בתחילת אוגוסט 2006 גויס אחי הגדול יניב למילואים והצטרף למלחמת לבנון השנייה. היחידה שלו קיבלה את גזרת עייתה-א-שעב כשב-13 באוגוסט בשעות הצהריים זיהו מחבלי חיזבאללה את העמדה בה שהו יניב וחבריו ושיגרו עליהם טיל נ"ט.
כאשר פינו את יניב לעמדת פינוי פצועים לא הרחק משם, טיל נוסף פצע את הרופא שטיפל בו. כשהרופא חזר לאחי, הוא כבר לא היה בין החיים.
את הידיעה על מותו קיבלתי בשדה הקרב בעומק לבנון, שם הייתי בתור לוחם ומפקד בסדיר, גם כן בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח. רק לאחר 16 שעות מרגע הבשורה הצליחו לחלץ אותי מתוך התופת ומסוק פינה אותי, יחד עם פצועים נוספים, לבית חולים בילינסון ומשם הביתה, להתאחד עם ההורים ולהתחיל את האבל הפרטי שלי.
אבא שלנו נולד בברזיל ואימא בארגנטינה, יניב נולד בזמן מלחמת לבנון הראשונה ושנינו גדלנו במושב מי-עמי, על כביש ואדי ערה. בשנת 2000 התגייס יניב לגדוד 50 ובאפריל 2005 יצא לטיול של שנה במרכז ודרום אמריקה שם הכיר את שני ששון שהייתה בת זוגו.
כשחזר מהטיול החל ללמוד למבחן פסיכומטרי ושאיפתו הגדולה עד יום מותו בגיל 24 הייתה ללמוד אקולוגיה ולהציל את העולם מההתחממות הגלובלית והמסת הקרחונים.
לאחר השחרור שלי מהצבא ידעתי שארצה להמשיך לשרת במילואים שירות משמעותי, שבו אוכל לסייע ולהציל חיי אדם, אך לא רציתי להעמיד את הוריי בסיטואציה בה אני נכנס ללחימה בלבנון או בגזרות אחרות, אחרי כל מה שעברו מאז קיץ 2006.
בן דודי רועי הציע לי להצטרף אליו ליחצ"א – יחידת החילוץ וההצלה הארצית של פיקוד העורף, שקופצת לכל מקום בעולם שבו זקוקים לסיוע. בשנים שעברו מאז הצטרפותי ליחידה השתתפתי במספר אירועי אמת, ביניהם קריסת חניון הברזל בתל אביב ואסון הסכר בברזיל לפני כשלושה חודשים, בהם לקחתי חלק בפעולות חילוץ והצלת חיים.
כבן לאב ברזילאי זאת הייתה שליחות מיוחדת במיוחד עבורי להצטרף לכוחות החילוץ הישראליים, עם המדים של צה"ל ודגל ישראל על הזרוע, לעבוד שכם אל שכם עם הכוחות המקומיים לאיתור נפגעים ונספים ברזילאיים באסון. מבחינתי, שירות בצה"ל בכלל ובמילואים בפרט, הוא זכות גדולה.