העימות לא חייב להתחיל באיראן: הזירה הנוספת שעל סף פיצוץ

בעוד שהעיניים נשואות לאיראן, ארצות הברית וישראל יחד עם כמה ממדינות המפרץ, דווקא עיראק נמצאת על קו השבר שבין הצדדים בגלל מצבה של המדינה, שמתמודדת עם יותר מדי חזיתות. תהליך נסיגת הכוחות האמריקאיים, כפי שנקבע בהסכמים, נמשך, בעוד שבגלל יכולת משילות נמוכה המיליציות הפרו-איראניות מתחזקות, או לכל הפחות שומרות על כוחן.

אותן מיליציות מחויבות לטהרן עד כדי כך שהן מעורבות בדיכוי המחאות באיראן, ולזה יש להוסיף גם את החשש מהתלקחות שתזלוג מסוריה לעיראק. בתוך כל הכאוס הזה נכנס המתח שבין ארה"ב, ישראל ואיראן, שעלול להפוך לעימות צבאי ישיר. כל הסימנים מצביעים על עיראק כ"זירת ביניים", שדרכה יכולים לעבור גם מטוסי קרב, אפילו אם בגדאד תתנגד לכך פומבית.

נסיגה אמריקאית: סוף משימה, התחלה של בעיה?

ארה"ב ממשיכה לסגת מבסיסים בעיראק על פי הסכמים ולהעביר אותם לידי הצבא העיראקי. הנסיגה איננה דרמטית כשלעצמה; מדובר כאמור בתהליך שמתנהל בשנים האחרונות והוא חלק מהסכמות רשמיות בין וושינגטון לבגדאד, שלפיהן משימת הקואליציה נגד דאעש תסתיים עד סוף 2025 - מהלך שהתארך מאז. בסיסים כמו עין אל-אסד ואחרים הועברו לשליטה עיראקית מלאה, והנוכחות האמריקאית מצטמצמת לכוח ייעוץ ולוגיסטיקה.

אלא שהעיתוי הפך להיות בעיה בשל המתיחות האזורית החריפה. איומים פומביים נגד איראן מצד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, המתיחות הגוברת גם בין ישראל לאיראן, כולל בזירות עקיפות, והחרפה פנימית באיראן עצמה בדמות מחאות נרחבות, שמים את כל המרחב הזה בקצה של עימות שצפוי להפוך להתנגשות אלימה. בתוך הקונטקסט הזה, כל צמצום של נוכחות אמריקאית בעיראק נתפס כירידה ביכולות צבאיות בהגנה ואולי גם בהתקפה.

חשוב להדגיש שאין ראיות לכך שמיליציות פרו-איראניות, או כאלה שמתנגדות לכל נוכחות מערבית, "השתלטו" על בסיסים אמריקאים שפונו. אבל במציאות העיראקית, שליטה פורמלית של הצבא אינה בהכרח שליטה אפקטיבית. מיליציות פרו-איראניות הפועלות במסגרת "הגיוס העממי" (PMF) מחזיקות בכוח פוליטי, צבאי ומודיעיני, שלעיתים משמעותי יותר מזה של עיראק הריבונית. המיליציות האלה הן בחלקן הגדול הזרוע הארוכה של טהרן, שיכולה להיות בעלת משמעות בהגנה וגם בהתקפה ותגובות לכל אירוע באיראן עצמה.

מיליציות כמו כתאיב חיזבאללה, אל-נוג'בא, באדר וסייד אל-שוהדא הן לא רק שחקן עיראקי; הן חלק ממערך איראני אזורי שפועל לפי היגיון אחד, שהוא יצירת זירות לחץ ואיום נגד ארה"ב וגם ישראל, מבלי לגרור את איראן עצמה לעימות ישיר. במקרה של סיטואציה שבה תהיה פגיעה משמעותית במנהיגי איראן, אז הכלי הזה בסל הכלים האיראני יהפוך גלוי יותר.

במהלך המחאה היו דיווחים על מעורבות של לוחמים ממיליציות עיראקיות בדיכוי המפגינים בתוך איראן. לפי מקורות שונים, מאות ואף אלפי פעילים חצו את הגבול לאיראן, לעיתים תחת כיסוי אזרחי, ושם הם סייעו למשטר האיראני במשימות אבטחה, שליטה והפחדה. טהרן מצידה לא ממהרת לאשר זאת, אבל גם לא הכחישה את הדיווחים באופן גורף.

המשמעות עבור עיראק היא לא פחות מדרמטית, שכן מיליציות הפועלות בשטחה אינן רק "בעיה פנימית", אלא כוח שמופעל החוצה וחוזר פנימה עם ניסיון, לגיטימציה ותלות עמוקה עוד יותר באיראן. המיליציות האלה צפויות להיות גם חלק ממערך של מקורות מידע ואף מערכי הגנה אווירית מעבר לגבול האיראני.

עיראק בין הפטיש לסדן: המרחב האווירי - שדה קרב פוטנציאלי

אחת השאלות הרגישות ביותר שעלו מחדש על סדר היום היא שאלת המרחב האווירי העיראקי. אם תתבצע תקיפה אמריקאית נוספת באיראן, או תקיפה ישראלית, האם עיראק תהפוך למסדרון אווירי עבור מטוסי הקרב או מרחב לתדלוק אווירי עבור כלי טיס נוספים?

רשמית, התשובה העיראקית מאוד ברורה: בגדאד חזרה והצהירה בלא מעט הזדמנויות, ואחרי דיווחים שטענו שהיא תשמש מסדרון אווירי, שבשום מצב היא לא תאפשר שימוש במרחב האווירי שלה לתקיפות נגד איראן, ואף תראה בכך פגיעה בריבונותה וסיכון ביטחוני ישיר. כלומר, רמזה כי ינסו ליירט כל מי שיחדור בלי אישור למרחב האווירי שלהם, אגב, גם עם מטוסי ה-F-16 שהם מפעילים וקיבלו מארה"ב.

רק שבפועל, סביר להניח שהמציאות תהיה מורכבת יותר. בעבר כבר היו מקרים שבהם עיראק התלוננה בדיעבד על הפרת המרחב האווירי שלה, וזה מבלי שהייתה לה יכולת או רצון למנוע זאת בזמן אמת. מערך ההגנה האווירית העיראקי מוגבל ביכולות שלו, כשחלקים נרחבים מהמערך הזה נשענים על טכנולוגיה ותיאום אמריקאים. המשמעות היא שגם אם אין "אישור", ייתכן מצב של שימוש שקט וקשה לאיתור של המרחב האווירי העיראקי - בעיקר כזה שימנע ביקורת ותגובה נגד הממשלה העיראקית.

מבחינת ישראל הסוגייה הזאת רגישה אף יותר. כל טענה למעבר ישראלי מעל עיראק, גם אם לא מאומתת, מספקת לאיראנים ולמיליציות שלהם עילה מיידית לתגובה ופעולה, מה שיכול להציב את ממשלת עיראק במצב כמעט בלתי אפשרי. אין שום נתון רשמי ומאומת מאיפה המטוסים הישראליים הגיעו לאיראן במבצע "עם כלביא" או איפה ביצעו תדלוקים אוויריים. ניתן להעריך ששמי עיראק הם אפשרות, ואם זה נכון - אז גם להעריך שהאיראנים הבינו את זה והתכוננו לזה.

תרחישי התקיפה: עיראק תשלם בלי להשתתף?

ישנם מספר תרחישים סבירים במקרה של תקיפה אמריקאית באיראן, וכולם בעייתיים עבור עיראק:

1. שארה"ב תשתמש במרחב האווירי העיראקי בצורה מוגבלת וחשאית, תוך הסתמכות על פערי שליטה של מערך הבקרה וההגנה האווירית העיראקי. הממשלה בבגדאד תכחיש, המיליציות יאשימו ואיראן תגיב אולי דרך הפרוקסי שלה.

2. שהתקיפה כלל לא תעבור דרך עיראק, אבל התגובה האיראנית כן תופנה לשם, נגד יעדים אמריקאים בעיקר. הכוונה לירי רקטות, כטב"מים, רחפנים או פיגועים נגד יעדים של צבא ארה"ב. ייתכן שגם נגד יעדים דיפלומטיים או נכסים כלכליים בתוך עיראק, שיכולים להיות אופציה סבירה מאוד. מבחינת טהרן זהו מנגנון הרתעה יעיל, שכן פגיעה באיראן תגרור כאוס אצל השכנים.

3. בתרחיש החמור יותר עיראק מאבדת שליטה חלקית על המרחב האווירי והקרקעי שלה. לא אישור ולא התנגדות אלא "אזור אפור". זהו התרחיש שממנו חוששים ביותר בבגדאד, משום שהוא מערער את עצם מושג הריבונות. לזה יש להוסיף גם תרחיש שבו עיראק תאפשר מעבר בשטח שלה אבל תכחיש כל אישור כזה - מה שככל הנראה לא ירשים את האיראנים, בטח אם הנזק מתקיפה יהיה חמור וקטלני עבור המשטר בטהרן.

הזירה הכורדית והצל הסורי

לכל אלה מתווספת שכבה נוספת והיא הזירה הכורדית. בצפון עיראק פועלות קבוצות כורדיות המתנגדות למשטר האיראני, וחלקן אף פועלות אקטיבית נגד מיליציות ויעדים איראניים. טהרן רואה בכך איום ישיר ולא מהססת לתקוף מטרות בשטח הכורדי-העיראקי בטענה להגנה עצמית.

במקביל, גם ההתפתחויות בסוריה - במיוחד באזורי הכורדים ובציר האיראני-חיזבאללה - הן משהו שמקרין על עיראק. הגבולות שלה פרוצים, המיליציות חוצות והזירות מתחברות בשל המשילות הנמוכה והפיצול. ומבחינת איראן, עיראק וסוריה הן מרחב פעולה אחד. מבחינת עיראק, זו בעיה ביטחונית שיכולה להפוך גם לבעיה אסטרטגית.

לא צד בעימות - אבל זירה אפשרית

הטעות הנפוצה בניתוח המצב היא לראות בעיראק רק "נתיב לתקיפה באיראן. ברוב התרחישים האפשריים היא תהיה המדינה שתספוג את גלי ההדף - פוליטית, ביטחונית וכלכלית. בתרחישי תקיפה אמריקאית, עיראק תהיה המדינה שתעמוד מול מיליציות חמושות, ציבור מפולג ולחצים חיצוניים סותרים. סביר, כפי שקרה בעבר, שתואשם בשיתוף פעולה גם אם בפועל לא שיתפה פעולה, וזה אומר פעולות תגמול וענישה אפילו אם תנסה להישאר ניטרלית.

הנסיגה האמריקאית, התחזקות המיליציות, המעורבות האיראנית והמתיחות סביב המרחב האווירי - כל אלה אינם אירועים נפרדים. הם חלק מתהליך אחד של שחיקה מתמשכת ביכולת של עיראק להיות שחקן ריבוני מלא, לפחות בנקודת הזמן הנוכחית.

אם המתח בין ארה"ב, ישראל ואיראן יגלוש לעימות צבאי נוסף, עיראק כמעט בוודאות תהיה חלק - לא כצד לוחם, אלא כזירה. עיראק עומדת נכון להיום על קו השבר של המזרח התיכון. השאלה הגדולה היא עד כמה היא תושפע, ואיזו השפעה תהיה לכך; עד כמה האיראנים ושחקנים אחרים מבינים את זה וינסו לשמור עליה.