1. איפה שבעלי תשובה עומדים, אתה נרדמת
שש שעות שינה זה מספיק למטכ"ל, אבל לא לך. אז הצלחת איכשהו להעביר את היום, כי בין שמאל-ימין-שמאל ל"כן המפקד" קשה למצוא זמן להתעפץ, אבל ברגע שהגעת הביתה הבנת כמה אתה עייף. והיית עייף, מה זה עייף: נרדמת בתחנת האוטובוס, נרדמת באוטובוס, נרדמת כשהראית את החוגר לנהג. ניקרת במקלחת, התעפצת בארוחה, נחרת כשהרמת צ'ייסר עם החבר'ה. לשמחתך זה עבר מהר מאוד, ולצערך זה פשוט כי התרגלת לזה. אתה זוכר, כמו שהתרגלת להתקלח עם כפכפים ולאכול חומי על בסיס קבוע?
2. גילית שיש לך הרבה יותר מדי חברים
כשאתה חוזר הביתה לשו"ש של פחות מ-48 שעות, שעון החול שלך מתהפך. אתה עושה רק מה שהכרחי באמת: לישון, לאכול, ללכת לשירותים, להשלים פרקים של הסדרה האהובה עליך ולבהות באוויר בחוסר מעש. איזה כיף להיות בבית. אבל אז אתה נזכר שהחיה האנושית נעה בלהקות, ויש אנשים שאתה אשכרה צריך לבלות במחציתם ביומיים הקרובים. בעצם יש יותר מדי בני אדם כאלה, וחלקם אפילו שולחים לך הודעות מעצבנות שהם "מתים כבר לראות אותך" ושואלים "מתי יוצאים". ואתה? אתה בסך הכל רוצה לחזור ולבהות בערוץ הקניות כאילו אין מחר. אנשים זה לחלשים.
3. התגעגעת לבית ספר
באת בשישי (ובזבזת שעת שינה!), ראית את כל הצוציקים האלה שפתאום מרגישים נמוכים ממך במטר וחיבקת את שולה, המורה לספרות שעד לפני חודשיים קיווית שיאבחנו אצלה מוות. אחר כך סיפרת לתיכוניסטיות איזה קרבי אתה, ואז התבאסת מזה ששיקרת לתיכוניסטיות, ובסוף הבנת שלבוא לבקר בבית ספר על מדים זה כמו לדפוק שווארמה בתחנה המרכזית בשמונה וחצי בבוקר: אתה לא צריך את זה, וזה לא טוב בשבילך.
4. גילית שגבינה לבנה בקופסה זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך
ובכלל, כל אוכל שבא בקופסה סגורה והרמטית הוא מבורך, כי לך תדע איפה היד של דודו הטבח הייתה קודם. התובנה הזאת זרחה לך בראש בתורנות המטבח הראשונה שלך, כשהיד המדוברת של דודו המדובר עשתה את המהלך הקלאסי של "וכעת אאסוף מעט מוך פופיק" – "תראה טירון, מוך פופיק" – "איפה אתה, מוך פופיק?" – "שטויות, מי ירגיש את זה בסיר כזה גדול".
5. קיווית לגלות שאתה סובל מתחלואים איומים
"בא לי למות" זה משפט של אזרחות. "בא לי שבר מאמץ בדרגה שלישית" זה קטע של חיילים. הכל כדי להוציא פטור, בתקווה גם להוריד פרופיל. כל החיים שמעת על חיילים ברוסיה שניסרו לעצמם את העין ושמו על זה מלח, אבל פה זה כולה צה"ל. אז לא באמת הסבת לעצמך נזק, אבל כל הזמן התפללת שיגלו אצלך איזה משהו מחריד. עם קצת מזל אולי תהיה על שמך תסמונת.
6. הבנת ש-7 דקות זה די והותר להספיק המון דברים
הצבא מלמד אותך לעשות הכל ממש מהר, גם ללכת לשירותים או להתקלח כשיש עוד 20 אחריך בתור. אז פשוט למדת לחיות בפאסט פורוורד, שזה מעולה בטירונות ופחות מעולה כשהיא נגמרת ואתה משובץ לתפקיד של עציץ ומגלה שבן אדם עם מוח בפאסט פורוורד חווה שלוש שנים של עציצות ממש לאאאאאאאאאאאט.
7. התוודעת לקיומם של קרובי משפחה שבדיוק התחתנו, או מתו, או שניהם
כל תירוץ לצאת הביתה לאפטר הוא תירוץ טוב לצאת הביתה לאפטר: חתונות, לוויות, בת דודה שבאה לארץ, סבתא שהלכה לעולמה (וחזרה מעולמה, והלכה שוב לעולמה), חג שחוגגים רק בעדה שלכם. הפאזה הזאת בשירות שלך הסתיימה כשהמפקד האישי שאל מאיזו עדה אתם בדיוק, ומה שהצלחת לענות זה "דרוזינים".
8. קיבלת מבטים של "עד כאן" כשאמרת "עד מתי"
אין מה לעשות, "עד מתי אוגוסט 09" זה משהו שאומרים באפריל 12'. לא בספטמבר 09. אבל אתה לא ידעת את זה, אז אמרת את זה, ולמדת שאנשים עם 24 חודשי פז"ם יכולים לגרום לך להרגיש כאילו שנתיים זה לא רק הפור שלהם עליך, אלא גם הגיל הכרונולוגי שלך.
9. ובכלל, ויצאת הכי צעיר דווקא כשניסית להישמע הכי פז"מניק
השתמשת במושגים שאין לך מושג מה אומרים, אמרת המון פעמים את המילה "שפצורים", התעסקת בהשוואות בין בסיסים שמעולם לא ביקרת בהם ודיברת על לצאת לקצונה ביום הראשון של הטירונות. לפחות עשית צבא כאן בארץ ולא מעבר לגבול, באחד מהמקומות האלה שלצאת צעיר בטירונות זה לקפוץ דרך הצמיגים הבוערים האלה ולגלות באמצע האוויר שלא לקחת מספיק תנופה.