"ישראל נשארה לבד", "האמריקאים בורחים", "ניצחון רוסי" ו"ניצחון איראני" - אלו רק חלק מהכותרות שאנחנו שומעים ביממה האחרונה, מאז החליט נשיא ארה"ב להסיג את הכוחות הקרקעיים שלו מסוריה. זה נשמע מאוד מפחיד, אפילו משפיל מבחינת ארה"ב ואולי גם ישראל, אבל המציאות רחוקה מכל הכותרות האלה. אם להגיד את האמת, מדובר בלא פחות מצביעות עולמית והתעלמות מהאינטרס האמריקאי.

כדי להבין את מה שקורה בסוריה, צריך לחזור לסומליה של 1 באוקטובר 1993. באותה תקופה המדינה נקרעה ממלחמת אזרחים אכזרית, כשכוחות האום שנשלחו לשם התגלו ככוח אימפוטנטי וחסר שיניים, שלא הצליח להביא לכך שמשלוחי המזון יגיעו באמת לאזרחים הרעבים. התמונות מהשטח עשו את שלהן כרגיל והעולם דרש התערבות, או במילים פחות מכובסות - שארה"ב תשלח את הצעירים שלה לחור הזה באפריקה.

בניגוד למלחמת המפרץ הראשונה, לארה"ב לא היה שום אינטרס בסומליה, ולמרות זאת היא שלחה את מיטב הבנים שלה לשם. די מהר, אותם אנשים שביקשו את הזרוע האמריקאית, טענו נגדם שהם כובשים אימפריאליסטים וזה כולל כמה ממדינות אירופה. בסופו של יום, הסיפור הזה הסתיים כאשר לארה"ב חזרו 19 ארונות עטופים בדגל המדינה ועוד למעלה מ-70 פצועים.

לוחם סומלי עם נשק נגד מטוסים
לוחם סומלי עם נשק נגד מטוסים | צילום: John Moore, GettyImages IL

שנה לאחר כן, כשהאמריקאים עדיין ליקקו את הפצעים, העולם שוב דרש את התערבותם עם תחילת המשבר ברואנדה. הפעם, בעוד מדינות אחרות סרבו לשלוח לשם את הצעירים שלהן, ארצות הברית אמרה 'עד כאן' ולא נכנעה ללחץ שהופעל עליה. התוצאה: רצח עם אכזרי שגבה כמעט מיליון הרוגים.

השנים חלפו ואנחנו מגיעים לסוריה, שם הפך ארגון טרור קטן למפלצת מטורפת שאיבדה כל רסן. שוב העולם דרש התערבות, ושוב הדרישה כללה בעיקר כוחות אמריקאים. אומנם בנו קואליציה בינלאומית כדי להילחם בדאע"ש, אבל מעשית רוב צבאות אירופה שלחו כמה מטוסי קרב בודדים וצוותים קטנים של יחידות מיוחדות. בסופו של דבר, העוצמה של הקואליציה הזו הגיעה בעיקר מארה"ב, שספגה פעם נוספת את מספר האבדות הגדול ביותר מבין שאר המדינות.

ארה"ב נאלצה לשלוח לסוריה גם כוחות קרקעיים, אולם כבר אז הדגישה שהם לא שם כדי לסייע לסורים או לכורדים, אלא כדי להילחם בדאע"ש. כאשר אלה יובסו, האמריקאים יגידו שלום, וזה בדיוק מה שקרה. הנסיגה הקרקעית מסוריה היא הבטחת בחירות של טראמפ, בעוד לאמריקאים אין שום אינטרס בסוריה, לא כלכלי וגם לא מדיני. לא פחות מזה, נמאס להם לשפוך דם בכל מיני חורים מדבריים בקצה השני של העולם.

עכשיו הגענו לרגע הנסיגה. דאע"ש חזר להיות ארגון טרור קטן וחסר כל משמעות, כמו כל ארגוני הטרור בסוריה. לאור זאת, האמריקאים הודיעו על נסיגת הכוחות הקרקעיים שלהם, בעוד שמטוסי הקרב והמל"טים התוקפים ימשיכו לפעול שם, כמו גם גופי המודיעין. לכן, הצגת יציאת הכוחות הקרקעיים מסוריה כהפסקת המבצע או נטישת מדינת ישראל, אינה נכונה.

צילום לוויין של מטוסים רוסיים בסוריה
מטוסי קרב רוסים בסוריה | צילום: חדשות

אין פה שום ניצחון איראני או ניצחון רוסי. אגב פוטין, האיש זוכה בתקשורת המערבית לגלוריפיקציה על מה שהוא עושה בעולם, על ההשפלה של ארה"ב, אבל גם פה צריך להסתכל על התמונה הרחבה. פוטין עושה שרירים רק במקומות שלא באמת קריטיים לאינטרס האמריקאי, וחלקם כלל לא חשובים (כמו אוקראינה או סוריה). פוטין לא מתעסק, וסביר שגם לא יתעסק בעתיד, עם המקומות שבאמת חשובים לאמריקאים. סוריה כאמור, שהינה מדינת חסות רוסית, לא חשובה לאמריקאים.

בארה"ב ובישראל מבינים עוד משהו חשוב - הרוסים נכנסים לסוריה ומתבססים שם בלב כל הבלגן, ומרגע זה כל השיקום של סוריה נמצא באחריות הקופה המתדלדלת שלהם. הם גם מאבדים הרבה מאוד דם שארה"ב לא מוכנה לשלם בעבור מדינה מפורקת, כשפוטין צריך את הנמלים הסורים בים התיכון ולאמריקאים כבר יש כמה כאלה. לא פחות חשוב, גם בארה"ב וגם בישראל יודעים טוב מאוד שהאינטרס האיראני והרוסי בסוריה לא הולכים ביחד - כאשר המלחמה תסתיים ויהיה שם שקט, הרוסים לא יתנו לאיראנים לחמם את הגזרה מכיוון סוריה. הם יעצרו את כל מי שיפגע באינטרס שלהם ואם איראן תראה עוינות כלפי ישראל, היא תאלץ לשלם על כך, בדיוק כפי שקורה היום. הרוסים רוצים את סוריה שקטה, כמוצב קדמי שלהם במסגרת השאיפה להגמוניה עולמית. חוץ מזה, טראמפ חושב שהנוכחות האמריקאית בסוריה מיותרת, ושיותר חשוב לשמור על היכולת להתעמת עם הרוסים כשהם יגיעו, אולי, למקומות שבאמת חשובים לאינטרס שלהם.