כך מרגיש מי שנלחם עם המחבלים על ידית הממ"ד - ושומע את תחקיר צה"ל

כמעט שנה וחצי אחרי שמחבלי חמאס נכנסו לבית שלי ומצאתי את עצמי נלחם איתם על ידית הממ"ד, כשאני מנסה למנוע מהם להגיע למשפחה שלי, מצאתי את עצמי כמו שאר חברי הקיבוץ מקשיב לממצאי התחקיר הצבאי על הקרב בקיבוץ נירים.

לאחר מכן, במסגרת העבודה שלי ככתב צבאי של אתר mako הקשבתי גם לתדרוך שניתן לתקשורת. תחושות לא פשוטות ומורכבות מאוד בין האישי למקצועי. בין רגעי החרדה והאימה לניתוח הקר של מה שהיה שם, של מה שהיה בבית שלי.

התחקיר הצבאי לא חידש יותר מדי, את הרוב ידענו והכרנו אבל כן היו כמה הפתעות. באופן אישי התרשמתי מתחקיר מאוד מקצועי ובמידה רבה מאוד, ממי שהיה אז מפקד פיקוד הדרום, האלוף ירון פינקלמן, שהגיע להצגת התחקיר, לקח אחריות וביקש לתחושתי סליחה מעומק הלב.

מול מחבלי נוח'בה, כשהילדים שלי לצדי

עבורי זה לא עוד תחקיר צבאי ויום עבודה. ב-7 באוקטובר 2023 התעוררתי לאזעקות צבע אדום בקיבוץ, רצנו לממ"ד עם הילדים ועשר דקות אחרי כבר שמענו את הירי של המחבלים. בתחקיר למדתי שקיבוץ נירים היה הראשון שהמחבלים חדרו אליו, כבר ב- 06:42 חוליית הפריצה נכנסה פנימה.

גם כששמענו את הירי הכבד והבנו שיש חדירה, עוד לא הבנו את גודל האסון. המחשבה הייתה שחדרה חוליית מחבלים והצבא יגיע מהר ויחסל אותם, כשעד אז כיתת הכוננות תטפל בהם. אבל זה לא קרה והאסון הגיע לתוך הבית שלי.

במשך שעות שמעתי את רעש הירי והפיצוצים, בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ ראיתי את הקריאות לעזרה, "הצילו הם בבית שלנו", "יורים לנו על הבית" וגם "איפה צה"ל יש פה רק מחבלים". חוסר אונים שלא ניתן להסביר למי שלא היה שם. עוד בית ועוד משפחה שקוראת לעזרה.

עירית שולחת לי הודעה פרטית שנמרוד בעלה, בצעירותו לוחם בסיירת מטכ"ל, ראה שהמחבלים חטפו את חנה פרי, ובראש חשבתי לעצמי, "פאק, הם לוקחים אנשים לעזה" והצבא לא מגיע. ואז הבנתי שזה מתקרב אלי. הבנתי מקולות הירי וההודעות בווטסאפ שהם מתקרבים לבית שלי. בעשרה לתשע בבוקר הם הגיעו. שמעתי את המחבלים שוברים את החלון, פורצים את הדלת ונכנסים לבית שלי.

הסתכלתי על שלושת הבנים שלי ועל חבר של הבן שלי שנשאר לישון אצלנו באותו לילה וחשבתי לעצמי האם הם ייצאו מזה בחיים? כי אני לא חמוש. שמענו את המחבלים מסתובבים בבית, בשלב מסוים יורים החוצה אז ככל הנראה הם רצחו את רועי פופלוול ז"ל, בנה של חנה פרי שנחטפה לעזה עם בנה השני נדב ז"ל, שנרצח כעבור חודשים במנהרות.

ואז הם הגיעו לדלת הממ"ד וניסו להיכנס. מצאתי את עצמי נלחם על הידית שלא תפתח, כי הבנתי שאם זה קורה אנחנו מתים או נחטפים לעזה. פחדתי שהם ירו בדלת וניסיתי להסתיר את הגוף מאחורי הקיר, להחזיק רק עם יד אחת כדי שאם ירו בידית ויפגעו, אחליף מיד ליד השנייה. בשלב מסוים המחבלים עזבו את הידית, אבל אז לפתע ניסו שוב והמאבק התחדש. רשמתי ניצחון כשהם עזבו ויצאו מהבית. לא ידעתי אז שהם יצאו אחרי שעשו ערימה גדולה מהמשחקים של הבן שלי ודחפו לשם נייר ספוג שמן בוער, כדי להצית את הבית. למזלנו האש כבתה אחרי שהם יצאו.

המחבלים המשיכו לירות, לשרוף ולרצוח. הצבא הגיע לקיבוץ רק בשעה 13:30. בממ"ד נשארנו עד לשעה ארבע, אז בית הספר לקומנדו חילץ אותנו לנקודת ריכוז. כשהגעתי לשם ראיתי את הבלגן, רצתי חזרה לבית כדי לקחת ציוד מילואים והצטרפתי לחילוצים של שאר המשפחות עד סמוך לחצות. בגלל המצב בחוץ, לא הצליחו לחלץ אותנו מהקיבוץ עד ליום ראשון בשעה 17:00, אז פינו אותנו לאילת. עם הסיפור האישי הזה, הגעתי לתחקיר הצבאי מהצד המקצועי ככתב צבאי.

שעתיים נגד 9 מחבלים - ואז הגיעו מאות

מהתחקיר הצבאי עולה שלכל יישוב חמאס שלח חוליית פריצה, "חולייה שקטה", ומחלקה של 30, 40 מחבלי נוח'בה שתפקידם להגיע אחרי אישור מחוליית הפריצה. עוד עולה שהיו מחלקות של חטיבת ח'אן יונס שיועדו לבסיס תל נוף, לבסיס חצרים, לבאר שבע ומקומות נוספים. מכיוון שהם לא הצליחו להגיע לשם, הם הלכו לקיבוץ הקרוב וכך קרה שבחלק גדול מהם היו למעלה מ-100, 150 מחבלים לא כולל בוזזים. לכן היו בנירים כ-120 מחבלים.

קיבוץ נירים הוא חלק מיישובי הפרסה שכוללים גם את ניר עוז, עין השלושה וכיסופים, שנמצאים מול מרכז הרצועה ומנותקים מכביש 232, על כביש פנימי. ומהתחקיר עולה שהמחבלים שלחו גם חוליות מארב לצומת מעון וצומת גמה ובכך חסמו את גישת הצבא וכוחות תגבור לאותם קיבוצים.

בנוסף נקבע בתחקיר שבגלל המיקום במרכז העוטף לקח לכוחות זמן רב להגיע לשם, מי שהגיע מצפון רץ לצפון עוטף עזה ומי שהגיע מדרום רץ ליישובי דרום העוטף. זה יחד עם המארבים של המחבלים הביא לכך שליישובים האלה כוחות הצבא הראשונים הגיעו רק בשעות הצהריים, בניגוד לרוב היישובים האחרים. בצומת מעון שהיה אחד החסמים של המחבלים נהרגו מפקד סיירת נח"ל ומפקד חטיבת הנח"ל.

הכוחות לא נערכו לפשיטה גדולה בהפתעה, תדרכו שתהיה פשיטה בהפתעה עד מוקד אחד לפלוגה, במרחב נירים היו לפלוגה 14 מוקדי פשיטה בהפתעה. במקרה של משהו רחב יותר הנחת העבודה שתהיה התרעה ואז תגבור כוחות. את כל זה תרגלו. אבל בגלל ההיקף הכוחות בשטח היו בסיטואציה בלתי אפשרית. הכשל המהותי הוא מערכתי עמוק וארוך שנים.

עוד מציינים בתחקיר, שהדיווח הראשון של התצפיות על חדירה היה רק ב- 06:30 "טרקטור מוריד לי את השער". מתברר שעד לרגע זה לא התייחסו לטרקטור כי זה היה שגרתי שהם עובדים שם קרוב לגדר. הפרימטר הצטמצם עד אז לטווח של מאה מטר בלבד. התחקיר קבע שכוננות עם שחר הייתה מלאה ועל פי הנהלים. לפני התקיפה הסמג"ד שהיה אחראי על התדרוך לכוננות עם שחר, נשמע אומר בקשר "צפוי לנו סוף שבוע רגוע ושקט".

מול נירים הייתה החדירה הראשונה בכל גזרת החטיבה הדרומית. זה משך את חפ"ק המח"ט שראה את החדירה לנירים ולכן הוא הגיע לשם. בגלל זה עוד כוחות קפצו למרחב שמול נירים, כוחות שריון וחי"ר. החולייה ה"שקטה" שמונה 12 מחבלים על 6 אופנועים חדרה לנירים ב-06:42.

זמן קצר לאחר מכן, ב- 06:53, מגיע מח"ט דרומית אל"ם אסף חממי ז"ל. הוא מקיף את הקיבוץ ויחד עם החפ"ק שלו מחסלים את אחד המחבלים. לאחר מכן הם נכנסים לתוך הקיבוץ, ומצליחים לחסל עוד שני מחבלים. דקות לאחר מכן, בשעה 07:10, שלושת לוחמי החפ"ק נהרגים ובהמשך נחטפים לעזה.

בינתיים הכוחות שנלחמים מול נירים, ולא מודעים לזה שחממי והחפ"ק שלו נלחמו ונהרגו, מצליחים לבלום את כוח המחבלים העיקרי לנירים, עד לשעה 08:20 כשהם מחסלים כ-50 מ-120 מחבלים שמיועדים לקיבוץ. לצה"ל יש תיעוד של מערכות טנקים, מסוקים וכטב"מים שחיברו ירי לכל גופה ולכן המספר מדויק. בסך הכל הגיעו לנירים 64 מחבלי נוח'בה ועוד עשרות מהגדודים וארגונים אחרים.

הרגע הדרמטי שאפשר חדירה המונית

אבל אז קורה משהו דרמטי: כוחות הבט"ש שנלחמו נשחקים, כל שדרת הפיקוד נפגעת ונשארים רק מ"כים, למעשה שני שליש מהגדוד של צה"ל במרחב הזה נהרג או נפצע, על פי התחקיר. ואז בהערכת מצב של כוח שכולל טנק ונמ"ר ממש בשער הכניסה לנירים, כשהם לא מודעים לזה שאל"ם חממי והחפ"ק שלו הרוגים ועוד בנירים, עם סמב"צית ולא גורם פיקודי, מנסים להבין איפה יש עוד מוקדי לחימה ושולחים אותם למקום אחר.

בזמן הערכת המצב הזו שנעשית צמוד לשער הכניסה לנירים, הם לא נכנסים לקיבוץ לראות מה קורה ועל פי התחקיר זו הייתה טעות. ההסבר היה שבשלב הזה לא היה ירי כי תשעת המחבלים בלבד שהיו בפנים עסוקים עם הגופות של החפ"ק ובבית של חנה פרי אותה יחטפו בהמשך. הם אכן הולכים למוקדי לחימה אחרים וזה נתן פתח נקי מצה"ל ואפשר למחבלים לנוע עם טנדרים ואופנועים רבים לנירים לשם הגיעו בשעה זאת, אז גם מגיעים עוד מחבלים מגדודי חמאס, הג'יהאד האיסלאמי ועוד.

המשמעות היא שבין 06:42 לשעה 08:20 יש רק תשעה מחבלים בקיבוץ נירים. עיקר מסע ההרג קורה מרגע שהמסה הגדולה מגיעה, בין 08:20 ל- 09:20, אז נרצחים 5 ו-5 חטופים, מהמרחב של נירים נחטפו 8 חיילים מהם חמישה עוד חטופים כששניים מהם בחיים. בשעה 09:20 המחבלים התקפלו על פי התכנון המקורי. בגלל זה היה מסע הרג של שעה ולא של שלוש שעות כפי שתכננו. מחבל אחרון חוסל בקיבוץ בשעה שתיים.

מה שעוד מזרז את היציאה של הכוח העיקרי זה מסוק קרב אפאצ'י של טייסת 113 מגיע בשעה 09:20, והוא משגר טילים ופגזים לעבר הפתח בגדר מול נירים ועל מי שנכנס. המסוק הזה יחד עם אירועים נוספים שהיו בקיבוץ וסביבתו, מזרזים כאמור את הנסיגה שלהם. אבל עוד עשרות חמושים ובוזזים נשארים בקיבוץ.

בפקודות קשר של חמאס שנקלטו על ידי צה"ל, שומעים את הפיקוד בעזה שואל את המחבלים שנסוגים כמה הצליחו לחטוף וכמה לרצוח. עם הפיקוד הזה גם היה קשר של המחבלים בנירים, כשהם תיאמו הגעת רכב מעזה שיבוא לקחת את הגופות של חפ"ק המח"ט אחרי שניסו לקחת אותו עם הרכב של דורון מאיר ז"ל, שנרצח עם הבת שלו מור, אבל הרכב שניסו לגנוב נתקע על הפתח שעשו בגדר הקיבוץ. העובדה שהרכב של דורון נתקע על הגדר של הקיבוץ, מנעה כניסת טנדרים של חמאס לנירים.

בשעה 11:00 הגיע מסק"ר נוסף של אותה טייסת שביצע ירי הרחקה, ובנוסף פעל שם גם כטב"ם שגם ביצע ירי. מסק"ר נוסף הגיע בצהריים.

בפרק על כיתת הכוננות של הקיבוץ, אמר אל"ם אלעד שושן מי שמונה לתחקר את הקרב בנירים שהיא "כשלה בתפקידה ולא חתרה למגע". זאת מכיוון שבמשך שעתיים יש רק תשעה מחבלים בקיבוץ. על פי התחקיר הצבאי בשעה 07:20 הרבש"צ מודיע לכיתת הכוננות שיש צבא בקיבוץ והוא שלח אותם לאחד הבתים. הוא שלח את ההודעה הזאת על בסיס שיחה עם מג"ד גולני שאמר לו שישלח כוחות.

אל"ם שושן אמר בשיחה עם תושבי הקיבוץ שהוא לא יודע לומר על איזה בסיס הרבש"צ אמר שהוא שלח אותם. בשעה 08:25 הרבש"צ שולח הודעה נוספת: "חבר'ה אין צבא, אין צבא. הם עוברים בית בית". למרות זאת, הרבש"צ וכיתת הכוננות לא יוצאים מהבתים עד לשעה 10:00. עוד מציינים בתחקיר, שבמהלך הנסיעה של אל"ם חממי ז"ל לכיוון נירים, הוא נשמע אומר בקשר "לפנות לקב"ט ולהקפיץ את כל כיתות הכוננות".

קב"ט המועצה אכן דיבר עם הרבש"צ בשעה 06:53. על פי התחקיר חלק מכיתת הכוננות, רבש"צ ועוד שלושה לוחמים, יוצאים להילחם ותופסים עמדות ב-10:16. הם נלחמו מול 10-12 מחבלים. "נלחמו באומץ ובגבורה" וכמה דקות לפני השעה 11:00 הם נסוגים למגדל הגרעינים של הקיבוץ, משם לא ניתן לראות מה קורה, ונשארים שם עד שצה"ל מגיע ב-13:30. "קשה להגיד את זה כצבא שכשל במשימתו להגן על האזרחים", אמר אל"ם שושן, "כיתת הכוננות כשלה ולא חתרה למגע".

אלוף הפיקוד: "כשלתי בהגנה עליכם"

זה היה התחקיר כפי שצה"ל הציג לתושבי הקיבוץ. עם סיום ההצגה, האלוף במילואים ירון פינקלמן, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום, לקח אחריות והתפטר מתפקידו, ביקש לשאת דברים בפני אנשי הקיבוץ ולענות על שאלות.

"עד לפני 10 ימים הייתי פיקוד הדרום ואני החלטתי לאור חלקי בכישלון של 7 באוקטובר לסיים את התפקיד שלי ולהשתחרר מהצבא", אמר פינקלמן לתושבי נירים. "חשוב היה לי להיות כאן במעמד הצגת התחקיר שעשינו תוך כדי המלחמה, כדי לדבר אתכם ולהיות אתכם במעמד הצגת התחקיר".

"אני רואה בזה חובה פיקודית, מוסרית ואנושית", המשיך פינקלמן. "פיקוד הדרום נכשל במשימה הבסיסית שלו בהגנה על אזרחים, בהגנה עליכם. הפיקוד נכשל, צה"ל נכשל אני נכשלתי בתור מפקד פיקוד דרום. אני ב-7 באוקטובר שלושה חודשים מפקד פיקוד הדרום, זו המשמרת שלי, זו אחריותי ואני כשלתי כמפקד. חשוב לי לומר לכם את זה ככה, בצורה פשוטה, בהירה, כואבת וקשה.

"הכישלון הזה יהיה צרוב בי כל חיי, כמפקד ויותר מהכל כבן אדם. למעלה מ-30 שנה עשיתי בשירות המדינה בלחימה ותפקידי פיקוד, אני חייל וכל חיי הגנתי עליכם וכשלתי ביום הזה. חשוב לי שתשמעו אותי אומר לכם את זה בגובה העיניים. זה קשה, כואב אבל זה מה שנכון לומר. מהרגע הראשון ראיתי את עצמי כאחראי ולכן בחרתי להשתחרר, אבל אחרי שנלחם ונכה בחמאס. הרגשתי שזה נכון לסיים עכשיו ולהעביר את המקל. אחריות לא רק על מה שהיה אחריות גם על מה שיהיה".

פינקלמן סיפר שחוו מתקפה כוללת של האויב והפתעה. "לא הצלחנו לזהות את הסימנים להתקפה כוללת. גם מה שראינו באותו לילה ומה שראינו אלו סימנים מודיעיניים שלא הבנו שזה התקפה כוללת ולא פרשנו נכון. עשינו הערכת מצב ולא הבנו. האויב תכנן לעשות מעשים חמורים עוד יותר. כמה שהתוצאות קשות והן קשות מאוד, האויב תכנן לעשות מעשים חמורים יותר, הגבורה של הלוחמים ושלכם האזרחים הביאה לזה שהתוצאות היו פחות קשות, למרות שהם נוראיות".