"איציק סעידיאן נכנס ללב של כל בית בישראל", היה המשפט שנאמר כבר בתחילת הסרט "הקרב של איציק סעידיאן" ששודר אמש בערוץ 12 על תהליך השיקום המדהים שלו. הקטע שבו תוך כדי שינה סעידיאן חוזר לתופת בעזה, היא עדות נדירה יחסית לעומק המשבר והכאב אליו צוללים הלומי הקרב.
הרבה השתנה מאז סעידיאן שרף עצמו מתוך מצוקה וחוסר אונים. רפורמת נפש אחת יצאה לדרך וספק אם זה היה קורה בלעדיו. ועדיין, צריך לומר, הדרך לטיפול בהלומי הקרב עוד רחוקה מסיום, כאשר נראה שהמערכת עוד לא הבינה את גודל המשימה הנדרשת ממנה.
הפציעה של הלומי הקרב בלתי נראית לעין אבל היא כואבת ושורפת את הנשמה. החיים שלהם מתנפצים לרסיסים ולא רק שלהם. משפחות שלמות מתפרקות. צריך לומר את האמת, מדינת ישראל, צה"ל ומשרד הביטחון הפקירו לחלוטין את הלומי הקרב. התייחסו אל רובם כרמאים, שלחו אותם לטפל בעצמם ופשוט זרקו אותם לכלבים. איתם עוד מעגלים רבים של בני משפחה.
לאורך השנים רבים מהם התרסקו חברתית וכלכלית, רבים התאבדו או ניסו להתאבד. מדי פעם התפרסמו כתבות בנושא אבל כלום לא השתנה. הם היו בחצר האחורית של החברה הישראלית, למרות מעשי הגבורה וההקרבה שלהם למען החיים הבטוחים שלנו במדינת ישראל.
ואז הגיע איציק סעידיאן
את המעשה של סעידיאן קשה להלל. אבל אין מנוס מלהגיד את האמת, הלומי הקרב היו נשארים בחצר האחורית, הרחק מהעין אם לא המעשה והדרך שבה בחר לזעוק את הזעקה שלו ושל חבריו הלומי הקרב. ממש כמו לוחם בפלוגה שחושב על חבריו.
המדינה התעוררה וכך נולדה רפורמת נפש אחת לטיפול בהלומי הקרב. בשנה שעברה מאז, אני וחבריי העיתונאים מקבלים בכל שבוע שבועיים הודעה לתקשורת על עוד אישור של סעיף ועוד תקציב לטיפול בהלומי הקרב. המערכת דואגת ליח"צן כל סעיף וכל שקל שנוסף. ואכן, כל התקדמות מבורכת וחשובה.
אבל צריך לומר את האמת. מדינת ישראל, משרד הביטחון וצה"ל עדיין לא עשו את השינוי הפנימי הנדרש לטיפול בהלומי הקרב. רפורמת נפש אחת מתקדמת לאט מדי, היחס אליהם עדיין לא ההשתנה. כנראה שההבנה הנדרשת עדיין לא חלחלה עמוק ל-די.אנ.איי של המערכת. מקומם ככל שזה נשמע, צה"ל ומשרד הביטחון עדיין עיוורים להלומי הקרב. גם אנחנו האזרחים.
מאז הצית עצמו איציק סעידיאן היו עוד כמה וכמה הלומי קרב ששמו קץ לחייהם. הלומי קרב רבים מעדיפים שלא לפנות למשרד הביטחון, גם המשפחות המיואשות לא פונות אחרי שהיקר להם נטל את חייו בעצמו, מסיבות רבות ומגוונות, בהן גם הבושה והייאוש. הם עדיין זרוקים בחצר האחורית.
שוב, השינוי שנעשה מאז משמעותי, בתקציבים וגם ביחס. אבל זה רחוק מלהספיק. עכשיו תחזרו שוב לסרט על סעידיאן, תראו מה עבר עליו בתקופה בה נלחם על הזכויות שלו, על השיקום. מה עבר על כל בני המשפחה שלו, על החברים.
המערכת חייבת לעבוד מהר יותר, להעביר סעיפים, תקציבים ובעיקר לשנות גישה. כי זה לא שאיציק סעידיאן הבא נמצא בפתח - כבר היו כאלה ויהיו עוד הרבה כאלה. בסוף, אלו הצעירים בני ה-18 שאנחנו שלחנו לשדות הקרב שריסקו את הנפש שלהם כדי שבלילה נישן בשקט.
הכתוב הינו טור דעה