'תקום, תקום', והוא ממש התעצבן עליה. אנחנו נכנסים לחדר, רואים אותם מתווכחים, ואז הוא הסתכל עליי – וממש התחיל לדמוע, ישר השתתק. הוא והיא ביחד, ממש בכו. ניגנתי להם את 'עד שתחזור'. זה היה ממש מרגש".
יום חמישי, 19:00,
חדר אמנים, זאפה הרצליה
היא יוצאת דרך הדלת האחורית ואז נכנסת שוב, כאילו מחפשת דבר־מה. שעות בודדות לפני שהאולם יתמלא באנשים שבאו בשבילה, דיין עסוקה בלדאוג לפרטים הקטנים ביותר. בחדר האמנים הקטן, שכולל כורסאות שחורות מעור, שולחן מעץ מלא וחדרון להתארגנות עם מראה של כוכבי רוק, הנגנים, לבושים לפי צו האופנה, שרועים באזור הספות וצוחקים כשדיין חולפת על פניהם ומכריזה: "Four, Three, Two..." והחבורה מיד פוצחת בגרסת א־קפלה לקאבר אותו יבצעו בהמשך הערב. "ברגע שאני כביכול מחלקת הוראות לכל הנגנים והצוות שעובד איתי, אני חייבת להיות מאופסת. לא יכולה שמשהו יראה מזלזל. אני מעדיפה לתפוס את הצד היותר מארגן. הכל צריך להיות לי ברור".
מי שצופים בה מהצד, יושבים בנישה שלהם בשקט ומפקחים על המתרחש, הם ההורים של דיין. הנוכחות שלהם מביאה את המורכבות שבאישיות שלה להתפרץ החוצה: מנהלת העניינים מצד אחד, והילדה הקטנה של אבא מצד שני. "המשפחה היא הקרקע היציבה שלי, וזו קרקע אידיאלית לאדם במצבי".
"מצבך"?
"ילדה לא רגילה. מהבחינה הזו שאני עובדת עם אנשים שהם פי שניים מהגיל שלי, בעשייה שלהם ובמה שהם עברו. באיזה שהוא מקום אני מרגישה שכל היום אני מתנהגת כאילו אני איזה שהוא 'בוס', משדרת משהו גבוה למרות שאני לא באמת כזאת מקצועית, ואין לי כל כך הרבה ניסיון. לכן כשאני באה הביתה, בא לי פתאום להיות הילדה הקטנה, שמכינים לה לאכול, ודואגים לה, וצריכה את הנסיעה הזו הביתה ולישון בבית". נדמה כי ברגעים אלה, יובל 'הבוסית', היא זו שבאה לידי ביטוי, אך דיין נותנת פרשנות אחרת לעניין. "אין אצלי 'יובל' ו'יובל דיין'. אני אותו בן אדם, כל הזמן. אותם עקרונות, אותו דיבור, אותה התנהגות. יש את הבסיס שלי: עקרונות, יתרונות, חסרונות, אמונות, עניינים. ועל זה אני בונה פילטר מאוד עדין. עם חברים, למשל, זה יותר הצחוקים והדיבורים שלנו. בעבודה אני יותר רשמית".
יש רגעים שאת מפחדת לאבד את האיזון הזה?
"בטח, קרו מקרים. זה החיים. אבל לא קורה מצב שאני מאבדת את זה לגמרי. אני ממש מאמינה, שכל מה שבא אלי, זה בגלל שעשיתי איזו טעות מסוימת, לכן אני מאוד שקולה. אני יודעת שאם יש לי יום באסה, זה כי מחזירים לי על זה. אני מאמינה מאוד במנטרה הזאת ומשתדלת מאוד לחלק את הזמן שלי כמו שצריך. להתנהג יפה לאנשים. לא לזלזל באף אחד, זה המוטו שלי. אני הולכת ישר ומקווה שזה ימשיך ככה".
בעוד החברות הטובות מגיעות לסיור מאחורי־הקלעים, אחותה הקטנה, בן־זוגה וגם הזמר עידן עמדי קופצים להגיד שלום, דיין נוטשת את כולם בשיא, מרכיבה את האוזניות ויוצאת היישר למרפסת האחורית, לעשות חימום. המנהל האישי יושב במרחק־מה, מציץ מרחוק, המשפחה מסוגרת בחדר – ודיין מתחילה להתהלך מצד לצד, מזמזמת וצועקת, מתנתקת מהסביבה. "רק חצי שעה לפני ההופעה, זה הזמן היחיד הפנוי שלי להתרגש", היא מודה. "עד אז, זה עובר לידי. גם אחרי הופעה, אני לא משתגעת. מתרגשת, שמחה, אבל זה מתון. דיין מציצה מדלת חדר האומנים על היושבים באולם שמחכים לתו הראשון שתנגן. בתוך החושך הם לא קולטים אותה מביטה ובוחנת אותם. הקלידים מתחילים להשמיע צלילים ראשונים ודיין צועדת לכיוון הבמה.
יום חמישי 22:00,
זאפה
על הבמה נדמה שהיא משוחררת יותר מתמיד. חולצת נעליים, צוחקת עם הקהל ומוחאת כפיים בקצב בשיר "השבת כבר נכנסת", שהיא מבצעת בדרך כלל עם שלומי שבת. נדמה כי אין זכר לדיין ה'בוסית' מההכנות להופעה, זו שנותנת הוראות לתאורן: "בלי אורות אדומים וכחולים בבקשה. אני רוצה רק ירוק, לבן וצהוב. צבעים כאלה שירגישו כמו מדבר. שירגישו חופש".
לצד רוח המדבר החופשית שדיין מבקשת שתהיה נוכחת בהופעות, כל בחירה בהופעה נלקחת במלוא הרצינות. "המעבר בין הפרפקציוניסטיות של ההכנות לפני ההופעה, לבין ההופעה עצמה ־ שהכול צריך להיות מאוד זורם אבל מאוד מחושב, הוא חד. צריך ליהנות על הבמה ולא להיראות כאילו אנחנו עכשיו מנגנים בתזמורת אדוקה שכל תו זה בול במקום. מה שאכן נכון, אבל מצד שני לאלתר קצת, לזרום ולצחוק. לתת להכל להתחבר ביחד", היא מסבירה.
דווקא בין קטעי הקישור במופע, בהם דיין מדברת על חייה האישיים - החל ממפגשים אקראיים ברחוב וכלה במשפחה, ההופעה במועדון מגיעה לשיאה. "בשלושה שירים הראשונים קשה לי להיפתח, אחר־כך זה כבר מתחיל לזוז והכול קורה", היא מסבירה בחיוך.
למחרת בבוקר דיין תתחיל עוד יום כחיילת מן המניין. "יש ניגוד קיצוני בין להופיע בזאפה יום אחד, ויום אחר כך לעלות על מדים", היא מודה. "קשה לי לקבל את העובדה שיש אנשים שבכלל מופתעים מעצם הבחירה שלי לשרת. גדלתי בבית שבו חונכתי שיש פרק בחיים שנקרא לימודים, אח"כ צבא ולאחר מכן טיול או לימודים. כמו בכל בית נורמלי בישראל. זה לא אומר שביום שהתפרסמתי כל העקרונות הלכו לפח, שעכשיו אני אחשוב רק על עצמי ועל טובתי האישית. אז נכון, למצוא זמן לעשות הכל זה קשה. אני לא רוצה לוותר על כלום, לא על כושר, לא על חברים, לא על שירות בצבא, וגם לא על קריירה או זמן עם המשפחה. דווקא כשאני יודעת שיש לי הרבה על הכתפיים, אני מתפקדת הרבה יותר טוב. אז אני לא מוותרת על כלום".
מחיאות הכפיים נשמעות, דיין מודה לקהל ויורדת מהבמה, עדיין יחפה. מדלגת לעבר חדר האומנים. כמו בסינדרלה בחצות הקסם פג, האורות נחלשים אט־אט והקהל מפנה את אזורי הישיבה. מזמרת נערצת שמזמזמים את השירים שלה, דיין עולה על הרכב של ההורים וחוזרת להיות חיילת בת 20. "מחר צבא", היא מסבירה.