אחד ממקרי הטבח הקשים ביותר שדאעש ביצעו בעירק, התרחש באמצע יוני השנה. פעילי הארגון הרצחני הגיעו לבסיס הצבא העירקי הסמוך לעיר תקרית, לקחו בשבי כמאה חיילים צעירים שהתגייסו לצבא כשבוע וחצי לפני כן וטבחו בכולם. רק חייל אחד שרד את הטבח הזה. בראיון קשה המלווה בחומרים גרפים קשים שצולמו על ידי אנשי דאעש, משתף עלי חוסיין קאדיר (23) בסיפור ההישרדות האישי שלו ומספר איך חזר מהמתים.
לבסיס הוא הגיע בתחילת אוגוסט כאשר התגייס לצבא העירקי. באותם הימים, דאעש היו קרובים לסיום מסע הכיבושים וקטל שלו ברחבי עירק והיה ברור שתקרית היה היעד הבא. בבסיס הצבא הסמוך, חיכו לאש והסכינים גם כן. "ידענו שהם יגיעו אלינו. המורל היה נמוך מאוד", הוא מספר בראיון חושפני לניו יורק טיימס. "עברנו ממדים לבגדים אזרחיים וניסינו לברוח מהבסיס". בשלב הזה, הם הבינו שזה כבר אבוד, כמאה אנשי דאעש כבר היו בבסיס.
לסיפורים נוספים, היכנסו לעמוד הפייסבוק של פז"ם
"הם תפסו אותנו. הם אמרו לנו 'אנחנו כאן בשבילכם. אנחנו ניקח אתכם למשפחה שלכם', אבל הם רימו אותנו. הם שמו אותנו במכוניות ולקחו פיקוד. אף אחד לא יכול היה לעשות שום דבר. בכל מכונית היו שניים או שלושה חמושים. אם היית זז, הם היו הורגים אותך". הם הובאו לנקודה מסוימת, הורדו מהרכבים והובלו בטור אל מותם. שם הם הועמסו בצפיפות בלתי נסבלת על משאיות. חלק מתו כבר בשלב הזה כי נמעכו תחת חבריהם בתאי המטען של המשאיות. "הם גרמו לנו לקלל את הממשלה. הם הכריחו אנשים להגיד מול המצלמה שראש הממשלה אחראי לזה", עלי מספר. בשלב הבא, חלק מהאנשים הורדו מהמשאיות והושכבו על הקרקע בשורה כאשר פעלי דעאש עברו עליהם וירו בראשיהם. השאר, הובאו לשפת הנהר, נורו בראשם והושלכו אל המים.
את הסיפור הזה עלי מספר כשהוא צופה בסרטון של דאעש, בו הם מתעדים את הטבח הנתעב. הוא מזהה את עצמו בחלקים בסרטון – כשהוא מובל בטור כשידיו כבולות ומאוחר יותר, כשהוא שוכב בין חבריו המתים.
"הם חילקו אותנו לרביעיות וירו בנו בקבוצות האחד אחרי השני. ראיתי שהם ירו במי שלידי וראיתי איך הדם מתיז מהראש שלו. חיכיתי שירו בי. חשבתי על המשפחה שלי ברגעים האלו. זו תחושה קשה מאוד", הוא משחזר וממשיך כשהדמעות חונקות את גרונו, "חשבתי על המשפחה שלי, מי ידאג להם, מה יהיה איתם". בשלב זה של הראיון, הוא עוצר רגע, מתעשת וממשיך לשחזר את הרגעים שכמעט והיו האחרונים בחייו. "הוא ירה בראשון, עבר לשני, עבר לשלישי ואז הגיע אליי. אני מוכן להישבע שהוא ירה, אבל אני לא יודע איפה הכדור פגע. הבחור שהיה לפני נפל, הבחור שהיה אחרי נפל. עף עליי מלא דם. אני לא יודע לאן הלך הכדור שאמור היה לפגוע בי. נפלתי על החברים שלי כשאני מכוסה בדם שלהם. פתחתי עין אחת כדי להציץ. אני עדיין זוכר שאני רואה את הנעל שלו מולי. ואז החשיך".
שלושה שבועות של מנוסה
בחסות החשיכה, עלי קם מגל הגופות והחל לרוץ כשידיו כבולות מאחורי גבו. הוא הבין שצד אחד של הנהר בשליטה של דעאש ושנתיב הבריחה היחיד שלו הוא לחצות את הנהר. הייתה לו בעיה כי הזרימה הייתה חזרה וכי בהמשך הנהר, דעאש הקימו עמדת תצפית. הוא ידע שאם יסחף, הפעילים יזהו אותו בקלות. גם הפעם המזל שיחק לטובתו. על שפת הנהר הוא זיהה אדם מדמם שגסס. אותו האדם עזר לו ושחרר את הכבלים מידיו. בשלושת הימים הבאים הוא בילה עם אותו האדם הפצוע וסעד אותו. "נתתי לו לאכול תולעים", הוא מספר. "לאחר שלושה ימים אמרתי לו שאני הולך לחצות את הנהר. הוא אמר לי 'אלוהים איתך. אל תשכח אותי. ספר עלי לאנשים'".
אחרי מספר ניסיונות, עלי הצליח לחצות את הנהר בשחייה כשהוא מקפיד לא לחשוף את עצמו מעל לפני המים כדי שאנשי דעאש לא יזהו אותו וירו בו. בצד השני של הנהר, הוא עדיין לא היה בטוח שהוא בחוף מבטחים כי אנשי הכפרים הסונים היו עשויים להסגיר אותו לדעאש. "היה אדם שפגשתי. הוא נתן לי שתי עגבניות ולחם ואמר לי – 'אם תלך מהדרך הזו, יהרגו אותך. אם תישאר כאן, יהרגו אותך. אם תחצה את הגשר יהרגו אותך. אתה אדם מת'". עלי המשיך במנוסה ותוך זמן קצר הבין שאין לו ברירה אלא לבקש עזרה מאנשי הכפרים הסונים, המזוהים עם דעאש, ולקוות לטוב. "נשארתי באחד הכפרים שלושה ימים, עד שאנשי דעאש שמעו עלי", עלי מספר. "הם הגיעו עם רכבים ואופנועים וחיפשו אחרי. הם לא ידעו באיזה בית הסתתרתי. בבוקר, המשפחה שהסתתרתי אצלה לקחה אותי לעיר הסמוכה". משם הוא ברח ממקום למקום. בסופו של דבר, שלושה שבועות אחרי הטבח, הוא הגיע לדרום עירק, לחוף מבטחים. שם, התאחד עם משפחתו.
מבחינת המשפחה הוא חזר מהמתים וההתרגשות הייתה בהתאם. עם זאת, כאשר מסע הכיבושים וההרג של דעאש נמשך בכל רחבי המזרח התיכון, גם עתידה של המשפחה הזו שזכתה באביה מחדש, מוטל לחלוטין בספק.
הסיפור הזה מדגים את רמות המצוקה שמתעוררות באזור כולו כאשר רק כעת העולם מרים את הכפפה ומתחיל לתת מענה לתופעה שצוברת תאוצה בצעדי ענק. אי אפשר להתעלם מהדמיון בין סיפורו של עלי לסיפורים על קורבנות מלחמת העולם השנייה שהעמידו פני מתים בורות ההריגה במזרח אירופה. רק כאשר הנשקים ננצרו ומכונת ההרג דוממה מנועיה, העולם הבין כי הוא התעורר מאוחר מידי.