שקט מדברי מלווה את צהרי יום שבת. מדובר בשקט ייחודי, שאופייני ליום אחד בשנה, יום הכיפורים. תשעה עשר לוחמים יושבים במעוז 'פורקן' על קו המים של תעלת סואץ, ומתצפתים לעבר העיר איסמעיליה, שנמצאת רק 100 מטרים מהם. דממת האלחוט שמלווה כל בית יהודי במדינת ישראל באותו יום, משתדלת ללוות גם אותם, למרות הסיורים וההודעות בקשר.
"תוציא את הראש רגע החוצה, אתה שומע קולות של מנועים? עבור", נשמע קולו של מפקד גדוד השריון 184, סא"ל שאול שלו, כשהוא עולה בקשר. אבי יפה, לוחם במילואים בגדוד 68 של חטיבת החי"ר 'ירושלים', ומומחה לסאונד באזרחות, עולה בקשר.
"אני לא שומע כלום. על מה מדובר? עבור", הוא עונה. "אני שומע אותם. עבור", מתעקש המג"ד.
יפה מוציא את ראשו שוב ויוצא החוצה. הוא חש שמשהו אינו כשורה. כבר כמה ימים מלווה אותו תחושה שכזו. מניסיונו העשיר בתחום ההקלטה והסאונד, הוא יודע שתמיד כדאי להקליט, רק "ליתר ביטחון". בחיפזון הוא מציב במהירות שני מיקרופונים בצורה הנכונה ומכסה אותם בשקי חול. את המיקרופון השלישי הוא מניח בחמ"ל, כשהוא יודע שגם לו יהיה שימוש בהמשך.
השקט הקדוש של יום הכיפורים מופר לפתע על ידי קולות מנועים של טנקים. שניות ספורות לאחר מכן, מתחזקים הקולות ובשמיים מגיחים עשרות מטוסי קרב מצריים בטיסה נמוכה ומשליכים אינספור פצצות על שורת המעוזים. מכשיר ההקלטה של אבי ממשיך להקליט, וקולות פיצוצים עזים ובלתי פוסקים ממשיכים לחנוק את שני המיקרופונים שעדיין מוצבים מחוץ למעוז. "זה עלינו! העניין מתחיל!", נשמע קולו של אבי שצועק במערכת הכריזה של המוצב. "תעירו את כל החבר'ה בבונקרים", אומר רופא המוצב, ד"ר אביטל. "בוקר טוב ילדים!", מכריז אבי אל תוך מכשיר הקשר כשברקע ההקלטה פועלת וקולות הפיצוצים והצעקות נשמעים מכל עבר.
בודדים מול הצבא המצרי
השעה היא 13:55, יום שבת, אמצע יום הכיפורים, והמצרים החלו לתקוף. תותחים כבדים, מרגמות, ומטוסי קרב פותחים בירי, כשבמקביל כוחות קומנדו, חי"ר ושיריון עוברים את התעלה ומתקרבים לעבר המעוזים. הצוות הקטן, שכלל 19 לוחמים בלבד, מנסה למנוע את השתלטות המצרים על המוצב. הלחימה העיקשת, הקרבות של רימונים בודדים מול מטוסים נגמ"שים, טנקים ואלפי חיילים, יצרה תחושת בדידות בקרב הלוחמים שחשו נטושים במערכה במשך מספר ימים.
לאחר שלושה ימי קרבות עזים הבינו הלוחמים כי עליהם לנטוש את המעוז. "לפני שעזבנו, הפעלתי את מכשיר הקשר בווליום גבוה מאוד, כדי לגרום למצרים לחשוב שאנחנו עדיין שם", מסביר יפה. הלוחמים יצאו מהמעוז יחדיו, כשהם מלווים במעט הציוד שהיה בידיהם. הם החלו ללכת 4 קילומטרים צפונה בסמוך לתעלה בשעת לילה מאוחרת. לאחר שהתקדמו עוד 16 קילומטרים מזרחה, פגשו כוחות ישראלים וחברו אליהם.
על אף הלחץ והקושי שפקדו את הלוחמים באותם ימים, הצליח אבי יפה להבין שהוא לוקח חלק באירוע משמעותי בהיסטוריה של מדינת ישראל, שנכתבה באותם הרגעים. כמי שעסק כבר קרוב ל־20 שנה קודם לכן בתחום הסאונד וההפקה, הוא הבין שהוא חייב להמשיך להקליט. לכל מקום שאליו הגיע לקח עימו מיקרופון ומכשיר הקלטה ותיעד את הרגעים. בין ההפוגות ללחימה, ההקלטה נמשכה, והרגעים נשמרו. היום, כמעט 40 שנה אחרי, ההקלטות מאותה מלחמה הפכו לנכס היסטורי נדיר, שחלקו נחשף כאן לראשונה וחלקו הנוסף ייחשף בספר אשר אבי עמל עליו בימים אלו, בו הוא מתעד את חוויותיו וחוויות חבריו מהמלחמה.
יום ראשון, 7 באוקטובר, 10:00 - מתחילים לחשוב על המוות
חדשות השעה עשר נשמעות בחמ"ל: "הסורים מתקדמים ברמת הגולן. חיל האוויר תוקף מטרות צבאיות בתוך מצרים, וחלק מכוחות המילואים שגויסו ביממה האחרונה כבר במגע עם האויב".
הדוקטור: "חבר'ה...זה לא כמו שחשבנו, גם בצפון רע".
מישהו אומר: "שוב ושוב אותם דיווחים".
אבי: "מטוסים הולמים בתוך מצרים. אז יש סיבה ויש לזה עדיפות. חבר'ה, פה צריך לשמור על מורל. לא יעזור שום דבר. זה הכול. תחזיקו את עצמכם. אז יאללה, לשיר. חפיף, גם אני נשוי ויש לי שלושה ילדים..."
הדוקטור: "כל אחד יש לו ילדים פה...בוא, בוא, אני אראה לך את התמונה של הבת שלי".
ברקע נשמעות ההפגזות.
אבי: "אני תולה את התמונה של המשפחה שלי...כאן ממול".
הוא מוציא את התמונה של המשפחה שלו ותולה על מכשיר הקשר בחמ"ל.
מרציאנו (מתחיל לשיר והחבר'ה מצטרפים): “הבה נגילה, הבה נגילה ונשמחה...מוכרחים להיות שמח...מוכרחים, מוכרחים, להיות שמח".
מרציאנו מסלסל בקולו בהדגשה, ואבי מציג את ארבע הדמויות המופיעות בתמונה.
אבי: "טוב, לזה קוראים אורי".
מרציאנו: “אורי קוראים לו?" (באותו רגע, כשהמלחמה ברקע, הוא מחבר ומאלתר פזמון) “אונה קופלה פארא אורי אספסיאל" (בתרגום מספרדית: שיר במיוחד לאורי).
קולו של מרציאנו ממשיך להישמע ברקע.
מרציאנו לאבי: "בוא הנה, אשתך חתיכה! זה לא אמרת לנו!"
אבי: "מה עם אשתך, מרציאנו?"
מרציאנו: "אני לא נשוי, יש לי חברה!" (וצוחק).
מרציאנו: "אבי, החליפו אותך במשך הלילה?"
אבי: "לא!!"
מרציאנו: "אתה לא עייף?"
אבי: "עייף!"
הדוקטור: "הוא עייף...מה עם שלמה?" (הקשר הסדיר).
אבי: "שלמה ישן...מה?...אני אעיר אותו?..שלמה גם עבד". הצרה היא שלילה קודם גם הייתי במשמרת, כל הלילה.
על אף שמדובר ביום הלחימה השני בלבד, ובאותם הרגעים צה"ל פעל כדי לבלום את הכוחות המצריים והסוריים בחזיתות השונות, ההקלטה נמשכת ונשמע שהלוחמים במעוז ניסו לשמור על קור רוח כלשהוא. הם מוצאים עצמם מופתעים במידה מסוימת מחוסר הקשר עם הכוחות הישראליים שנמצאים בשטח, ומנסים לבדר עצמם בין הפוגות הלחימה. עם זאת, בדיעבד, נראה שרגעי ההומור והשירה היו רק מפלט מהפחד ומהחרדה לקראת העתיד לבוא.
"משהו הציע להתאבד בשלב מסוים, ואז אמרתי לחבר'ה: 'אנחנו נישאר כל עוד אנחנו מביאים תועלת לצה"ל", נזכר אבי כשהוא יושב בתוך אולפן ההקלטות המשוכלל שלו. הוא מנסה לשחזר את הרגעים הקשים מאותן הקלטות עליהן שמר בקנאות, אשר הפכו לנכס היסטורי ותזכורת למלחמה. "לא חשבנו לברוח, אבל ידענו שברגע שנגיע למסקנה שאין לנו מה לעשות ושאר המעוזים ייפלו, אנחנו נמצא את הדרך לצאת", הוא מוסיף.
כנראה שהניסיון לשיר שירים ולדבר על החיים הופך לצורך קיומי במהלך לחימה כה מוזרה ומפחידה. סגורים בתוך מוצב קטן, מוקפים מצרים, מופגזים ולרוב מתקשים לקבל מענה, לא מצאו חיילי המילואים מפלט אחר. היינו ממש עמוק בשטח מוקפים באלפי חיילים מצרים", מציין יפה. "לרגעים חשבנו על איך נמות. איך אני איראה כשהמשפחה שלי תצטרך לזהות את הגופה שלי. אני החלטתי שאם יורים בי, אני מת עם פה סגור. ואז התחלתי לכתוב צוואה".
יום ראשון, שעות אחר הצהריים, רגע התקפה חזיתית על המעוז
מאירק'ה: "שמונה נגמשים עולים עלינו!"
החובש ברנע: "כולם לחזור לעמדות!" (נשמעות קריאות מבחוץ).
אבי: "כולם לעמדות! כולם לעמדות!" (באינטרקום של המוצב).
שוקי: מה עם המרגמה והבזוקה?
מאירק'ה: "הם עולים עלינו, אתם מבינים? מרגמה, מרגמה, איזו בזוקה, בחייך!"
מאירק'ה: "נו! תרביצו ארטילריה! תודיעו לארטילריה שעולים עלינו!" (ברקע קולות ירי עזים).
אבי: (מודיע) "עולים עלינו!"
מאירק'ה: "נו, תרביצו ארטילריה! תודיעו לארטילריה שעולים עלינו ונכנסים ל'פורקן' א' ו־ב'. שישלחו איזה מטוס הנה!" (קול יריות לפתע. באותם הרגעים נשמעת שריקת מטוס המתקרב בטיסה נמוכה. לאחר כמה רגעים הוא משליך פצצה, בין חיילי המעוז לבין המצרים המסתערים לכיוונם).
מישהו צועק: "הם יורדים מהזחל"מים ומתכוננים לעלות עלינו!"
אבי: "אם מישהו ייפגע – לעזור לו!"
מישהו: "הנה...הם יורדים מהזחל"מים...מתפרשים...ומתכוננים לעלות עלינו!"
החיילים המצרים קופצים מהנגמ"שים ומתפרשים מול המעוז. קרב ממושך ומלא בירי ממשיך בין המצרים לבין חיילי המעוז. המצרים מסתערים ממזרח, בליווי נגמ"שים ובחיפוי מטוסים וארטילריה.
ברקע נשמעים קולות של שריקת כדורים צולפים
אבי: "מי לקח לי את העוזי?"
העוזי עולה על הפרק, מפני שהמצרים ממשיכים להתקדם לכיוון המעוז, וקיים חשש לקרב פנים מול פנים, ממש בתוכו.
אבי: "מי לקח לי את העוזי? אל תיקח לי את העוזי!"
חיילי המעוז מדלגים מעמדה לעמדה תוך כדי ירי והבונקר מתמלא הדי יריות ועשן, בשל קרבת הירי לפתח הבונקר, שגם לידו הוצב מיקרופון. מכונת ירייה כבדה של המצרים יוצרת שריקות כדורים מעל הראשים.
מרציאנו: "הם עולים עלינו!"
אבי: "לעבור לכלי אחר...אם מישהו ייפגע – לעזור לו! אם אין לך נשק – ארגן לך נשק!"
אחד החיילים לאבי: "תביא את העוזי שלך!"
אבי: "אני לא נותן עוזי, גם אני צריך להילחם אם יש צורך!"
נשמעת אש תופת, הטלפון מצלצל.
מאירק'ה: “אבל איפה הארטילריה? הנה עולים עלינו...מתחילים לנוע לקראתנו! רגע, רגע, חכה! הם בורחים חזרה!"
חמ"ל: "יאללה, לדפוק אש כמה שיותר!"
מאירק'ה: "אנחנו פותחים באש...אבל איפה הארטילריה?"
חמ"ל: "תשמע, תן לי מדויק..."
מאירק'ה: "מתחילים לנוע לקראתנו!...לא חשוב, תרביץ!"
חמ"ל: "הארטילריה תכף תגיע! לוקח קצת זמן לקבל אותו".
"המצרים ירו אש ארוכה, אבל לא מדויקת. כדורים רבים פגעו במוצב. האנשים שלנו השיבו אש עזה והמצרים החלו להתרחק תוך כדי נפגעים ואבידות. מאוחר יותר זיהינו חוליות שלהם לאיסוף פצועים. ההרוגים נשארו בשטח ונקברו בחול, המצרים ספגו פגיעות ואבידות ניכרות, אש המעוז הייתה מדויקת", מתאר אבי. "אחרי ההתקפה נשארו בשטח מול המעוז פצועים והרוגים מצרים. המצרים ניסו לחלץ אותם וכמה מאנשינו ירו עליהם. זה לא היה נכון לעשות, לכן שוקי צעק 'לא לירות!' אני הפעלתי את האינטרקום וצעקתי 'חדל!'" בהמשך הקרבות במלחמה הגיעו לעתים מטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי כדי לסייע. בשביל אבי, לתקיפות חיל האוויר הייתה משמעות יתרה. בשנתו הראשונה כחייל סדיר היה בקורס טיס, ושירת יחד עם אבי לניר, טייס קרב בכיר שנפל בשבי הסורי ונהרג כי לא דיבר כשנחקר. "אבי היה איתי בקורס. כל הזמן איתי. חבר", הוא אומר בשקט. הוא ניגש למגירה ומוציא מחברת צהובה, פותח אותה ומציג שרטוטים מדויקים מתקופת הקורס המסבירים כיצד לבצע מהלכים שונים. "בכל פעם שהגיע מטוס של חיל האוויר, אמרתי לעצמי 'אבי לניר שם במטוס הזה, יורים עלינו טילים ואני רואה מהיכן הם יוצאים. הבעיה היא שבחמ"ל לא מתיחסים עדיין לדיווחים שלנו.רק אחרי המלחמה הבנתי שהוא בכלל לא היה בגזרה שלי", הוא אומר בעצב.
השעות שלאחר הקרב
הדוקטור: "טוב, זה מעלה את המורל. כשאני שומע את חיל האוויר שלנו, אני מתאושש".
אברהם: "בוא הנה, לך תביא כמה סיגריות מחדר האוכל".
חייל אחר: "אין שם שום דבר...אין חדר אוכל, הכול התפוצץ".
אברהם: "יש לך שם בארון. אני רוצה להישאר כאן ליד הקשר, אתה מבין?". "יש שני ארונות. ארון של לחם וארון של שק"ם. כשאתה הולך, הארון האחרון, תמצא שם סיגריות 'טיים'. תביא לכולם. כל מה שיש".
מה שהלוחמים לא ידעו הוא שהארון הושמד.
חייל נוסף: "תביא לכולם, מה שיש..."
חייל אחר: "או שהוא ילך להביא..."
אברהם: "עזרא, תלך להביא סיגריות".
עזרא: "מה?"
אברהם: "את הסיגריות של השק"ם...וגפרורים כמה חבילות. 4,3..."
הדוקטור: "תעשה את זה מהר, תביא את כל מה שיש שם".
עזרא: "גם את ה'שרתון'?"
גדעון: "את כל הסיגריות!"
"אחרי הקרב לא נשאר כלום. לא חדר אוכל, לא ארון, לא סיגריות. פשוט כלום", אומר יפה. "המעוז היה בנוי מאבנים וחול, המוגנים על ידי רשת מתכת כדי למנוע התמוטטות. כל פיצוץ זעזע את המעוז וכמות גדולה של חול נשפכה פנימה מלמעלה ואי־אפשר היה לנשום. זה בנוסף לעשן עקב הפגזים והמיסוך הכבד שהמצרים מיסכו אותנו", הוא נזכר. "במעוז היו כמה בחורים בהלם, הלא קרביים, אנשי רבנות ואחרים. חילקתי להם תפקידים", הוא אומר וחיוך קטן על פיו. לצורך ריפוי בעיסוק, כדי לשרוד את השהייה האין־סופית בתוך המעוז, חיפשו הלוחמים פתרונות. "לאחד מהם נתתי תפקיד של הכנסת אוויר צח. במעוז יש מתקן אוורור ידני. הוא היה מסובב ידית גדולה בכל פעם שנופלת פצצה ומכניס אוויר צח מבחוץ – רווי עשן כמובן. הבחור הזה, שהיה שרוי בהלם, כאשר הפגז הבא התמהמה, היה אומר: 'נו כבר!' אתם מבינים? הוא כבר רצה שייפול פגז, אפילו עליו", מתאר אבי. "באותו רגע באמת הבנתי את משמעות הריפוי בעיסוק", הוא מודה. "לבחור אחר הבאתי מיכל של מתקן ריסוס חומרי הדברה ומילאתי אותו במים. אחרי כל הפגזה נוצר ענן אבק בפנים, והוא התבקש לרסס את האוויר וכך הענן שקע. כך זכינו לאוויר נקי יותר, והוא – לעיסוק", הוא מסביר. לבסוף, כשהבין שלא יוכל להמשיך להילחם ולהקליט בו־זמנית ולא ידע אם הקרבות הבאים יהיו קשים יותר, החליט למנות את אחד החיילים לטכנאי הקלטה זמני. "לימדתי את אחד מהם איך מקליטים, וכשהייתי צריך לעלות לעמדה, הכנתי את הסרט על המכונה וביקשתי ממנו ללחוץ על הכפתור כשאודיע לו".
יום ראשון, סביבות השעה שש בערב, מפקד האוגדה, אריק שרון, יוצר קשר עם המעוז
נשמע צלצול הקשר, אבי מרים את הטלפון.
שרון: "אתה יודע מי מדבר?..אתה מזהה אותי?"
אבי: "כן, אני מזהה את קולך".
שרון: "תראו, חבר'ה, הגענו הנה רק עכשיו. אני מתכוון לעשות כל מאמץ להוציא אתכם. אני לא רוצה לעזוב אתכם שם בשום פנים ואופן. קצת יותר מאוחר נתקשר איתכם, נגיד לכם מה אנו עומדים לעשות כדי שתדעו בדיוק מה קורה. אנחנו נדבר איתכם אחר כך קצת יותר מאוחר ואסביר לכם, איך אני חושב להוציא אתכם מהדבר הזה".
"הייתי בעמדה למעלה כשאריק התקשר. אני עניתי. אריק אמר שלא נדאג ושהוא יעשה הכול כדי לחלץ אותנו, וביקש שבינתיים נשמור על עצמנו. הרשיתי לעצמי לקרוא לו 'אריק' ולא 'המפקד' כמו שהייתי קורא לגורודיש לדוגמה. הוא ביקש שרק מי שצריך יהיה בחוץ. טענתי שכאשר אנחנו מדווחים על מה שאנחנו רואים, בחמ"ל כל הזמן מרגיעים את המעוזים ואומרים להם: 'יהיה בסדר, תחכו בסבלנות'. בזמן שהם ידעו שזה לא ניתן ושאין להם שום אפשרות או כוונה לחלץ אותנו. אמרתי לו: 'תראה, יש לנו מה לעשות כאן, רק תורה לחמ"ל להתייחס לדיווחים שלנו. אני יודע היטב את העבודה ואת הנהלים, גם של חיל האוויר. תגיד להם שלא יתייחסו אלינו כאל חולים, אנשים שצריך להנעים להם את רגעיהם האחרונים. אנחנו חיילים צעירים וחזקים ויכולים להביא להם תועלת, רק שלא יבלפו אותנו. אמרתי לו שאנחנו נמצאים בין המצרים, ממש בתוכם, אני יודע לדווח על מטרות ועל הטילים, בשפה של הטייסים. יש לנו מכשירי קשר תקינים, אמצעי ראיית יום וראיית לילה, אנחנו יכולים לעזור, ואתם לא מנצלים את זה. הוא הבטיח שכך יעשה, ואכן – כך גם נעשה.
"מאותו רגע העניינים התנהלו אחרת, צה"ל היה 12 ק"מ מהתעלה ומטוסים לא יכלו לחפש מטרות. אף מטוס לא יכול היה לעשות גיחת צילום. לא היה זמן לזה. לפני זה, המטוסים הגיעו מהכיוון הלא נכון, והטילים היו משיגים אותם ופוגעים בהם. אני זוכר שהיינו מסתכלים ורואים מטוסים מתפוצצים מעלינו וחלקי מתכת רבים מתפזרים סביבנו. עוד לפני שהספיקו לעשות משהו. ראינו את זה והלב נשבר", מתאר יפה.
יום ראשון, שעות הלילה - המצרים כבר כאן
אבי: "אינעל דינק כל המלחמה הזאת, מי המציא אותה?"
הדוקטור: "טירוף, נלחמים, נהרגים".
אבי: "אחרי שהעסק הזה ייגמר, אז 'פורקן' יהיה עורף, אנחנו נשב בעורף, כיוון שהחבר'ה יהיו בקהיר, לא? אז אנחנו נהיה בעורף! לא בקו הראשון!"
ברנע: "עכשיו אתה צוחק, עוד כמה ימים יעברו את הקו".
אבי: "אבל אף פעם לא נתקלתי בדבר כזה, תמיד היה מצב שהאויב היה קילומטר ממני, 200 מטר ממני, אפס ממני, אבל מכל הכיוונים?"
בהקלטות נשמע אבי מראיין את חבריו לנשק שמסבירים גם הם על שאירע בקרבות, כך מתאר אחד הלוחמים: "האנשים כבר היו עייפים מאוד. שמענו שוב תנועת טנקים וכוחות של המצרים שהתחילו לנוע לכיוון המוצב. הודענו שהרבה זמן לא נחזיק מעמד. הבטיחו לנו שהכל יהיה בסדר ושאין מה לדאוג. המצרים התחילו להתקרב ורק שמענו את הרעש שלהם, גם קולות במרחק של 20 או 30 מטר, פתחנו באש מכל הכלים. ראינו את הטנקים מתקרבים לאט לאט, אז הודענו שהם עוד מעט נכנסים לתוך המוצב".
אבי חושף: "נתנו להם הוראה בקשר מהגדוד לרדת לבונקר כדי שייתנו לנו 'אש על מעוזנו'", הוא ממשיך ומתאר, "האנשים כבר היו עייפים מאוד. כולם התקפלו לתוך בונקר החמ"ל, והם בינתיים הפגיזו מהטנקים, פגעו במיכל המים, והמים התחילו להישפך ולהיכנס לתוך הבונקר. הודענו שכולם נמצאים בבונקר ומחכים לאש על מעוזנו. היינו כמו עכברים במלכודת, לא הייתה לא אש ולא ציפורים. המצרים בינתיים נכנסו למעוז בשקט ובשלווה. בקשר אמרו 'חכה' ואחר כך הם בכלל לא ענו. המצרים דפקו באחד הפתחים פצצת עשן. הם זרקו רימון שהתפוצץ ואי־אפשר היה לצאת. הכול נפל והתמוטט, ופשוט חיכינו לסיוע של אש על מעוזנו, שלא הגיעה". "הם הגיעו ממש לפתחים של הבונקרים. התחילו לזרוק רימונים פנימה. המסדרון התמלא במים וכמעט הציף את הבונקר. החבר'ה התחילו להיחנק מרימוני העשן, זה היה הרגע הקשה שבו היינו צריכים להחליט שנכנעים. דווקא אז עלה בקשר כתב של 'קול ישראל' ורצה לברר מה קורה בדיוק. באותו רגע בדיוק, שהיה מצב די קריטי. אמרתי לו: 'לך לעזאזל! אין לנו מה לעשות איתך!'. עולה קצין אג"ם חטיבתי ואומר: 'תצאו עכשיו ותילחמו בתעלות'. אז אני אומר לו: 'אתה אומר לי לרדת למטה כשאנחנו מוסרים להם את כל העמדות החשובות ועכשיו אני אלך להילחם כשהם כבר למעלה שולטים במעוז? אני לא אלחם עכשיו בתעלות! תנו אש על המעוז כמו שהבטחתם!' ואז הוא אומר: 'טוב, תקבל אש על המעוז בעוד חמש דקות'. מאז אנחנו מחכים לאש על המעוז, עד היום היא לא הגיעה".
והלחימה עוד נמשכה
ברגע השיא, כשאבי וחבריו יכולים להריח את המצרים שמצויים במרחק נגיעה מהם, אבי חודל, מפסיק את הסיפור שהוא רק ההתחלה של מלחמה שנמשכה לאורך זמן רב. מוצב "פורקן" בו היו אבי וחבריו, היה בין הראשונים לספוג את האש מן המצרים. אבי שהיה באותו המוצב, השכיל לתעד את מה שקרה שם ובכך יצר נכס היסטורי עם משמעות לאומית רבת ערך.
החומרים בכתבה הועברו אלינו באופן בלעדי מאבי יפה, המנהל אולפן הקלטות שבבעלותו ועובד בימים אלו על ספר חדש אודות מאורעות המלחמה ההיא