עצמאים בשטח: השילוב בין האוויר לקרקע - שהפך לשובר שוויון במלחמה

זה היה רגע שנלקח כמו מסרט מלחמה הוליוודי. מידע של השב"כ חשף שבאזור הלחימה של אוגדה 98 בח'אן יונס יש צלף של הג'יהאד האיסלאמי שמחפש מטרה. הכוחות על הקרקע לא ידעו שהוא שם והמכלול של האוגדה החל להפעיל מגוון של אמצעים לאיתור הצלף. דופק גבוה והזמן לא פועל לטובתם.

אחרי רגעים לא קצרים של לחץ מצליחים לזהות את הצלף באחד ממאות המבנים ומכלול האש של האוגדה מכווין לעברו מטוס קרב, שמטיל פצצות ומקריס את המבנה על הצלף. "הוא כבר היה ממוקם ורגע מלשחרר כדור", סיפר ל-mako אחד מקציני מכלול האש של האוגדה.

"סגרנו מעגל והבאנו מטרת קרב. אתה מסתכל על המבנה דרך המסך ומוצא את עצמך לוחש 'רק שלא נראה הבזק' שאומר שהצלף ירה. ואז אתה רואה את החימושים פוגעים והמבנה קורס בענן ענק של עשן ואבק". אבל הוא מוסיף "אין לך זמן לנשום כי מזהים עוד שני מחבלים עם RPG ושוב לחץ. סגירת מעגל אש מהירה והם עפים באוויר".

מלחמת חרבות ברזל שפרצה ב-7 באוקטובר נחשבת לשיא בכל הקשור לסיוע האווירי הקרוב לכוחות היבשה. על רקע הכישלון האדיר של צה"ל, שקרס מול אלפי המחבלים שכבשו את עוטף עזה, החיבור בין חיל האוויר לצבא היבשה התגלה כ"גיים צ'יינג'ר" שהציל את חייהם של מאות חיילים ואפשר להם לבצע את המשימות שלהם בצורה הטובה ביותר. "אני לא רוצה להיכנס למספרים", אמר לנו גורם בחיל האוויר. אבל "החיבור של אוויר ויבשה הוריד את מספר החללים והפצועים במאות אם לא יותר מזה".

המעבר לסיוע אווירי קרוב כפי שנראה במהלך מלחמת חרבות ברזל לא התרחש בחלל ריק, אלא נשען על תהליך למידה והתפתחות שהחל מיד אחרי מבצע "צוק איתן". במאמרו של החוקר הצבאי מאיר פינקל מודגש כי ב-2014 אומנם התקיים שיתוף פעולה בין כוחות הקרקע לבין חיל האוויר הישראלי, אבל השת"פ הזה התבסס במידה רבה על "בנק מטרות" מתוכנן מראש ועל תהליכים היררכיים יחסית להעברת מידע.

הזמן שחלף בין זיהוי איום לבין תקיפתו היה ארוך ולעתים לא התאים לקצב הדינמי של הלחימה, בטח בשטח בנוי. לעומת זאת, עד 2023 נבנתה בהדרגה תפיסה אחרת לקיצור "מעגלי האש" והעמקת החיבור הישיר בין הכוח הלוחם על הקרקע לבין הפלטפורמות האוויריות. פינקל מתאר כיצד שילוב רחב יותר של אמצעי תצפית, רחפנים ומערכות תקשורת דיגיטליות אפשר ללוחמים לזהות איום, לאשר אותו במהירות ולהעביר מטרה לתקיפה מהאוויר כמעט בזמן אמת. המשמעות אינה רק טכנולוגית אלא תפיסתית. הטייסים אינם פועלים עוד רק על בסיס משימות שתוכננו מראש, אלא הופכים לחלק אינטגרלי מהקרב המתנהל על הקרקע.

הסיוע האווירי הקרוב ב-2023 ומאז הפך לכלי שמגיב ללחימה תוך כדי תנועה, לעתים בתוך דקות ואף פחות מזה ומאפשר לכוחות הקרקע לפעול באזורים מורכבים יותר, תוך הסתמכות על זמינות מיידית של אש מדויקת. במובן זה, חרבות ברזל סימנה שלב בוגר יותר של התהליך שהחל ב-2014. מעבר מלחימה שבה האוויר "תומך" בקרקע, למערכת שבה הקרקע והאוויר פועלים כמעט כשכבה מחוברת אחת שמבוססת על זרימת מידע רציפה והחלטות מהירות.

"סיוע אווירי לכוחות היבשה זה לא תחום חדש בחיל האוויר", אמר בכיר בחיל. "מה שהשתנה זה שהצלחנו להביא את הוורסטיליות והרובוסטיות שלנו למקום שבו הלוחמים באוויר והלוחמים שעל הקרקע פועלים בסינרגיה כמעט מושלמת. זה לא שלא היו בעיות, בטח בתחילת התמרון", אמר. "אבל גם מערכת הלמידה אפשרה לנו ללמוד תוך כדי תנועה ולייצר יכולות חדשות".

מבחן החלון: "הכל תלוי בהחלטה אחת"

באחד מהימים הראשונים של התמרון הקרקעי בצפון רצועת עזה, פלוגה של חטיבת הנח"ל יחד עם כוח טנקים והנדסה החלה לנוע בין סמטאות צרות ומבנים שנראו נטושים. הרבה הרס היה שם מסביב אחרי הפעלה של ארטילריה וחיל האוויר, שתקפו מאות מטרות בטרם צעדו שם הלוחמים הראשונים. עדיין זה היה אחד מאותם רגעים בלחימה שבהם אין קו חזית ברור, אין הפרדה בין "אזור נקי" ל"אזור מסוכן". הכל מרגיש זמני ותלוי בהחלטה אחת נכונה או טעות אחת קטנה. כל חלון וכל אזור הרוס יכול להיות מסתור לחוליית מחבלים, מטען וממרחק גדול יותר גם נ"ט ומרגמות.

"זה לא הקרב שאתה מדמיין", אמר אחד מהקצינים של חטיבת הנח"ל. "אין איזה הסתערות אחת גדולה. בפועל יש כאן הרבה פעולות ורגעים קטנים שאתה צריך לקרוא נכון. לפעמים אתה מסתכל על חלון ויודע שמשהו שם לא מסתדר".

הכוח נע בזהירות כשהלוחמים נעים לאט ובחיפוי הדדיים. מעליהם רחפנים וכטב"מים שמספקים ליווי צמוד. יש גם מערכות אחרות שסורקות מהקרקע ומהאוויר את מרחב הקרב הקרוב והרחוק. רחוק משם אבל קרוב מאוד במונחים מבצעיים, המתינו באוויר מטוסי הקרב של חיל האוויר כשהם בכוננות לסיוע מיידי. ואז הגיע הרגע ששינה את הכל.

אחד הטנקים הבחין בתנועה חדה בקומה עליונה של מבנה, כמה עשרות מטרים מהכוח. לא משהו דרמטי לכאורה. תזוזה קצרה אולי של דמות שחולפת. לא צריך יותר מזה בלחימה. בטח כשהתמרון לשם יצא אחרי פינוי של אוכלוסייה. "אתה לומד לסמוך על עצמך והקשיב לבטן", תיאר זאת קצין בצק"ח נח"ל. "כשמשהו זז לא נכון יש לזה סיבה לא טבעית".

מיד הם מעבירים דיווח לאחור כולל של מיקום המבנה ומה זיהו. המידע התחיל לנוע בתוך המערכות השונות של החטיבה והאוגדה. במקביל גם במערכות מודיעין ובחיל האוויר. פעולות רבות שמבוצעות בכל רגע נתון. די הם מבינים מהר שיש שם חוליית מחבלים עם נ"ט וגם מטענים ונשק קל.

בגובה כבר יש מטוס קרב ששייט מעל לים וכבר עשה את דרכו למטרה. כשהוא המריא מהבסיס לא היה לו מידע על מטרה מוגדרת ובטח לא על האיום הזה שרק התגלה. עדיין, התגובה הגיעה מהר. תקשורת קצרה בין הטייס למפקדים על הקרקע. ואז הטייס נשמע כשאמר: "איתך על הבית". זוג פצצות פגעו במבנה ועל פי הערכות נהרגו שם לפחות שלושה מחבלים.

כמה דקות לאחר מכן הם מזהים עוד שני מחבלים אחרי שיצאו מפיר שהיה בין הריסות. הפעם היה זה כטב"ם ובקשר נשמע המשפט המוכר: "2, 3 שגר". המשפט הזה שתועד בפרסומים בתקשורת הישראלית, הפך לאייקון של המלחמה ולמעשה לאחד הסמלים של שינוי עמוק באופן שבו מתנהלת הלחימה. המשפט הזה מבטא לא רק אישור לתקיפה, אלא מערכת יחסים חדשה בין מי שנמצא על הקרקע למי שפועל באוויר.

הקיצור הדרמטי - בין מי שרואה למי שפוגע

"הלחימה השתנתה וגם האופן שבו אנחנו פועלים", אמר רס"ן במיל' א', מפעיל כטב"ם בחיל האוויר. "הטווחים השתנו, תהליך האישורים השתנה תהליך ביצוע תקיפות כאלה. אנחנו ממש בעולם אחר וההבנה היא שהכל יכול להשתנות בקבועים של שניות. אתה יכול לקבל יעד שלא היה קיים בהמראה ואתה חייב לסמוך מלא על מי שמדווח לך".

בשטח הלחימה הלוחמים חושבים בעיקר על החברים שלצדם ועל האיום. בתחילה הם לא חשבו על המטוס והמסק"ר, אבל מאוד מהר היה להם טבעי ומובן שהם נמצאים שם מעליהם גם אם לא ראו אותם בעין.

הרגעים האלה, שבהם מידע עובר מהלוחם בשטח לטייס באוויר בתוך שניות, זה בדיוק מה שמתארים בצה"ל כ"קיצור מעגלי האש". תהליך שבו הזמן שבין זיהוי מטרה לבין תקיפתה מתקצר באופן דרמטי. החוקר הצבאי מאיר פינקל, שעסק בנושא הזה בהרחבה, מצביע על המעבר מתפיסה של "בנק מטרות" סגור ומוכן מראש ללחימה דינמית שמבוססת על מידע חי, משתנה גם אם לעתים לא מושלם. במילים אחרות, במקום להגיע לקרב עם תשובות מגיעים עם יכולת להגיב לשאלות שעולות תוך כדי תנועה.

השינוי הזה לא התרחש בן לילה. בתחילת הלחימה ובמיוחד בימים הראשונים לאחר מתקפת 7 באוקטובר וביום הטבח עצמו, רוב התקיפות עדיין נשענו על מטרות שתוכננו מראש. היו מקרים שבהם "בנק המטרות" לא התאים למציאות המשתנה במהירות בשטח. אבל ככל שהלחימה התקדמה וככל שהכוחות הקרקעיים נכנסו עמוק יותר לשטח בנוי, נוצר צורך ברור בגמישות ובתגובה מהירה בהרבה. הפתרון הגיע בדמות חיבור ישיר יותר בין הכוחות. לא עוד שרשרת ארוכה של אישורים והעברת מידע, אלא קיצור דרמטי של המרחק בין מי שרואה את המטרה לבין מי שפוגע בה.

בקרבות שהתנהלו בצפון הרצועה ומשם עד לדרומה ככל שהמלחמה התקדמה ואז גם עברה ללבנון, המודל הזה הפך לשגרה. הכוחות הקרקעיים נתקלו באיומים משתנים כמו חוליות נ"ט שצצות ונעלמות, תנועות חשודות בין מבנים, ולעתים גם אויב שפועל מתוך מנהרות והרבה מאוד תשתיות אזרחיות ואזורים הומניטריים. במצבים כאלה, לא הייתה משמעות רבה לתכנון מוקדם. מה שקבע היה היכולת לזהות, לדווח ולפעול מיד.

"די מהר אתה מבין שאין לך זמן", סיפר מפקד פלוגה מחטיבה 188. "אם אתה לא מעביר את המידע עכשיו זה כבר לא יהיה רלוונטי בעוד דקה או אפילו כמה שניות". באותו הזמן באוויר, התמונה לא פחות מורכבת. טייסים נדרשו להתמודד עם מידע שמגיע ממקורות שונים כמו כוחות על הקרקע, מערכות תצפית, מודיעין, רחפנים ועוד ולעבד אותו במהירות. "אתה מקבל מטרה בתוך תמונה שהיא לא תמיד מלאה", אמר רס"ן במיל' ד', טייס קרב במילואים. "בסוף אתה מקבל נ.צ ולא יודע להגיד מה יש שם. אין זמן לפעולות שהייתה עושה בסיטואציה אחרת ובסוף זה עניין של אמון בכוח ובמערכת כדי שתצליח לתקוף".

האמון הזה הוא אולי המרכיב החשוב ביותר בשיתוף הפעולה הזה. הוא נבנה על שנים של אימונים, על היכרות בין היחידות ועל הבנה שכל אחד מהצדדים תלוי בשני. לאורך המלחמה חיל האוויר הכניס טייסים רבים לעזה ולבנון כדי שייראו איך זה נראה ממבט הלוחמים. גם בכירי החיל ובהם מפקד חיל האוויר נכנסו לרצועה והיו במפקדות הקדמיות של האוגדות והחטיבות. הטייס ומפעיל הכטב"ם שבקצה צריכים לדעת שהמידע שהוא מקבל מדויק מספיק כדי לפעול על פיו.

פעם אחר פעם ובקרב אחרי קרב האיום לכוחות הקרקע הוסר מהאוויר. תקיפה של מטוס קרב, מסק"ר או כטב"ם, עוד איום מוסר והכוחות ממשיכים להתקדם. באחד הביקורים הרבים שלנו בעזה שאלנו את הלוחמים איך זה מרגיש להם. איך הם חווים את הסיוע האווירי. "זה לא הרגיש כמו משהו יוצא דופן", אמר לנו אז לוחם בחטיבה 401. "פשוט קורה ועובד לנו".

המשמעות הרחבה יותר של השינוי הזה חורגת מעבר לאירוע כזה או אחר. היא מצביעה על מעבר מתפיסה של מלחמה מתוכננת מראש, למלחמה שמתנהלת בקצב של מידע. בעולם כזה, היתרון לא שייך רק למי שיש לו יותר כוח אש אלא למי שיודע להשתמש בו מהר יותר, מדויק יותר ומחובר יותר.

ובין כל זה נשארים גם הרגעים האנושיים. הקריאה בקשר, ההחלטה המהירה, הידיעה שמישהו בצד השני מקשיב ופועל. "אתה לא רואה אותם", אמר לנו אז הלוחם הפשוט בחטיבה 401. "אבל אתה יודע שהם שם וזה מספיק". אחד הטייסים שפגשנו בעבר במהלך ביקורים בטייסות לאורך המלחמה אמר: "אחי לוחם בצנחנים. אין יותר אישי מזה ומבחינתי כל מי שלוחם על הקרקע זה אחי".