4 בפברואר 1997 השעה 16:00. צוותי שני מסוקי יסעור של טייסת "דורסי הלילה" נכנסים לתדריך לפני הטסת כוחות למוצבי צה"ל דלעת, בופור ושרייפה שבדרום לבנון.
קברניט אחד המסוקים הוא רס"ן אבישי לוי שבשגרה מדריך בבית הספר לטיסה וטייס המילואים רס"ן ישיש עדן הוא קברניט המסוק השני. אחרי התדריך הם ממריאים מבסיס תל נוף למנחת מחניים שם מחכים להם עשרות הלוחמים שאמרים לעלות למוצבים.
הקברניטים לוי וישיש משוחחים עם מפקדי המוצבים בטלפון אדום. "בבופור, סגן חזן, שהמתין בקוצר רוח לפגוש מחדש את חייליו ולימים סיפר, שעד היום הזה, הוא 'זוכר במיוחד את המחשבה איזה שם מיוחד היה לקברניט', ישיש".
סגן חזן לעולם לא יפגוש עוד את חייליו וגם לא יראה את המסוק נוחת במוצב שלו. שעות ספורות לאחר מכן הוא יתבשר על מה שמוכר כיום כאסון המסוקים. 73 קצינים וחיילים נהרגו באסון התעופה הקשה ביותר שידע צה"ל. 30 מהם היו מחטיבת הנח"ל שספגה את המחיר הכבד ביותר. 10 מההרוגים היו מהפלנ"ט שם למעשה צוות שלם פשוט נמחק ועוד 20 הרוגים מפלוגת ההנדסה של החטיבה.
התיאור שפותח את הכתבה שייך למחקר אותו כתב מאיר אמיתי, היסטוריון צבאי של חיל האוויר ובין השנים 2007 ל-2014 גם של חטיבת הנח"ל. המחקר אותו כתב אמיתי, מספר באופן מפורט ומאוד לא פשוט את מה שעבר על החטיבה ברגע האסון.
לא פעם התיאור קשה מדי, אולם הוא גם מראה את ההתאוששות המהירה של החטיבה, שזמן קצר אחרי שאיבדה עשרות לוחמים כבר הוציאה מארבים בשטח לבנון.
"חיזבאללה יוריד לנו מסוק"
"העיסוק שלי באסון המסוקים כפול", מספר אמיתי בשיחה אם mako, "כאיש חיל האוויר ומי שכתב מחקר מקיף על מערך המסוקים, כולל עשרות שעות טיסה באימונים ומתארים שהצטרפתי כצופה ללמוד, הכרתי את אנשי צוות האוויר אישית ופרסמתי שני מאמרים על התאונה בזמנו".
אמיתי מוסיף כי: "באופן טבעי, ואני מדגיש במחקר, אסון המסוקים היה נקודת המפנה של חטיבת הנח"ל שלפתע כל הציבור הכיר אותה, הבין שהיא קרבית לא פחות מהצנחנים וגולני. בגיוס מרץ, אז עדיין אין מנילה, מגויסים טריים נשלחו למעצר בבקו"ם לאחר שלא נתנו להם חטיבת הנח"ל".
אמיתי מסביר במחקר שכתב אחרי האסון כי החל מאוגוסט 1996 חלק מהתנועה אל המוצבים שרייפה, בופור ודלעת ברכס עלי טאהר, עשייה וריחן ובחזרה מהם – התבצעה בדרך האוויר, במסוקים. אלה היו המוצבים העמוקים ביותר של צה"ל בלבנון והשיירות אליהם נפגעו פעמים רבות ממטענים ומארבים של חיזבאללה.
צה"ל חשב שיתגבר על כך דרך האוויר למרות שמסוקים אינם חסינים מפגיעה. "כך, למשל, ניסו הסורים להפיל במאי 1983 מסוק יסעור שהטיס לחופשה מפקדים ולוחמים של חטיבת הנח"ל", כפי שאמיתי מציין במחקר שלו. נקודה מצמררת במחקר היא ציטוט של סמל אסף רוטנברג מצוות הסמלים של פלחה"ן נח"ל. "לא היה ספק, 'זה רק עניין של זמן עד שחיזבאללה מוריד לנו מסוק, אתם תראו'". רוטנברג ז"ל הוא אחד מחללי האסון.
מהמחקר של אמיתי עולה כי שבוע לפני האסון, ב-27 בינואר 1997 מסוקי יסעור של אותה הטייסת, הטיסו עשרות לוחמים מיחידות הפלנ"ט והחה"ן של חטיבת הנח"ל מאותם המוצבים בלבנון הביתה לחופשה.
במקביל ובעקבות מבצע מוצלח שכלל הנחת מטענים ומארבים בצירי תנועה של חיזבאללה, הוחלט שפלחה"ן נח"ל יצאו לעוד סדרת מבצעים דומה לצד הפעילות השגרתית שלהם בלבנון. "זאת הייתה הבעת אמון ביכולת הגבוהה במפקדים והלוחמים של הפלחה"ן". מציין אמיתי. "הכוונה הייתה לשוב ולהטיל על היחידה משימות דומות בהמשך. אולם האסון שיתרחש 18 ימים לאחר מכן ישבש את התכניות".
במחקר שלו מתאר אמיתי גם אך טעות במסגרתה אחד הלוחמים נרשם פעמיים ככזה שצריך לעלות למסוק, הצילה את חייו של לוחם אחר שאמור היה להיות על המסוק. עוד מתואר במחקר איך דיווחים סותרים התחלפו בידיעה על אסון כבד. "ראינו שהעסק מתחיל להתמהמה, המסוקים לא מגיעים ואין איתם קשר", מצוטט יאיר ברקת, לימים תא"ל ואז מפקד חה"ן נח"ל. "התחלנו לבדוק מה קורה. בהתחלה אף אחד לא ידע שום דבר. התמונה הייתה מאוד לא ברורה. היו כל מיני דיווחים סותרים".
במוצב הבופור שמעו בכלל שהייתה תאונה, שני המסוקים התרסקו ויש ארבעה פצועים. החוקר אמיתי מציין כי האדם הראשון מחטיבת הנח"ל שהגיע לזירת ההתרסקות הוא סרן יהודה פוקס, מפקד פלנ"ט נח"ל וכיום אלוף פיקוד מרכז.
"פתאום מתקשר אלי הקמב"ץ ומספר לי על איזה תקלה במסוק, עם אולי שני פצועים קל", משחזר אלוף פוקס במחקרו של אמיתי. "אחר כך, כשהגיעה כבר ידיעה שמדובר בשני מסוקים ליד צומת גיבור, החלטתי לצאת לשם".
בשלב הזה הוא עדיין לא יודע שיש לוחמים מהפלוגה בין הנפגעים. "ממה שהבנתי עד אז, ההליקופטרים הושבתו ולא יותר, לכן ביקשתי בקשר שישלחו רכב להביא את צוות דותן חזרה אלינו לפלוגה. פתאום, בעיקולים שיורדים מנבי יושע, ראיתי מדורות מרחוק". אז גם מפקד הפלנ"ט התחיל להבין את גודל האסון.
הבשורה שציננה את המח"ט הקודח
סרן פוקס שהגיע ראשון לזירה ראה את התיקים על סמלי הפלנ"ט וחה"ן הנח"ל. הוא היה זה שהתקשר למי שהיה אז מח"ט הנח"ל, אילן הררי לספר לו על מה שקרה. הררי שבאותו הלילה קדח מחום הלך לישון בידיעה שיש תקלה במסוקים ומספר פצועים. לא הרבה אחר כך טלפון מפוקס העיר אותו עם הידיעה שהייתה התרסקות ו"יש לנו עשרה הרוגים". הררי זינק מהמיטה לשטח כדי לגלות שהמספר הזה גדל ל-30. "תוך כדי שאני מזנק מהמיטה ונועל נעליים עברה לי המחלה".
ממש באותו הזמן הבינו במוצבים של חטיבת הנח"ל שאין מי שיחליף אותם. מי שהיה אז תא"ל יום טוב סמיה התקשר לסרן ברקת. "הוא אמר לי שהייתה תאונה, שכרגע עוסקים בכל משימות הפינוי אבל נראה שאין ניצולים. זהו. מאותו הרגע, עיקר ההתעסקות שלי היתה באיך אני שומר על הקיים. איך אני ממשיך עם היחידה הלאה".
אמיתי מתאר איך ברקת אוסף את חייליו בחדר האוכל של המוצב ומספר להם על מה שקרה. "השיחה הזו, בחדר האוכל, חרוטה בי עד היום. שיחה באמת מיוחדת. עמדתי ואמרתי להם: 'תשמעו, הייתה תאונה, שני המסוקים התרסקו בארץ וככל הנראה אין ניצולים' . לא ידענו עוד פרטים מלאים. כל זה נאמר בצורה מאוד לקונית ומאוד יבשה. באותה נשימה חילקתי משימות ומטלות לחבר'ה".
באותו הערב הם ביצעו עבודות ניקיון, טיפול בעמדות המוצב, בתחמושת ובנוסף צוות ביצע תרגולות לפני מארב. זה היה הרגע הראשון בו מפקדי חטיבת הנח"ל החלו למעשה לשקם את שתי הפלוגות שחטפו מכה קשה ביותר.
בשיחה עם mako מאיר אמיתי מספר: "השיקום היה מיד. המח"ט הררי סרב להוריד את החטיבה מהקו. זה קורה אחרי שהסיירת איבדה בינואר 4 לוחמים, שהיתקלות עיקול בז של הפלח"ן (5 הרוגים) הייתה טרייה ולוחם נהרג ערב העלייה לקו בתאונת דרכים".
בתחקיר של אמיתי, ברקת מוסיף ש"לא היה נכון לתת ללוחמי החה"ן העורב שאיבדו רבים מחבריהם לנוח או לומר להם לכו, תנוחו שבו עם עצמכם". ברקת מצוטט שם כמי שאמר: "ככל שאני אהיה יותר עם החיילים ונחזור מהר יותר לשגרה, נוכל לבצע את המשימה בצורה טובה. באותו הלילה חזרנו והתחלנו לעבוד. עבדנו עד שעות מאוד מאוחרות, כשכבר התחילו כל התמונות בטלוויזיה".
בלבנון אחרי חצי שנה בצבא
אבל זה היה נכון רק לימים הראשונים שאחרי האסון והלוויות. בראייה ארוכת טווח, חטיבת הנח"ל הייתה חייבת להעמיד כמה שיותר את פלוגות הנ"ט והחבלה שלה למרות המחיר הקשה. לפלוגת הנ"ט נמחק צוות שלם, צוות דותן. החה"ן כאמור איבדו 20 לוחמים ומפקדים.
לא הייתה להם ברירה, שהרי האירועים בלבנון לא עצרו. עוד באותו החודש, חיזבאללה הסתערו עם עשרות לוחמים על חלק מהמוצבים. אומנם הם נהדפו, אבל היה לזה מחיר. טנק של צה"ל נפגע, לוחם נהרג והמ"מ נפצע אנוש.
"מילוי השורות החסרות בפלחה"ן נעשה בשני שלבים", מציין אמיתי. "הראשון והמיידי היה העלאתו לדלעת בשיירה ב-7 בפברואר, של צוות צעיר מאוד, אוגוסט 1996, שהוקפץ מקורס "פלס 6" בצוקי עובדה. הצוות שהה במוצב שבוע וחצי. לדברי אחד מאנשיו רב"ט ינאי כהן 'הוותיקים שם הראו לנו הכול, דאגו לנו והתייחסו אלינו בכבוד, אפילו שהיינו בקושי חצי שנה בצבא'".
בשלב השני, אחרי שהעלו מוקדם מהמתוכנן חיילים צעירים מהמסלול, נלקחו 18 חיילים מצטיינים מהגדודים של החטיבה שעברו הסמכת חבלה והצטרפו לחה"ן כצוות סמלים שהוקם מחדש. "והיו מי שעזבו קורס קצינים והחליטו לחזור", מספר אמיתי.
שלושה ימים אחרי אסון המסוקים, ב-7 בפברואר, כשמאחוריו תשע לוויות, עלה סרן (כיום אלוף) פוקס לבקר את צוות גיורא שבפיקודו במוצב הבופור. "עד כמה שזה נשמע אולי משונה – זה היה כיף אדיר. סוף סוף להיות איתם יחד", אמר פוקס.
מחילוץ הגופות למארב בוואדי
"מפקדים בכירים הרבו להגיע לצורית ולחזק את לוחמי הפלנ"ט, שאיבדו צוות שלם", כותב אמיתי. המבקר רם המעלה ביותר הגיע ב-9 בפברואר, שר הביטחון אלוף איציק מרדכי, שהופתע לגלות שאחיינו משרת במוצב. העיתונאים שליוו את השר בביקורו, נוכחו לדעת בזמן אמת שחטיבת הנח"ל לא לקחה פסק זמן מהפעילות המבצעית עקב האסון.
"לפתע החלו מכשירי הקשר לטרטר", נכתב במחקר של אמיתי. "מארב בטן של כוח מהפלוגה המסייעת, שארבעה ימים קודם לכן השתתף בחילוץ הגופות מהמסוקים, נתקל במחבלים של חיזבאללה בוואדי. שבעה לוחמים נפצעו. השר מיהר לעזוב את צורית, כדי לעקוב ממוצב אחר על חילוץ הנפגעים".
התיאור הזה מספר את הסיפור של חטיבת הנח"ל, באסון המסוקים ובכלל. "בגדס"ר ובחטיבה בכלל זהו אירוע מכונן שעובר מדור לדור", מסביר המחבר אמיתי. "בין המלחמות לא היו יחידות אחרות למרבה המזל שספגו אבידות כבדות כל כך".
אמיתי מוסיף: "רגשית, זה המחקר הקשה ביותר שכתבתי ב-43 השנים שאני במקצוע. אני בקשר עם חלק מהמשפחות ומשתדל להגיע כל שנה לטקס הזיכרון ומפרסם פוסט לזכרם".
המחקר של אמיתי הופץ בצה"ל ובאזרחות בתפוצה רחבה. כמובן גם בחטיבת הנח"ל, בחיל-האוויר וגם בזרוע היבשה. "כל שנה אני מפיץ אישית למפקדים שלא הכירו", מסכם אמיתי, בהתייחסות למה שהפכה למשימה מרכזית בחייו.