בלילה שבין ה-14 ל-15 במאי 1948, מסתיים באופן רשמי המנדט הבריטי בארץ ישראל והחייל האחרון של בית המלוכה עוזב את הארץ (מלבד מובלעת קטנה שפונתה חודשיים אחר כך). מלחמת העצמאות פורצת. עשרה חודשים לאחר מכן, בריטניה וישראל מצאו את עצמן בשני צדי המתרס, באחת מפרשיות החמורות של המלחמה אשר כמעט וסיבכה את המדינה הצעירה עם המעצמה הבריטית. איך הגענו לעימות המסוכן שהסתיים בניצחון טקטי מרשים אך מסוכן אסטרטגית? מה קרה שם בשמי הנגב וכיצד זה הסתיים?
טעות קריטית בזיהוי
מבצע חורב היה אחד מהמבצעים האחרונים של המלחמה, שבשלב זה כבר היה ברור שתסתיים בניצחון ישראלי. בישראל החליטו לתקוף את הצבא המצרי בכדי לסלקו מתחומי הנגב, זאת לפני שהפסקת האש תכנס לתוקף. הצבא המצרי הובס בקרב וכוחות צה"ל חצו את הגבול ונכנסו לשטחי סיני – מה שהפעיל לחץ כבד לנסיגה ישראלית והכניס את הבריטים לתמונה. הפיקוד של הצבא הבריטי, שהחזיק במצרים עשרות אלפי חיילים, פקד על חיל האוויר לבצע טיסות סיור מעל החזית, בכדי לעקוב אחרי צה"ל ולוודא שהכוחות אכן נסוגים. כל הסיטואציה הזו מתרחשת בזמן שצה"ל וצבא מצרים ממשיכים להחליף מהלומות.
ב-7 בינואר 1949, תקפו מטוסי ספיטפייר מצריים שיירה ישראלית והשמידו שלוש משאיות. רבע שעה אחר כך נכנסים לאזור מטוסי ספיטפייר בריטיים. הם חוצים את הגבול, טסים בשטח ישראל ולאחר מכן, כשהם רואים את עמודי העשן מהתקיפה המצרית הם טסים לשם בכדי לבדוק במה מדובר. זוג מטוסים נשאר בגובה רב וזוג נוסף יורד לגובה נמוך בכדי לתצפת ולצלם. כוחות צה"ל, שהותקפו דקות קודם לכן, היו בטוחים שמדובר בגל שני של תוקפים – ופתחו באש. מטוס אחד נפגע בצורה קלה ומיד משך לגובה, אולם המטוס שהיה לידו נפגע בצורה קשה והתרסק. הטייס הבריטי הספיק לנטוש אולם נפצע אחרי שהסתבך בנטישה. הוא טופל על ידי חיילי צה"ל ששבו אותו.
שאר המטוסים מנמיכים מיד בכדי לסרוק ולאתר את חברם שנטש. מה שהם לא יודעים זה שזוג מטוסי ספיטפייר ישראלים מגיע גם הוא לזירת הלחימה, אחרי שהבחינו בעשן הכבד. כבר בשלב הזה אמורים היו כוחות צה"ל לדעת כי מדובר בטייסים בריטיים, אבל אמצעי הקשר של אותם ימים, בצירוף העובדה שהטייס הבריטי שנטש שבר את הלסת, גורמים להמשך ההתדרדרות במצב.
מחול של מוות
זוג המטוסים הישראלי שנכנס לקרב שייך לטייסת 101 של חיל האוויר. שני הטייסים הם מתנדבים מחוץ לארץ שהגיעו להילחם למען המדינה הצעירה. המוביל היה ג'ון מקאלרוי, טייס קנדי מנוסה שהחל את דרכו הצבאית כלוחם חי"ר בצבא קנדה, סיים קורס טיס בחיל האוויר הבריטי וסיים את מלחמת העולם השנייה עם 13 הפלות. אייס. מספר שתיים שלו בקרב היה טייס אמריקאי בשם צ'אלמרס גודלין, שזכה לכינוי סליק. גם סליק טס בחיל הבריטי, שם הפיל לא מעט מטוסים גרמנים.
"היינו ממש מעליהם", תיאר שנים אחר כך מקלארוי את הקרב. "הם משכו למעלה ממש מולנו ואז פגעתי באחד מהם. אני מנחש שפגעתי ממרחק של כ-200 יארד. ראיתי פיצוצים רבים מסביב למנוע ולתא הטייס – הורדתי מספר חלקים מהכנפיים שלו. הם בדיוק יצאו מהצלילה הזו ובכלל לא ראו אותנו, בכלל לא ידעו שאנחנו באזור". מקלארוי מפיל מטוס אחד אבל טייס אחר, רון סיירס, נהרג.
סליק לא נשאר חייב ותפס לעצמו טרף. בגובה של 16 אלף רגל הוא מתחיל מרדף אחר המטרה שלו. המטוסים נכנסים ויוצאים מהעננים, עולים ויורדים ולמעשה נכנסים למחול של מוות. בשלב מסוים הטייס הבריטי מפנה את מטוסו לעברו של סליק תוך כדי ירי עז של מקלעים. סליק עושה אותו הדבר ופותח באש. המטוס הבריטי סופג פגיעות במנוע ונדלק. הטייס הבריטי הופך את המטוס על גבו וצונח, והתמרון הזה מראה לראשונה לסליק למי שייך המטוס. "זיהיתי את סמל חיל האוויר המלכותי רק לאחר שהספיטפייר 18 ירה עלי", סיפר. הטייס הבריטי הצליח לצנוח ובעזרתם של הבדואים חזר לבסיסו.
בזמן שסליק השיג לעצמו הפלה, מקלארוי פותח בקרב אוויר נוסף כנגד בן זוגו של המטוס שהפיל ראשון. "הבטתי מסביב בזריזות", סיפר מקלארוי. "מאחור ומלמעלה לא היה מאחוריי כלום. ואז כשאני מסתכל לצד אני רואה בערך בשעה 2 שלי מטוס קרוב אלי מימין ולמטה. במבט ראשון אני מזהה שזה לא אחד משלנו בגלל הסימונים. למטוסים שלנו יש פסים אדומים ולבנים גדולים על הזנב". מקלארוי נכנס לקרב עם הבריטי שמנסה בכל כוחו להתחמק מהטייס הישראלי.
"ממרחק של כ-400 יארד התחלתי לירות", תיאר כעבור שנים. "הצלחתי לפגוע לאורך גוף המטוס, מהחלק התחתון של המטוס ועד למנוע. לא חיכיתי לראות את תוצאות הפגיעה וניתקתי מגע. פגעתי בו צרור יריות טוב, משהו שנמשך כנראה 3 או 4 שניות, שזה צרור די ארוך וקטלני כשזה משולב בתותח ומקלעי ה-0.5. ניתקתי מגע הסתכלתי מסביב ולא ראיתי את סליק". הטייס הבריטי, טים מקאלאו, הצליח לנטוש בשלום את המטוס. הספיטפייר של מקאלרוי נפגע במדחף מחלקים שעפו מהמטוס הבריטי והשניים חזרו לבסיס חיל האוויר בחצור, לפני הנחיתה עשו לולאות באוויר כסימון לניצחון בקרב אוויר.
עזר ויצמן מצטרף לקרב
מיד לאחר הנחיתה סיפר סליק למקלארוי על הסמל שזיהה בקרב. "לא, אתה משוגע", ענה לו מקלארוי. "הבריטים לא היו שם, זה מאחורי הקו שלנו. איפה שהשיירה עלתה באש זה היה בתוך השטח הישראלי. הייתי אומר משהו כמו 4 עד 6 ק"מ לפני קו הגבול הישראלי. מבחינתי זה הדבר הראשון שידעתי גם שהם היו בדרך למטה לא הבחנתי בשום סימון עליהם. ידעתי שהם לא משלנו וזה כל מה שהייתי צריך לדעת". צריך לזכור שוב ששניהם שרתו שנים ספורות קודם לכן כטייסים בחיל האוויר הבריטי ומפה אולי חוסר הרצון להאמין.
כאשר בצד הבריטי הבינו שיש בעיה הם שלחו מטוסים רבים בכדי לאתר את הנעדרים. היה זה השלב שבו הגיעו מהצד הישראלי מבנה של ארבעה מטוסי ספיטפייר תחת פיקודו של עזר ויצמן. במהלך הקרב השני שנוצר באוויר הצליח ויצמן לפגוע באחד הבריטים אך לא להפיל אותו. ביל שרודר, שהיה בזמן מלחמת העולה השנייה טייס בצי האמריקאי, הצליח להפיל את אחד המטוסים הבריטים, שטייסו נהרג.
האם הבריטים מימשו את הנקמה?
לאחר הקרב הרוחות סערו בשני הצדדים. בבסיס בחצור הייתה אווירה קשה משום שמרבית הטייסים באותה תקופה הגיעו אחרי שירות בחיל האוויר המלכותי. כולם היו יהודים וגם נוצרים שבאו להילחם למען המדינה הצעירה, ולכולם היה ברור שהבריטים לא יכולים להבליג אחרי שאיבדו חמישה מטוסים. ואכן, בכנף הבריטית שאליה היו שייכים המטוסים שנפגעו, חימשו ותדלקו את כל המטוסים בכדי לתקוף את חיל האוויר הישראלי ולנקום. על פי העדויות הקצינים נאלצו לעבוד ממש קשה בכדי שמטוסים לא ימריאו, גם בלי אישור.
הבריטים הגישו תלונה בערוצים הדיפלומטיים ומסרו שכל מטוס ישראלי שיתקרב אליהם יופל. ישנם מספר מטוסים ישראלים שאבדו במלחמה ועל פי השמועות טייסי 208, הטייסת הבריטית שנפגעה, אחראים לזה. הטייסים הבריטים שנפלו בשבי הוחזרו מאוד מהר למולדתם והמסר המפייס שנשלח מישראל לחיל האוויר הבריטי היה "מצטערים על אתמול, אבל הייתם בצד הלא נכון של הגדר. בואו אלינו מתי שהוא ונרים כוסית ביחד. אתם תזהו הרבה פרצופים מוכרים". הייתה זאת הפעם הראשונה שבה חיל האוויר הפיל מטוסים של מעצמה זרה. זו לא הייתה הפעם האחרונה, אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת.