כראמה
חיילי צה"ל בפעולת כראמה. 29 הרוגים | צילום: אתר עמותת סיירת הצנחנים

ירדן, לפחות בחלקה המערבי, נחשבת לתמונת ראי של ארץ ישראל. הצפון מזכיר את נופי הגליל וצפון הבקעה, וככל שמדרימים הופך הנוף למדברי וצחיח יותר ויותר. בדומה לישראל, המעבר בין אזורים שונים הוא מהיר, וקבוצת התיירים הישראלים מגיעים תוך זמן קצר מהעיר אירביד שבקצה הצפוני אל הבירה עמאן. בשעות אחר הצהריים הם מגיעים למחוז חפצם – כראמה.

כאשר נוסעים על כבישים צרים בין שדות חקלאיים, הזיכרונות מתחילים לחזור. שמות אתרים הזכורים מהקרב, כמו שונת-נימרין או כופרין, מקבלים אור חדש, ומראותיהם מחזיר את הלוחמים לשדה הקרב. זמן לא רב לאחר מכן, תיסע הקבוצה על כביש 65, המקביל לכביש הבקעה שלנו, שבתקופת מלחמת ההתשה ספג הפגזות חוזרות ונשנות מצד צה"ל – הפגזות שהפכו את החיים באזור לבלתי נסבלים. היום יכולה קבוצה ישראלית לנסוע כאן בחופשיות.

"מוזר להביא מישהו למקום בו הוא הפסיד בקרב"

אחרי מעבר זריז בכראמה עצמה – עיירה מנומנמת ומאובקת, היום כאז – מגיע שיאו של הסיור, והוא הביקור באתר ההנצחה. "זוהי הפעם הראשונה שאני מדריך תיירים לכראמה", מתוודה עדנאן, המדריך הירדני האדיב שליווה את הקבוצה החל ממעבר הגבול. למרות שמדובר בתיירים – בעניין הקרב הזה, הלקוח לאו דווקא תמיד צודק.

כראמה
ברחובות כראמה. עיירה מנומנמת | צילום: אופק רון-כרמל, במחנה

כמו ירדנים רבים, עדנאן ביקר באתר בעצמו מספר פעמים, אך מעולם לא במסגרת עבודתו כמדריך. "זה מאוד לא שגרתי עבורי, למען האמת. מאוד מוזר להביא מישהו למקום בו הוא הפסיד בקרב", הוא אומר. לתפיסתו, היה הקרב ניצחון מוחלט ומשפיל של הצבא הירדני על צה"ל. משמעות המילה "כראמה" בערבית היא כבוד, והקרב, שמכונה בערבית "מערכת כראמה", מעיד על הכבוד שהושב לירדנים בעקבות הקרב. "הירדנים הצליחו לשבור את האגדה על הצבא הישראלי הבלתי מנוצח", הוא קובע.

"הזיכרונות מחזירים אותי"

סא"ל (מיל') אברהם זהר, מנהל המכון לחקר מלחמות ישראל ואיש מחלקת היסטוריה במטכ"ל בעברו, הוא העומד מאחורי הסיור לכראמה. זהר מסייר באתרי קרבות ומערכות שונים מזה שנים, ובייחוד באתרי מלחמת ההתשה, שהיא תחום מומחיותו.

לכראמה הוא מגיע לא בפעם הראשונה – וגם לא בשנייה – לאחר שנכח בקרב, מתוקף תפקידו במחלקת היסטוריה. סיור דומה לזה כבר הוציא זהר בשנים האחרונות. הפעם, הוא אסף קבוצה של כעשרים אנשים, חלקם ותיקי הקרב וחלקם "סתם" אזרחים סקרנים, לבלות יום בממלכה שממזרח לנהר.

כראמה
זוהר והמדריך עדנן. "אסור לבדוק קרב על פי מה שקרה באותו רגע" | צילום: אופק רון-כרמל, במחנה

"יש קרבות מהוללים ויש קרבות מהוללים פחות. יש קרבות שה-Glory שלהם נוצץ מכל עבר ויש כאלה ששואלים עליהם שאלות הרבה שנים", פותח זהר את תיאורו של הקרב, בדרך למעבר הגבול בגשר שייח' חוסיין. "ישנם כאלה שנמנים על אותם קרבות שאתה שואל למה הם קרו, וישנם קרבות שבהם הכוח שנכנס לפעולה משלם מחיר כבד. ישנם קרבות שאתה בודק אותם ושואל, למרות האבדות, איזו תועלת הם הביאו, ואתה מגיע למסקנות הנכונות. אסור לבדוק קרב, בוודאי לא במלחמת התשה ממושכת, על פי מה שקרה באותו רגע", הוא קובע.

במסדר החגיגי השנתי מציגים טנקי שלל ישראלים

באותו רגע, ה-21 במרץ 1968, גם ללוחמים היה קשה למדוד את גודל האירוע. ותיקי הקרב שהגיעו לסיור הם כולם, ללא יוצא מן הכלל, מכוחות השריון שהשתתפו בו – חלקם ישבו בתוך הטנק כל משך המבצע וראו אותו רק דרך הפריסקופ, וזוהי הפעם הראשונה שהם רואים את מלוא המרחב.

גם השריונרים הירדנים לא ישכחו את ה-21 במרץ 1968. מבצע כראמה, בו תכנן צה"ל לפגוע בבסיס פת"ח בעיירה הקטנה כראמה, כחמישה קילומטרים מנהר הירדן, התפתח לקרב רחב ממדים מול הצבא הירדני, שסופו בנסיגת צה"ל חזרה לישראל תוך ספיגת אבדות כבדות והותרת מספר כלים בשדה הקרב. בעוד שבזיכרון הישראלי מבצע כראמה הוא אחד מני אירועים רבים באותה תקופה, שבה צה"ל חטף גם מהלומות שערערו, ולו במעט, את הביטחון הרב שנסכה בו מלחמת ששת הימים – עבור הירדנים מדובר בהישג צבאי חשוב, שבו הצליחו, לטענתם, לנקות את חרפת התבוסה באותה המלחמה.

כראמה
חיילי צה"ל במהלך הפעולה. ייתכן שהצד הישראלי היה מעדיף לשכוח | צילום: ויקיפדיה

עד היום, מדי שנה, נערך מסדר חגיגי בהשתתפות מלך ירדן לציון הקרב, במהלכו מוצגים לראווה טנקי השלל הישראלים, באנדרטה שהוקמה לכבודו ולזכר הלוחמים הירדנים שנהרגו במהלכו. כתובת ענקית על גבעה סמוכה לאתר ההנצחה מציינת את הניצחון ואת מספר השנים שעברו – 44 לפני חודשיים – ושלט גדול בכניסה לאנדרטה מצהיר חגיגית וחד משמעית כי ה-21 במרץ הוא יום לציון בהיסטוריה הערבית כולה.

מה אבא עשה במלחמות

אז מה בעצם יש לקבוצה של תיירים ישראלים – ותיקים יותר וותיקים פחות – לצאת ולסייר דווקא באתר זה? "הזיכרונות מחזירים אותי", מסביר סא"ל (מיל') טוביה לשם, שהשתתף בקרב כסגן מפקד גדוד טנקים במילואים. "וגם כדי לכבד את אלה שנהרגו ולראות מה התפתח באזור".

שניים מהלוחמים גם הביאו איתם בן משפחה, כדי לחלוק איתו את הרגעים של התופת ההיא. "בעלי סיפר לי שהוא נוסע למילואים בבית שאן", מספרת יעל לשם, אשתו של לשם. "כשהגיעו פצועים מהקרב לבית החולים הדסה עין-כרם, שאלה אותי חברה מה שלום בעלי, וכשהבנתי שהוא היה בכראמה מאוד דאגתי".

כראמה
שלטים בערבית ונוף מוכר. כראמה | צילום: אופק רון-כרמל, במחנה

"הבאתי את אשתי כדי שהיא תדע בדיוק מה קרה", ממשיך לשם. "היא הייתה נרגשת מאוד. חשבו שאני נהרגתי כי הטנק שלי חטף שלוש פגיעות".

רס"ן (מיל') דן הניג, שלחם בקרב כמפקד טנק, הביא איתו את בנו נועם, מנכ"ל חברת היי-טק שהצליח להתפנות מהעבודה הלוחצת בשביל יום עם אבא בירדן. "לפני חצי שנה, הבת הגדולה שלי אמרה לי 'אבא, ספר לנו מה עשית'", אומר הניג. "פעם אחת סיפרתי להם ואמרתי 'המשך יבוא'. כשצץ הדבר הזה, הצעתי לנועם והוא בצ'יק קפץ על זה, כי הוא רצה לשמוע מה אבא שלו עשה במלחמות".

מחסירים פעימה

כבר מתחילת הסיור, שנפתח בכמה אתרים בצפון ירדן, ניכר שתולדותיהן של שתי המדינות שלובות זו בזו. החל מאירועים תנ"כיים שהתרחשו בירדן, דרך אתרים קדושים לאיסלם ולנצרות משני עברי הנהר ועד לעת החדשה, בה שתי מדינות שקיבלו עצמאות מהאימפריה הבריטית – היו לאויבות האחת של השנייה וסופן שחתמו על הסכם שלום ב-1994, ממנו נהנים שני הצדדים עד היום.

בעברו המזרחי של הנהר, בשטח שחולש על חלקים נרחבים ממתחם נהריים – כולל שיכון הפועלים "תל אור", ששדרות ביתניו המתקלפים מוצגות בצניעותן עד היום – קיים היום בסיס צבאי ירדני שכניסתנו אליו, מטבע הדברים, מסובכת. בעזרת המדריך הירדני עדנאן מצליחים זהר וקבוצתו להיכנס פנימה ולחזות במראה שגורם לחלק גדול מהמסיירים – חלקם תושבי הגליל – להחסיר פעימה.

כראמה
"המסוקים לא יצאו בזמן, בגלל העננות והערפל מעל ההרים בצד הירדני" | צילום: אתר עמותת סיירת הצנחנים

"זה כמו להיות בצד השני של הירח", אומר זהר על רקע דממתם המשתאה של חבריו. עמדת התצפית על האזור מרוחקת עשרות מטרים ספורים מגבול שתי המדינות, ומספר יישובי ספר ישראליים נראים משם בבירור. אבל המסיירים לא חצו את הגבול עם ירדן כדי לראות נוף. הם הגיעו כדי להיזכר באותו קרב, בן 44 שנים, שהשאיר חותם עליהם ועל משפחותיהם.

מבצע "תופת"

פעולת כראמה, או מבצע "תופת" בשמו הרשמי, הייתה פשיטה על כוחות פת"ח, ובראשם יאסר ערפאת, שפעלו באזור ואיימו על חיי אזרחי מדינת ישראל. באותה תקופה, פעלו הארגונים הפלסטיניים מירדן, משם הוציאו פיגועים אותם ביצעו מחבלים שהסתננו מעבר לגבול.

המבצע תוכנן זמן רב לפני ביצועו, אך על שעת השי"ן הוחלט רק לאחר שנפגע בערבה אוטובוס ובו תלמידי תיכון, שלושה ימים קודם לכן. "הבסיס לתכנית, שאושרה על ידי הרמטכ"ל בר לב לאחר ה-18 לחודש, שהייתה עילה לפשיטה כזאת מבחינה בינלאומית", מרחיב זהר. "המטרה הייתה למעשה פשיטה על כראמה עצמה, עיירה של 20 אלף תושבים, ובתוכם בין 200 ל-900 לוחמים פלסטיניים, ולמעשה להרוג בהם, לפגוע בהם – לתת להם מכה כזאת שלא תאפשר להם למעשה להמשיך לפעול משם".

אף שככל הנראה לא סוכם על אי התערבות מצד הצבא הירדני, מתחילתו היה הקרב רצוף בתקלות. "בחוד הפשיטה על כראמה של חטיבת הצנחנים, אמור היה להיות כוח של 80 צנחנים בפיקוד מתן וילנאי מובל בשישה הליקופטרים, לנחות על גבעות ממזרח לכראמה ולמנוע בריחה של הפלסטינים לשם", אומר זהר. "רק אחר כך היה צריך להטיל כרוזים מהאוויר גם על הכוחות הירדניים וגם על הכוחות הפלסטיניים שנמצאים במרחב, שמודיעים שהקרב הוא רק על כראמה.

"מה שקרה הוא שהכרוזים הוטלו, אבל המסוקים עם הכוח של מתן וילנאי לא יצאו בזמן, כי העננות והערפל מעל ההרים בצד הירדני לא אפשרו להם להתרומם לגובה המתאים. כשהם הגיעו לשטח, הפלסטינים כבר התחילו לסגת ולהימלט מהמקום".

"רפול אמר: 'נחצה את זה בלי בעיות'"

יחסית למה שבא אחר כך, חילופי האש עם הכוחות הפלסטיניים היו החלק הקל במבצע. בניגוד לתחזית, כוחות ירדניים רבים הצטרפו לקרב. תכנון לקוי, כמו גם תנאי לחימה בעייתיים – מעבר מסובך על גשרי הירדן, תנועה כמעט בלתי אפשרית על אדמה בוצית וכניסה מסוכנת לשטח נחות – עלו לצה"ל ביוקר. אל"ם (מיל') טוביה רביב, שהיה אז מפקד גדוד שריון בחטיבת המילואים 60, מספר שיום לפני ההתקפה הוא התריע בפני רפול, הרמטכ"ל לעתיד רפאל איתן ז"ל ומפקד חטיבת הבקעה דאז, שאי אפשר יהיה לחצות את הוואדי דרכו תכננו לעבור. "אמרתי לו שזו אדמת לס טובענית, רטובה כל הזמן", הוא מספר, "אבל הוא אמר 'נחצה את זה בלי בעיות'.

"באמת, בקרבות לפעמים קורים דברים שמשנים את התכנית, וקורה משהו אחר לגמרי ממה שתוכנן", ממשיך רביב, "אבל יש דברים שאפשר לתכנן אותם, ואפשר לקחת בחשבון ולמנוע שזה יקרה. זה מה שקרה פה: יכולנו למנוע ולא מנענו, אלא זה היה מין 'סמוך, הכל יהיה בסדר'."

כראמה
"היה מין 'סמוך, הכל יהיה בסדר'" | צילום: אתר עמותת סיירת הצנחנים

ביום הקרב, רביב, שעמד בראש כוח שריון מצפון לכראמה, נכנס לפי הפקודות ובניגוד לתחושת הבטן שלו אל תוך אותו הוואדי הבוצי. אז התברר שחיזויו מיום האתמול היה מדויק להפליא. "אני איש שריון ותיק מאוד, מתחילת 1952, ואני יכול להגיד לכם בחיים שלי עוד לא שקעתי בצורה כזאת כפי ששקעתי שם", הוא מצהיר. "כל התובה נעלמה בתוך הבוץ – מה שבלט החוצה זה רק הצריח".

טנק עומד – טנק פגוע

"הייתה פקודה לעצור בקו 11", נזכר טוביה לשם, סגנו של טוביה רביב בגדוד (דבר שהעניק לו את הכינוי "גדוד שני הטוביות"). "קו 11 היה שדה פתוח של עגבניות. בבית הספר לשריון כתוב בכל כיתה 'טנק עומד – טנק פגוע'. הירדנים שהגיעו לגבעות ליד, ראו שאנחנו עומדים והתחילו להפגיז את הטנקים. הטנק שלי חטף שלוש פגיעות: הפגז ראשון לקח את האנטנות ואת מדף המפקד, הפגז השני נכנס בין שני אנשי צוות – כל אחד איבד עין ואיבד יד, והפגז השלישי היה חודר שריון והוא נכנס בין התובה ובין הצריח".

אל"ם (מיל') אהרן טל, שהיה אז מ"פ בחטיבה 7 ופיקד על כוח טנקים בקרב, זוכר שקיבל פקודה בעייתית ממפקד החטיבה, האלוף שמואל גונן (גורודיש). "באמצע הקרב גורודיש קרא לי אליו. יצאתי אליו עם ארבעת הטנקים, הוא קרא לי לעלות לכלי הרכב שלו, הצביע דרומה", אומר טל, "ואמר לי במילים הבאות – ואני מצטט מילה במילה: 'אתה רואה שם את השלושה-ארבעה טנקים שנוסעים? תיסע לשם, תדפוק אותם, אבל תיזהר – יכול להיות שבתוכם ישנם שבויים שלנו'. אמרתי לעצמי 'אלוהים, מה עושים?!'".

בינתיים, גם המפקדים הבכירים שקעו בבוץ. אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס – שישב לצד הרמטכ"ל וראש הממשלה אשכול בחפ"ק שמוקם במוצב סמוך ליריחו – התקשה לפקד על חילוץ הכוחות. "לקראת ערב, כשהסתבר למטה הכללי שהסתבכנו, הפיקוד על חילוץ הכוחות הועבר לטליק (האלוף ישראל טל – א.א.)", אומר זהר. "הוא דיבר גלויות עם שמוליק גורודיש, ואמר לו 'תשמע, חיל האוויר יעזור לך במלוא העוצמה'. לפחות 350 גיחות של חיל האוויר תקפו את המערך הירדני".

מחיר כבד

סופו של הקרב, כאמור, בנסיגה כואבת של צה"ל, ובמחיר כבד: 28 חללים, שלושה נעדרים וכ-90 פצועים. בשטח הושארו ארבעה טנקים, שני זחל"מים, משאית וג'יפ. המחיר בצד השני היה גדול אף יותר: 79 חיילים ירדנים נהרגו ו-־150 מחבלי פת"ח מצאו את מותם ביום הקרב. אך למרות מאזן הנפגעים, הרושם שהותירה נסיגת צה"ל הביאה לגיוסם של אלפי מתנדבים פלסטיניים לאש"ף בתוך ימים ספורים. בדיעבד, קובעים חלק מהחוקרים, התחזקות זו היא שגרמה למלך חוסיין לגרש את המחבלים מירדן בספטמבר 1970.

ובכל זאת, זהר קבע כבר בתחילת הסיור – שאסור לבדוק קרב על פי מה שקרה באותו רגע. עכשיו, כשהלוחמים הותיקים מסיירים בנעלי הליכה בזירה שהייתה פעם שדה קרב, דומה שהם רוחשים בעיקר כבוד ללוחמים הירדנים.

זהו מחזה משונה, כמעט סוריאליסטי, כאשר מתאספת החבורה ומצטלמת למרגלות האנדרטה, בה נראה לוחם ירדני עז נפש. עושה רושם שהשנים הקהו משקעים, ואפילו מידה מסוימת של נוסטלגיה הצליחה להשתחל פנימה. לשם דווקא מוצא כמה מילים פשוטות כדי להסביר את הרגע: "יש כאן אחוות לוחמים של טנקיסטים". 

כראמה
מימין לשמאל: רפי פיליפסון, אברהם זוהר, טוביה רביב, דן הליג, טוביה לשם ואהרן טל | צילום: אופק רון-כרמל, במחנה

לעמוד הפייסבוק של "במחנה"

>> 40 שנה אחרי: מבצע "סבנה" מהדהד בסיירת מטכ"ל