בספטמבר 1985 ישב תא"ל (מיל') אבנר נווה בלשכתו של מפקד חיל־האוויר דאז, האלוף (מיל') עמוס לפידות וביקש ממפקד החיל לבנות מודל ארוך טווח עם חימוש מדגם GBU-15 לטייסת עליה פיקד. "רציתי שייבדק", הוא אומר. הוא לא תיאר לעצמו כי 10 ימים לאחר הפגישה הוא יטוס במתאר כזה, אבל לא במסגרת אימון אלא במסגרת גיחת הפצצה מבצעית.
"תוך כדי התדריך לפני המבצע, קיבלתי פתק מאלוף (מיל') הרצל בודינגר שהיה אז ראש המטה: 'אני מבין שאתה יורד מהדרישה שלך לתרגול'".
שלושה מחבלים אנשי "כוח 17" של ארגון הפת"ח השתלטו ב־25 בספטמבר 1985 על יאכטה ישראלית שעגנה בנמל לרנקה בקפריסין. תחילה הם החזיקו את שלושת הישראלים שהיו עליה כבני ערובה ודרשו לשחרר מחבלים, אך לאחר כמה שעות הם רצחו את השלושה והסגירו עצמם.
"באותה תקופה, שלוש שנים אחרי מלחמת לבנון הראשונה, התגברו פעולות הטרור נגד מדינת ישראל והפיגוע בלרנקה היה הקש ששבר את גב הגמל", נזכר אל"ם (מיל') מיקי (מיכאל) לב, מפקד טייסת "אבירי הזנב הכפול" באותם הימים. מבצע "רגל עץ" נפתח.
30 שנים חלפו מאז הגיחו מטוסי חיל־האוויר מעל חוף חמאם א־שאט בטוניס והפציצו את מפקדות אש"ף, אבל כל מי שהיה מעורב, לא שוכח אף פרט.
בכל מקום ובכל שעה
כשהחלו ההכנות למבצע לא היו ברורים עדיין יעדי התקיפה והכוח שישתתף, אך דבר אחד היה ברור: זו תהיה תקיפה עם מסר.
"המטרה הראשונה לא הייתה טוניס, אלא מחנה אימון של אש"ף בעדן, בתימן אבל 24 שעות מזמן הורדת הפקודה החליטו להחליף את המטרה. זו הייתה החלטה אסטרטגית: טוניס היא מטרה אטרקטיבית יותר, כך שתקיפה שם משמעותה העברת מסר חזק יותר", מסביר אל"ם (מיל') לב.
"בהתחלה תכננו לתקוף מטרה אחרת שהיה ספק אם היא מאוישת, אך מהר מאד זה השתנה לטוניס", מוסיף תא"ל (מיל') אבנר נווה, מי שהיה מפקד טייסת "חוד החנית".
פרט לידיעה כי מפקדת "כוח 17" נמצאת בטוניס, הנחה הדרג המדיני הבכיר גם כי התגובה צריכה להיות מהירה. רמת הסיכון הנמוכה יחסית וההתרעה הקצרה בה יוכל חיל־האוויר לבצע את המשימה, הם שהכריעו את אופי המבצע.
"הייתה הרגשה כי אנו נשלחים למשימה שיש לה מסר גדול יותר מהתקיפה עצמה", מתאר תא"ל (מיל') נווה. "תפקידה היה להראות שמדינת ישראל יכולה להגיע לכל מקום בעולם ולגרום לנזק גדול למי שפעל נגדנו, אם לא למי שביצע את פעולת הטרור באופן ישיר, לפחות לארגון ששלח אותם".
מתכוננים לקונצרט הגדול
המשימה הוטלה על שתי טייסות "בז" (F-15) מבסיס תל־נוף. הבחירה במטוס הייתה טבעית: אמינותו הטכנית, שני מנועיו ויכולת התדלוק האווירי שלו הפכו אותו למטוס האידיאלי למשימה.
עוד נקבע כי 10 מטוסים יתחילו את הטיסה: שישה מטייסת "חוד החנית" וארבעה מטייסת "אבירי הזנב הכפול", כאשר שמונה בלבד ישתתפו בתקיפה בעוד השניים הנוספים יהוו גיבוי.
מרגע ההחלטה על יעד התקיפה, החלה עבודה מאומצת: להק המודיעין חיפש את המטרות, להק מבצעים תכנן את התקיפה ובטייסות החלו באימונים.
"בתקיפה בטוניס היה יתרון מסוים משום שהטיסה הייתה מעל הים התיכון שנתיביו ידידותיים יותר, מה שהוריד את הסיכון מבחינת המשימה", אומר אל"ם (מיל') לב.
"ההכנות היו מורכבות בעיקר בגלל טווח המטרה. התאמנו בעבר בתקיפות ובתדלוק אבל לא במרחקים כאלו", מעיד תא"ל (מיל') נווה. "בשל המרחק נדרש המערך הטכני לבצע בדיקות והכנות רבות. בפן המבצעי היה חשוב לנו לתרגל טיסה אחת לפחות של תדלוק וגם לתרגל דימוי של התקיפה".
זו אמורה הייתה להיות התקיפה הרחוקה ביותר אי פעם של חיל־האוויר. "הטווח אמנם איננו מאוים מבחינת טילי קרקע־אוויר או מדינות עוינות, אך עדיין ישנם מצבים רבים שעלולים להתרחש בדרך", אומר תא"ל (מיל') נווה.
בחיל בכלל והצוותים המשתתפים בפרט, נערכו לכל תרחיש. "היו לנו ערכות שלמות של מקרים ותגובות ומנסיון קודם: מה עושים בזמן תקלה? מה קורה אם צריכים לנטוש?", מספר אל"ם (מיל') לב. "מאחר שהטיסה התרחשה לכל אורכה מעל הים התיכון, הייתה אפשרות שנאלץ לנטוש בים כך שהחיל נערך גם למבצע חילוץ".
"המבצע הזה הוא כמו תזמורת שצריכה לנגן יחד: המטוסים שלנו, התדלוק, הבקרה והקשר, הכל צריך לעבוד בסנכרון כמו בקונצרט גדול. לכל כלי יש את התפקיד שלו. אם כל אחד ינגן את התווים שלו בזמן הנכון היצירה תהיה מוצלחת, אם אחד מהכלים יזייף, הכל יתקלקל".
"אלפא"
התדריך האחרון התבצע ב־1 באוקטובר 1985 כאשר הטייסים והנווטים נפגשו בטייסת בעוד הצוות הטכני מסיים לחמש כל מטוס בפצצה מונחית עם יכולת שידור לאחור מדגם GBU-15 בעלת יכולת דיוק מרבית המצוידת בראש נפץ השוקל כ־900 ק"ג ואז הם עלו אל המטוסים האפורים, נושאים עמם גם מיץ ענבים ופירות יבשים שיסייעו להעביר את שעות טיסה הארוכות.
הם המריאו באיטיות בשל המשקל הכבד והחלו לטוס לעבר חוף חמאם א־שאט, עיירת נופש מדרום־מזרח לבירה טוניס, שם מוקמה מפקדת "כוח 17".
"התחושות הן שאנו יוצאים למבצע עם השלכות. יש פה מחיר טעות. המטרה שתקפנו הייתה 180 מטר מבית־ספר של ילדים. צריך לוודא שהפגיעה מדויקת", אומר תא"ל (מיל') נווה ואל"ם (מיל') לב מאשר: "החשש הגדול ביותר שלנו היה פגיעה בבלתי מעורבים. באופן עקרוני המטרות שניתנו היו מטרות צבאיות, אולם במבצעים כאלה צריך לעיתים לקבל החלטה ולדעת שזה עלול לקרות ולנסות למנוע זאת".
בדרך למטרה זיהו אנשי צוות־האוויר שורת עננים שחסמה את שדה הראייה. "אם לא היינו רואים את המטרות היינו חוזרים הביתה", מסביר תא"ל (מיל') נווה. "זה היה טרום הנשק האוטונומי המדויק ולכן חובה לראות את המטרה".
ככל שהתקרבו המטוסים למטרות הלכו העננים ונעלמו. "הטיסה הייתה שקטה יחסית, טסנו לצד מטוסי הנוסעים ודיברנו באנגלית עד שהגענו למתדלקים", משחזר אל"ם (מיל') לב. "אין ספק שהיינו דרוכים אבל לא מפחד אלא במחשבות על משימה כי היו הרבה פעולות שצריך לעשות".
>> מכורים לפז"ם? כך תקבלו את הידיעות ישר לסלולר
ואז נגלה החוף ונראתה המטרה. הפצצות הוטלו ובקשר נשמעה 'אלפא' פעם אחר פעם. הטייסים החלו לטפס שוב לגובה כאשר הם בודקים שכל הפצצות השתחררו ומזהים איש את רעהו לצורך הגנה.
"הרגע המתוח היה בזמן התקיפה עצמה והטלת החימוש. המטרות היו קלות וברורות ולאף צוות לא היה קושי בזיהוי המטרה ועדיין, אחרי הביצוע הייתה הקלה גדולה", נזכר תא"ל (מיל) נווה ברגע הלחיצה על כפתור שחרור הפצצה. המשימה הושלמה, אך 1,280 מייל שהם כ־2,100 קילומטר הפרידו עדיין בין הצוותים לבין ישראל.
"עכשיו יש כמעט שלוש שעות עד שמגיעים הביתה. אתה מבין שביצעת גיחה עם השפעה רבה, אבל כעת עליך לחזור ולנחות בשלום", אומר אל"ם (מיל') לב.
"ההתרגשות הגדולה הגיעה עם הנחיתה", משתפים תא"ל (מיל') נווה ואל"ם (מיל') לב. "לפני שנחתנו כבר הודיעו רשתות תקשורת זרות על התקיפה וכל מי שהיה שותף להכנות, חיכה לקבל את פנינו בבסיס. זה נכון שאנחנו ביצענו את המשימה בפועל, אבל היו שותפים לה הרבה מאוד אנשים: הדרג המתכנן, הדרג המבצע והמערך הטכני. הגוף שמבצע בחיל־האוויר הוא קטן ומאחריו יש ארמדה שלמה שבלעדיה אי אפשר לבצע".
מבחן התוצאה
מבצע "רגל עץ" היה תקדימי מבחינת הטווחים ומבחינת התוצאות שהושגו בו. "בסופו של דבר המשימה בוצעה באופן טוב. נהרגו עשרות מחבלים ורבים נפצעו, זו לא עוד תקיפה רגילה. מדובר בנשק מורכב כשלפני התקיפה עשו את כל הבדיקות האפשריות והיתר לא היה בשליטתנו. התקלות שהיו היו טכניות: פצצה אחת שנכנסה לסחרור ופצצה שלא שוגרה ונותרה על הכנף", קובע תא"ל (מיל') נווה.
"אפילו היום שמדברים על יכולות, יודעים שחיל־האוויר הפציץ בטווח רחוק כל־כך כבר לפני 30 שנה", מחדד אל"ם (מיל') לב.
במרחק השנים מסתכלים השניים על התקיפה בגאווה, אך יודעים כי במציאות כיום, הפעילות הופכת למאתגרת עוד יותר.
"האויב לומד את יתרונותינו וחסרונותינו ומנצל את מה שאפשר לנצל: הוא משתמש בסוגים שונים של רקטות ומשתמש במרחב האורבאני האזרחי", מפרט תא"ל (מיל') נווה. "רוב הפעילות היום אינה כנגד היושבים בטוניס אלא כנגד מי שיושב בחצר האחורית שלנו ועטוף באוכלוסייה אזרחית".
לצד התפתחות האויב, מספרים השניים על התעצמות חיל־האוויר המוכן לכל תרחיש ונמצא במרכז הלחימה מול ארגוני הטרור.
"חיל־האוויר יכול להלחם מסביב לשעון בצורה יעילה מאוד. היכולות שלו הפכו טובות יותר באופן משמעותי וגם הסד"כ גדל", אומר תא"ל (מיל') נווה.
"החיל חושב קדימה כל הזמן. ישנה פלטפורמה שיכולה להגיע לכל מקום וגם יודעת להגן על עצמה אז מכשירים אותה למספר רב של תפקידים כמו צילום או תקיפה באמצעות סוגים שונים של פצצות". מסכם אל"ם (מיל') לב. "אנחנו לא יודעים מתי נצטרך את זה, אבל יש פוטנציאל שהוא שילוב של כלל הגורמים".
עוד ב- פז"ם: