אולי זה צחוק הגורל ואולי דרכו של עולם, אך אותם כלי הנשק ששימשו כדי למחוק את זכרו של העם היהודי מעל פני האדמה, שימשו בסופו של דבר את אותו העם במלחמת העצמאות של מדינת ישראל.
כשפרצה המלחמה, להנהגת העם היה ברור שצריך כמה שיותר נשק וכמה שיותר מהר. הבעיה: ארצות הברית, בריטניה ומדינות המערב סירבו לספק נשק למדינה שרק נולדה. כן, היה נשק שהוברח משם ארצה, אבל לא מספיק.
דוד בן גוריון הורה לאתר מקורות נשק ולעשות הכל כדי שיגיע לארץ. כפי שמתואר בהרחבה באתר הפלי"ם וההעפלה, יצאו שליחים ממדינת ישראל לצ'כוסלובקיה. בזמנו, אחרי שכבשו הנאצים את שטחה, הם השתלטו על מפעלי יצרנית הרכב "סקודה" והסבו אותם למפעלי ייצור נשק גרמני. כשהמלחמה הסתיימה, נשארו בשטחי המפעלים כמויות רבות של ציוד לחימה.
ב-1947 הגיע לשם מי שהיה אז ראש האגף המדיני של הסוכנות היהודית באירופה, משה סנה. הוא נפגש עם סגן שר החוץ הצ'כוסלובקי, ולדימיר קלמנטיס, שנתן הסכמה עקרונית למכירת נשק.
בהמשך, שלח בן גוריון לצ'כוסלובקיה גם את ד"ר אוריאל דורון, שהיה מקורב לבכירים הצ'כים. בישראל נרשם לחץ כבד על השליחים כי רוחות המלחמה כבר מנשבות ומחסני הנשק של צה"ל דלים.
דורון יחד עם שליח נוסף, אהוד אבריאל, הצליחו לסגור עסקה עם סוחר יהודי-רומני בשם רוברט אדם אברמוביץ, כאשר מי שמסייע הוא לא אחר מאשר שר החוץ הצ'כי בעצמו.
העסקה נחתמה בינואר 1948 ועל הניירות נכתב שמדינת היעד היא בכלל אתיופיה, כי הצ'כים לא הסכימו שהנשק שלהם יגיע למדינה שלא קיימת באופן רשמי. מאותה חתימה, אפשר לומר שהסכר נפרץ ולארץ הגיע נשק שחלק ניכר ממנו גרמני במקור.
ספינת הנשק הראשונה הגיעה לארץ ב-1 באפריל 1948 עם כ-500 טון אמל"ח. עד מרץ 1949 הגיעו לארץ לפחות 10 אניות, לא כולל נשק שהגיע דרך האוויר.
בישראל נחתו מעל ל-20 אלף רובי "מאוזר" גרמנים, 5,000 מקלעי MG-34, מיליוני כדורים וגם מטוסי קרב שיוצרו בצ'כיה וזכו לכינוי "סכינים". בסך הכל, הצ'כים קיבלו מישראל למעלה מ-12 מיליון דולר, סכום שבזמנו היה שליש מסך המטבע הזר שלה.
מאוזר K98: הנשק האישי של הלוחמים
חברת מאוזר הגרמנית החלה לייצר את רובה ה-K98 ב-1935, ומאז הפך לנשק האישי של החייל הנאצי. לרובה הייתה מחסנית פנימית קבועה ובה 5 כדורים 7.92 מ"מ, וביחס לרובים באותה תקופה היה לו קצב אש גבוה. הוא גם נחשב למדויק, זול וקל לאחזקה.
למרות שמדובר בנשק גרמני, בארץ כינו אותו "הרובה הצ'כי" או בקיצור "הצ'כי" בגלל מקור העסקה. אחרי מלחמת העצמאות הוא הפך לנשק התקני של חיילי צה"ל כאשר ב-אמצע שנות ה-50 הרובה הזה אפילו עבר שדרוג של הקנה לירי קליעים בקוטר 7.62 מ"מ, כמו בצבאות נאט"ו.
רק בסוף שנות ה-50 הנשק הזה החל לצאת משירות בצה"ל. אולם טירונים, בעיקר ביחידות עורפיות והגנה אווירית המשיכו להשתמש בו עד שנות ה-70.
40-MP: נצחון הצנחנים על הנאצים
בשנת 1940 החלו לייצר את מה שעד מהרה הפך לתת המקלע הרשמי של הצבא הגרמני ושימש גם את אנשי האס-אס והגסטפו. באותן שני הוא נחשב לנשק חדשני, קטן מאוד וכזה שמסוגל לירות 550 כדור בדקה.
ברבות השנים גם הוא התגלגל לידי לוחמי צה"ל שתועד בין השאר בתמונות של מאיר הר ציון ז"ל ולוחמיו הצנחנים, כשהם חמושים באותו 40-MP ששימש בתחילת דרכו את הנאצים.
זה היה התת מקלע הרשמי של צה"ל עד אמצע שנות ה-50, אז הוחלף על ידי תת מקלע כחול לבן, ה"עוזי".
MG-34: המקלע שלפני המא"ג
מקלע ה- MG34 נכנס לשרות הצבא הגרמני ב-1934 ואלו השתמשו בו במסגרת יחידות שלמות של מקלענים, בכל כיתת חי"ר וגם על טנקים ועוד. אלה היו המקלעים אותם הציבו על מגדלי השמירה במחנות, בעמדות שפרסו סביב הגטאות ובהם גם ביצעו רצח המוני בבורות ההריגה.
לצה"ל, המקלע הזה הגיע עוד לפני מלחמת העצמאות. המספרים גדלו משמעותית אחרי העסקה הצ'כית וגם אחרי המלחמה הוא נשאר המקלע התקני של צה"ל, תחת השם מגל"ד. על פי עמוד הפייסבוק "היסטוריה של אלימות", היה זה תרגום ישיר של השם הגרמני.
המגל"ד, שימש את החי"רניקים של צה"ל עד סוף שנות ה-50, אז הוחלף על ידי המא"ג, אולם נשאר במשך עשור נוסף במסגרת יחידות הג"א.
אוויה S-199: התקיפה הראשונה של חיל האוויר הישראלי
מדובר למעשה בייצור הצ'כי של מטוס הקרב הגרמני מסוג "מסרשמיט" Bf 109. מטוס הקרב הזה היה עמוד השדרה וסוס העבודה של חיל האוויר הגרמני במלחמת העולם השנייה, שמסוגל לטוס במהירות של כ-600 קמ"ש ולטפס לגובה של למעלה מ-10,000 מטרים.
מטוס קרב הגרמני הזה היה גם למטוס הקרב הרציני הראשון של חיל האוויר הישראלי. הוא הוצב בטייסת 101, ולמעשה ביצע את גיחת התקיפה הראשונה של החיל, כאשר ארבעה מטוסי "מסרשמיט", שהגיעו מצ'כוסלובקיה מספר ימים קודם לכן, תקפו את הכוח המצרי במה שמוכר כיום כ"גשר עד הלום".
במהלך המלחמה הפיל המטוס הזה חמישה מטוסי אויב, שניים מהם הופלו על ידי מודי אלון מפקד הטייסת, לעיני תושבי תל אביב שהריעו לטייס הגיבור.